> Morcake

18 בינואר 2017

יום הפיצות 2016

לפני חצי שנה בדיוק חגגתי יום הולדת שלושים.

למי אכפת, מור?


לאף אחד, אני יודעת. אבל פתאום נזכרתי שלא סיפרתי לכם על יום הפיצות שלי, והחצולדת* שלי הרגיש כמו זמן טוב לזה.


*האקדמיה ללשון כרגע הוציאה חוזה על הראש שלי, נכון?

הסיפור הוא כזה:

לפני קרוב לשנתיים, קראתי בבלוג שחביב עלי עד מאד, Cake over Steak, על יום הפיצות שהיא קיימה יחד עם כמה חברים. בגדול, במשך שתים עשרה שעות, החבורה ביקרה בעשר פיצריות בעיירת המגורים שלהם, וכולם בלסו פיצה.

או במילה אחת -- חלום.

כבר אז התחלתי לפנטז על יום פיצות כזה משלי. מיד העליתי את הרעיון מול נטלי, וזרקנו מלא אופציות למקומות לבקר בהם.

וכמובן... לא עשיתי עם זה כלום.

עברה שנה, שרה שמעדיפה עוגות על פני סטייקים (זה נשמע יותר טוב באנגלית) ערכה יום פיצות נוסף, הפעם בפילדלפיה, והקנאה שלי לא ידעה גבולות. הפוסט שלה התפרסם ארבעה ימים לפני החתונה שלנו, כלומר חמישה ימים לפני שזה הפך להיות הדבר הכי הגיוני בעולם בשבילי לאכול מלא מלא מלא פיצות ביום אחד (אמרה הבחורה שאכלה פיצה בערב לפני החתונה..).

הפוסט שלה גם התפרסם חודש וקצת לפני יום ההולדת השלושים שלי, דבר שלחלוטין גרם לי לרמוז/לבקש בעדינות/לדרוש מפורשות שזו תהיה מתנת יום ההולדת שלי מכל מי שהיה מוכן להקשיב. וגם ממי שלא.

לשמחתי, אסף כן הקשיב. וגם נטלי. וכך התארגן לי יום כיף חצי-בהפתעה.

ביום שישי בבוקר שאחרי יום ההולדת שלי, נפגשנו טל ואופיר, נטלי ונמרוד, אסף ואני. התחלנו את היום באסקייפ רום בהשראת ברייקינג בד -- אסף בחר את החדר הזה כי בדיוק היינו בשיאו של מרתון צפיה (באיחור של.. מאתיים שנה?).

אחרי שהצלחנו לצאת מהחדר (אם אתם נתקעים באסקייפ רום, קחו את טל אתכם. הבחורה הפציצה שם!), הגיע החלק ה"הפתעתי".

קצת לא נעים לי לחשוף, באיחור של חצי שנה, שבעצם ידעתי על יום הפיצות שלנו (או כמו שנטלי קראה לו, "פיצה הופ". אני עדיין מעדיפה את השם "פסטיפיצה"). מה שקרה זה שכולם חשבו שאני לא יודעת, וזו הפתעה, רק ש..

רק שבעצם אסף גילה לי מראש שאנחנו עושים יום פיצות. אבל אז הוא הבין שהאחרים חושבים שזו הפתעה, אז הוא ביקש ממני להעמיד פני מופתעת.

אופס?

בכל אופן.

במסלול שלנו, אותו בנתה בכשרון רב נטלי, היו חמש תחנות (בסוף הגענו רק לארבע), כולן בתוך תל אביב, כי רצינו לעשות את הכל ברגל: בכל מקום שהגענו אליו, הזמנו פיצה אחת, רגילה (כי אסף ואני לא אוכלים כלום על הפיצה, וזה היה יום ההולדת שלי, אז הא!). אם היו גדלים, לקחנו את הגודל הקטן ביותר. לא הזמנו שום דבר אחר לאכול, והשתדלנו לשתות מספיק כדי לא להתייבש (הלכנו המון ברגל. בחום של אמצע יולי).

אה כן, ואמנם חלק מהזמן היינו שישה אנשים, אבל רק ארבעה מאיתנו אכלו, כי טל ואופיר שנאו אותנו. סתם, היו להם סיבות פחות דרמטיות.

אז איך היה? איפה היה טעים? איפה פחות? בואו נצא לדרך!

***
מגזינו
מסעדת מגזינו היתה הראשונה במסלול שלנו, כי היא היתה במרחק של ממש כמה דקות הליכה מהאסקייפ רום. אני חייבת לומר שנטלי כבר אמרה לי מספר פעמים בעבר שאני חייבת לנסות את הפיצה שלהם, אבל לאסף ולי לא יצא לבקר במסעדה עד ליום הפיצות שלנו.

וואו, כמה שנטלי צדקה.

הגענו למסעדה קצת אחרי שתים עשרה בצהריים, רעבים מאד. אז הזמנו פיצה אחת. שישה אנשים. פיצה אחת. חלום (בלהות) של כל מסעדה. כמובן שהסברנו למלצרים במקום שאנחנו במסע של פיצות, ודווקא היתה התלהבות מצדם. בסך הכל, הם קיבלו ממש בהבנה את הקמצנות הקולינרית שלנו - היה עוד מסע ארוך לפנינו.

תקראו לי מוזרה, אבל בדרך כלל אני פחות אוהבת פיצות שחלקן אדום, חלקן לבן. אני אוהבת כשהכל מתערבב יחד לכדי כתום ג'ינג'י כזה. מוזר, אני יודעת, זה בדרך כלל פחות איכותי, ובכל זאת.. אני אוהבת את הפיצות שלי אחידות.

הפיצה של מגזינו אדומה עם כתמים לבנים. זה לא הפריע לי. לא הפריע לי כלל וכלל. הפיצה היתה פשוט מצוינת, כולנו הסכמנו פה אחד (פה מלא פיצה), ורק הידיעה שאנחנו בתחילת היום מנעה בעדי להזמין עוד פיצה אחת שלמה, רק בשבילי.


בסך הכל, סיפתח ("סיפתח". ככה מדברת זקנה בת שלושים) מעולה למרתון שלנו.

אה, והמקום עצמו מעוצב מהמם בעיניי. אוף, הלוואי שהם היו עושים משלוחים.

פיליפ
ממגזינו המשכנו לפיליפ בקרליבך-אבן גבירול, פיצריה שאנחנו מכירים ודי מחבבים, אפילו הזמנו מהם מספר פעמים בעבר.

באופן כללי החוויה היתה קצת פחות מוצלחת. אין יותר מדי מקום ישיבה בתוך המסעדה, ובחוץ היה חם נורא (המאווררים במקום לא ממש פעלו).

לאחר התלבטות בין הפיצה הגדולה יותר לגדולה פחות, הלכנו על הגדולה פחות. עדיין היינו רעבים, אמנם, וצעדנו לא מעט בין התחנה הראשונה לשניה, ובכל זאת.. לא רצינו להרוג את עצמנו.


כאן, כפי שאפשר לראות בתמונה, כבר קיבלנו פיצה הרבה יותר ג'ינג'ית, כמו שאני אוהבת. לפיצה, אגב, לקח לא מעט זמן להגיע, והדעות עליה היו חלוקות. אסף ואני אהבנו אותה - אם כי עדיין חשבנו שמגזינו היתה מוצלחת יותר - אבל נמרוד ובעיקר נטלי פחות התחברו.


טוני וספה

בשלב הזה טל ואופיר נטשו אותנו (יכול להיות שכבר הסתובבה שמועה על חבורת משוגעים שמסתובבת בתל אביב ומזמינה פיצה אחת קטנה בכל מקום, והם לא רצו לקשר את עצמם לטירוף הזה), וארבעתנו הנותרים היינו.. ממש לא רעבים, אבל עדיין לא מעולפים. אז המשכנו.

תחנה שלוש ביום הפיצות היתה טוני וספה, סניף רוטשילד.

מודה ומתוודה, בפעם האחת שאכלתי בטוני וספה בעבר, היה לי נחמד. לא מעבר. מבחינתי, הם לא השתוו לזותא אהובתי, פיצה המוגשת כמו טוני וספה, במלבנים ולא במשולשים, והיא עדיין אחת הפיצות האהובות עלי, אפילו שאני כבר לא גרה שתי דקות הליכה משם, כמו פעם (מזל שהם עושים משלוחים. פחות מזל שאסף מדי פעם מחליט שהוא פחות מתחבר אליהם).

בקיצור, החוויה השניה שלי בטוני וספה היתה, בעיקר, משונה. המוכרים במקום היו, ובכן, משונים. הרגשתי כאילו זרקו אותי לתוך סרט אמריקאי על מתבגרים שמחפשים את עצמם ובעיקר את הסגנון המוזיקלי שלהם (מטאל מטאל מטאל צרחות מטאל מטאל קעקועים מטאל).

לשמחתם של נטלי ונמרוד (שנהפוך אותם לפאואר קאפל ופשוט נקרא להם נמרוטלי מעכשיו והלאה?), בטוני וספה לא מזמינים פיצה שלמה, כלומר כל אחד מאיתנו לקח מלבן, כלומר הם יכלו להרשות לעצמם ולהתפרע עם התוספות. כמובן שאני לא זוכרת איזו פיצה הם לקחו בסוף, אבל הם היו מרוצים.

אסף ואני לקחנו יחד מלבן - שימו לב, זה מפתיע - בלי תוספות. הפיצה היתה טעימה וכיפית, אבל העניין במקום כמו טוני וספה הוא שלא מכינים פיצה טריה בכל הזמנה. הפיצות עומדות שם ופשוט עוברות חימום מחדש כשמזמינים (כן, כמו בכל מקום שמגיש סלייסים של פיצה). אז הפיצה שלנו אמנם היתה טעימה, בסך הכל, אבל החימום המחודש נתן לה מרקם מעט יבש וטוסטי, שאסף ואני פחות אהבנו.


לסיכום: בסך הכל טעים, אבל הלוואי שהיינו מגיעים בדיוק כשהיתה יוצאת פיצה טריה.

הפיצה
הפיצה בבוגרשוב, התחנה הרביעית שלנו, הצריכה הליכה של כמה וכמה דקות. וטוב שכך. בשלב הזה כבר התחילו קשיי הנשימה, והרגשנו כמו ארבע פיצות מהלכות. ובכל זאת, לא עמדנו לוותר, במיוחד אחרי שקיבלנו מספר המלצות באינסטגרם עליה, תוך כדי הדיווח-בזמן-אמת שלנו.

איכשהו מצאנו מקום לשבת, אפילו שהמסעדה היתה די מלאה. איזה מקום כיפי! הטאבון במסעדה נראה חלומי, הטבח הקפיץ וסובב בצק של פיצה מול העיניים שלי, ובסך הכל ממש נהנינו (זו היתה הפעם הראשונה של כולנו).


כדי להיות נחמדים לנמרוטלי, ולהראות שאנחנו בכל זאת קצת גמישים עם המוזרות שלנו, אסף ואני הסכמנו שכולנו נחלוק פיצה עם מוצרלה באפלו, עם טעם קצת יותר חזק, ולא "סתם" מוצרלה. הפיצה היתה מאד מאד טובה, אם כי הצד הבעייתי של השולחן היה שמח אם הפיזור של הגבינה היה מעט יותר אחיד. לולא מגזינו, יש מצב שהפיצה היתה גם ה-פיצה מבחינתנו.

בסך הכל, כולנו מאד נהנינו, וסיכמנו שחייבים לחזור לשם מתישהו. אולי ביום שלא נהיה בו אחרי שלוש פיצות אחרות...

***
בעקרון, כפי שכתבתי בהתחלה, היה גם לוקיישן חמישי, אבל החלטנו לעצור אחרי ארבעה מקומות. מיותר לציין שאני הייתי בנויה להמשיך גם למקום נוסף, אבל הבנים היו על סף עלפון (חלשים), אז אמרנו די.

היתה רק בעיה אחת במסלול שלנו: הוא לא היה מעגלי, כלומר היינו צריכים לצעוד עכשיו מבוגרשוב למנחם בגין ברגל. אחרי ארבע פיצות. בחום של יום שישי אחר הצהריים באמצע יולי. עשרים ושש דקות הליכה (בדקתי עכשיו בגוגל מאפס, סמכו עלי). לא היסטרי במצב רגיל, אבל בהתחשב בנסיבות.. לא פשוט.

כל הדרך דנו ב"שנמשיך ברגל" או "שנקח מונית"? דנו ודנו ודנו, עד שהגענו לאוטו.

זאת אומרת.

לא בדיוק.

אתם מבינים, היה לנו זמן לחשוב תוך כדי ההליכה. נכון, אכלנו כבר ארבע פיצות. נכון, היינו מותשים ומעולפים. נכון, היה חם. המסקנה המתבקשת היחידה היתה שהיינו צריכים למגזינו לקינוח.

בום.

לא ציפיתם, נכון?

אז כן, סגרנו מעגל במגזינו. חזרנו כדי לדווח להם שהם היו המנצחים הגדולים שלנו (לא חושבת שזה שימח אותם במיוחד שארבעה אנשים מוזרים הכריזו עליהם כמנצחים), וכדי לשאול את המלצר החמוד "מה זה? מה זה? מה זה?" על כל קינוח בוויטרינה.

בסוף בחרנו טארט שוקולד ולוטוס חביב כדי לשמח את אסף, וטארט לימון מעולה כדי לשמח את כל השאר. ומלא אייס קפה לכולם (כמעט. יופי, אסף, תהרוס את הרצף!).

ולא, למרבה הצער, לא הזמנו עוד פיצה. לא אשקר לכם, בראיה לאחור, אני קצת מצטערת על זה. במיוחד כי עברה חצי שנה, ועדיין לא חזרנו לשם. או ל"הפיצה".

אז לסיכום: כולנו הענקנו למגזינו את המקום הראשון, "הפיצה" במקום השני - נכון, הקרב לא הוגן, הגענו למגזינו רעבים ול"הפיצה" מפוצצים, ו"הפיצה" עדיין הצליחה להרשים אותנו. ובכל זאת.

לגבי המקומות השלישי והרביעי (שנהיה חיוביים ונקרא לזה "המקום הראשון והשני מהצד השני"?) -- נמרוטלי מיקמו את טוני וספה לפני פיליפ; אסף ואני דירגנו אותם הפוך.

בכל מקרה, היה היה יום כיפי להחריד, וכשהתחלתי לכתוב את הפוסט הזה, מיד ביקשתי מאסף להבטיח לי שנשחזר אותו שוב השנה. הוא ניסה לשכנע אותי שעדיף לעשות יום המבורגרים או יום שניצלים, אבל אני דרשתי ממנו להסתכל לי בעיניים ולהבטיח לי.

הוא, מצדו, קרא לי נודניקית. נראה לי שאפשר להתייחס לזה כהבטחה, לא?

***
אני כן רוצה לציין עוד פיצה אחת -- כשכתבתי על יום הפיצות שלי בפייסבוק, פנתה אלי בהודעה אישית בחורה חמודה מדומינוס והעניקה לי פיצת שף של אסף גרניט במתנה, כדי שחגיגת הפיצות שלי לא תסתיים.

אז אמנם אני לא אוכלת את הפיצות האלה, כי יש עליהן דברים, אבל אסף וחבר שלו די נהנינו, בזמן שאני נשנשתי לי פיצה רגילה שהזמנו בנוסף.

אני חייבת לציין שדומינוס לא ביקשו ממני לכתוב שום דבר, ואני לא משווה בין האיכות שלהם לבין המקומות שביקרנו בהם ביום הפיצות שלנו, אבל זה היה מאד נחמד מצדם, ודומינוס - לדעתי - היא כן פיצה כיפית, והיא לחלוטין נמצאת גם ככה ברוטציית הפיצות-שאנחנו-מזמינים-הביתה-כשאנחנו-מזמינים(-וזה-קורה-הרבה). אז זהו.

***
לסיכום של כל הסיכומים: אני ממליצה לכם בחום גם לערוך סבב פיצות שכזה -- ככל שתהיו יותר אנשים, אגב, תוכלו להתמודד עם יותר מקומות ויותר פיצות, אז ווהו לכם! כן הייתי משתדלת לשמור על רדיוס יחסית קטן, או לפחות סביר, כדי שתוכלו ללכת ברגל בין מקום למקום, כדי להרגיש טיפה פחות כבדים תוך כדי ובמיוחד בסיום היום הזה. אה, ואם המלצרים במקום מעקמים לכם בפרצוף על זה שאתם מזמינים רק פיצה אחת, נסו להסביר להם מה אתם עושים, אולי זה יגרום להם להעריך אתכם קצת יותר. או לחשוב שאתם מופרעים לגמרי. ווהו?

אה אה אה, וקחו אתכם מצלמת פולארויד לתעד את הכל!!!


טוב, אז אממ מי מצטרף אלי ליום פיצות באזור אפריל-מאי*?

*אמצע יולי זה אחלה זמן ליום הולדת; פחות להסתובבות רגלית מרובה...


15 בינואר 2017

טרייפל שבע השכבות

פוסט יום ההולדת השישי של הבלוג, לפני שנה בדיוק, יצא לי קצת מדוכא ובכייני. אני התלוננתי על זה שהוא לא התקדם ואני לא התקדמתי, על זה שלא קרה שום דבר במהלך שנת קיומו השישית. אתם, בתגובה, הייתם חמודים להחריד ואמרתם לי כל מיני דברים יפים.

(זה הזמן להתוודות: מי שידל אתכם לעשות את זה? אסף? אמא שלי? מה אבא שלי הציע לכם בתמורה לנחמדות שלכם?)


היום, כשהבלוג בן שבע (בום!), אני מרגישה קצת יותר.. מפויסת? שלמה? שמנה? רגע, לא, המילה האחרונה לא היתה קשורה. נכונה, אך לא קשורה.


זאת אומרת, אני יכולה להעמיד פנים שאני לא נתקפת חרדה מדי פעם, תוהה איך להוא שפתח את הבלוג שלוש שנים אחריי יש יותר עוקבים באינסטגרם ממני.. איך להיא שלא פרסמה פוסט חדש כבר חודשיים יש יותר לייקים בפייסבוק ממני... ולצרוח לאסף פעם בשבוע "אבל למה כולם מגשימים את עצמם חוץ ממניייייייייי?!".

אבל אני כן נתקפת וכן תוהה ולאסף כבר יש נזק בלתי הפיך באזניים מרוב צרחות.


ברור, כולנו פה רק בשביל האמנות, אבל אם תמצאו בלוגר שיגיד לכם שהוא לא מתעניין בסטטיסטיקות ושהוא לא משווה את עצמו לאחרים פעם ב-/לעתים/כל הזמן, יש שתי אפשרויות: או שהוא הגיע לרמות זן על אנושיות... או שהוא שקרן.


בכל אופן.

אם מתעלמים מרגעי השבירה האלו מדי פעם, אני מרגישה די טוב לגבי הבלוג כרגע.


נכון, הוא נראה כבר תקופה ארוכה כמו הפרצוף שלי. וזו לא מחמאה. הוא ישן ומיושן, מאגר המתכונים עדיין לא עובד (כן, מור של יום הולדת שש חזתה בצורה מדויקת את זה שמור של יום הולדת שבע עדיין תתלונן על מאגר המתכונים המקולקל מבלי שהיא עשתה שום דבר כדי לטפל בזה), יכולות הצילום שלי לא השתפרו בבת אחת באורח פלא (שוקינג, לא?), ויש כל כך הרבה שיכולים-צריכים-חייבים-מוכרחים להשתנות ולהשתפר בקרוב. או ברחוק. או.. מתישהו. כשיהיה לי זמן.


אבל זה בסדר. כי הבלוג עדיין פה, כבר שבע שנים רצופות, עם קרוב לארבע מאות פוסטים. ואני לא רואה אותו הולך לשום מקום בזמן הקרוב. יש חודשים שאני מפרסמת פחות. יש פוסטים שאני חייבת להעלות ולא ממש בא לי לכתוב, אז הם יוצאים קצרים ולקוניים במיוחד (אתם בדרך כלל שמים לב ונוזפים בי, שזה מחמיא ומטריד כאחד. אבל בעיקר מחמיא). אבל בשורה התחתונה, לא בא לי להפסיק. כל כמה זמן יקפוץ לי לראש רעיון למתכון שאני חייבת לנסות ולראות אם הוא מוצלח כמו שדמיינתי אותו. בין לבין אני אתקל איפשהו במתכון שאין לי ברירה אלא להכין לו אדפטציה משלי.

וכשהדברים האלה יוצאים טוב, אני מתה לשתף אתכם. שתראו. שאולי תנסו גם. או שתחשבו לעצמכם "היא נורמלית? בצק עוגיות בתוך בצק שמרים? איפה משטרת הקולינריה כשצריך אותה?".


מה שאני מנסה להגיד זה שמצד אחד, אני יושבת פה וממלמלת לעצמי "שבע שנים? כבר? איך? באמת סיימתי תואר, החלפתי ארבע עבודות, עברתי שתי דירות, התחתנתי, קניתי דירה ואכלתי מאות קילוגרמים של שוקולד מתוך הצנצנת*, ובכל הזמן הזה הכנתי דברים וצילמתי אותם וכתבתי עליהם? אני באמת מנהלת את הבלוג הזה כבר שבע שנים?"

*אם יש סיבה אחת לא לקנות שוקולד איכותי שנמכר בקילוגרמים בשוק לוינסקי ודומיו, אם יש סיבה אחת להמשיך לעבוד עם טבלאות של עלית/ורד הגליל/וואטאבר, זה פשוט שהרבה יותר קשה לנשנש טבלת שוקולד בלי להתאמץ לשבור אותה לקוביות. כשקונים שוקולד בגודל שמזכיר שוקולד צ'יפס, אין דבר קל יותר מלקחת חופן (ועוד אחד, ואז עוד שלושה) שוקולד מתוך הצנצנת ולאכול אותו כמו פיצוחים.


מצד שני, אני לא זוכרת בכלל תקופה שבה הבלוג לא היה קיים. הוא כבר חלק כל כך גדול מהחיים שלי, ממי שאני.. פגשתי בזכותו את כמה מהחברים הטובים שלי, יש אנשים שמכירים אותי פשוט כ"מורקייק" ולא כמור, ובגדול אני באמת לא זוכרת מה היה לפני הבלוג.


אתם קצת בשוק מהרגשנות שלי? כן.. כן, גם אני.

oh well, שנה שעברה היה יום הולדת דכאוני, השנה יש אחד קצת סנטימנטלי. שלא תגידו שאני לא מגוונת לכם.


...


טוב, צחוק צחוק, השאלה האמיתית היא איך בחרתי לחגוג, לא?


שמעו, זה לא היה קל. חשבתי וחשבתי, והמח שלי כל הזמן לכיוון עוגת שבע שכבות. זאת אומרת, קודם כל הוא הלך לכיוון מודל שבע השכבות, אבל אז חשבתי על האפשרות להתחיל את הפוסט במשפט הבא: "מודל שבע השכבות הוא מודל המציג את הפעולות השונות הנדרשות על מנת להעביר נתונים ברשת תקשורת, ואת הסדר בין הפעולות השונות".

ואז חשבתי על כל האנשים שיצאו בבהלה מהפוסט הזה וככל הנראה לא יחזרו לבלוג לעולם. אז ניתבתי מחדש את המח שלי לכיוון עוגת שבע השכבות. אבל לא הצלחתי לחשוב על משהו מספיק מוצלח, ובכלל.. מי מכין עוגה בת שבע שכבות? יותר הגיוני להכין שש שכבות. או שמונה. בקיצור, מספר זוגי של שכבות (או שלוש, כי שלוש זה מספר מספיק קטן כדי להיות מספר שכבות הגיוני, אפילו שהוא אי זוגי, ועכשיו אתם בטח חושבים לעצמכם כמה מזעזע להיות בתוך הראש שלי, נכון?).


אז לא עוגת שבע שכבות. אבל.. אבל רגע, מה עם החטיף האמריקאי שראיתי אינספור מתכונים שלו, ה-seven layer bars, הידועים גם בתור magic layer bars? אולי זה יכול לעבוד?

גיגלתי. קראתי קצת מתכונים. הבנתי שלא באמת בא לי לשפוך ערמות של שוקולד צ'יפס ועוד כל מיני צ'יפס ופתיתי קוקוס, לכסות את הכל בחלב מרוכז, ולקרוא לזה מתכון של שבע שכבות. אולי אני רמאית, אבל גם לי יש גבולות.


ואז נזכרתי בקופסא שאסף גילה לפני כמה שבועות במחסן:


"תגידי, מה יש בקופסא הזו במדף התחתון? הקופסא הסגורה?"

"כלי לטרייפל."

"אוקיי. למה הוא נמצא בתוך קופסא סגורה?"

"כי.. כי קניתי אותו במבצע כשנטלי ואני הלכנו לקנות מתנת חנוכת בית לטל כשהיא עברה דירה ונסענו לבקר אותה, ולא יצא לי להשתמש בו מאז."


החלק שהשמטתי מהתשובה שלי היה שהביקור הזה היה לפני שנתיים (מצאתי את הקבלה בתוך הקופסא -- דצמבר 2014), ושטל הספיקה להתחתן ולעבור דירה נוספת מאז. אבל אסף לא צריך היה לדעת את זה.

מה ששכחתי הוא שאסף היה איתי בחתונה, אז למעשה הוא כבר ידע את כל זה, או לפחות את הרוב. אופס. וכן, הוא נזף בי בהתאם על זה שאני קונה דברים ולא השתמשתי בהם.


נחושה בדעתי להוכיח לו שהוא לחלוטין טועה ושאני בסך הכל המתנתי למוזה כדי להשתמש בכלי שלי, התחלתי לחשוב על טרייפלים. טרייפל טרייפל טרייפל --

טרייפל זה לא בדיוק עוגה. כל הקטע של טרייפל זה שכבות. אני לחלוטין יכולה להכין טרייפל בן שבע שכבות בתוך כלי הטרייפל שלי, וזה לגמרי יהיה בסדר ולא מוזר, כי טרייפל זה לא עוגה. אין סיבה שלטרייפל לא יהיו שבע שכבות.


בבקשה אסף, אני אכין טרייפל בכלי החדש-ישן שלי, ואתה תאכל את הכובע! ואת הטרייפל!

הוא, כמובן, היה סקפטי. זה לא יצליח וזה יצא לך עקום, ואני לא מבין את הקונספט בכלל, ומה את רוצה מהחיים שלי?

אבל אני כבר החלטתי שזה לא הולך להיות הטרייפל הכי מוגזם ושווה וטעים בהיסטוריה, ושום דבר לא עמד לעצור בעדי.


לאחר מספר התלבטויות לגבי מה בדיוק יהיה בשכבות ומה יהיה סדר ההרכבה (כמובן שהגעתי לסדר מסוים, ואז שיניתי את דעתי תוך כדי ההרכבה), כולל הצקות לאסף לגבי דעתו בנושא ("אני לא יודע, תניחי לי"), הגעתי לטרייפל תיאורטי שהייתי מאד מרוצה ממנה.

אסף עדיין היה סקפטי.


אז בתור עונש, הושבתי אותו לצלם מאות תמונות (לא צוחקת, מעל שש מאות תמונות) שלי מרכיבה את הטרייפל, כדי להכין לכם סרטון מטופש אך כיפי.

בתור עונש שני, הכנתי לו את טרייפל החלומות שלו והכרחתי אותו לאכול את כולו לבד. because I'm evil.


כן, לפעמים טרייפל מכיל פירות. לא הטרייפל שלנו.

כן, היה מתבקש שלפחות אכניס קצת חמאת בוטנים בין כל השוקולד. אבל אסף מופרע, אז הלכתי על שוקולד נקי. בחיזוק וניל.


מוכנים? יאללה. שימו לב:


1. קוביות בראוניז - כי כל דבר טוב מתחיל בבראוניז
2. קרם פטיסייר אוראו - אם תכינו את הדבר הזה ותחושו צורך למרוח אותו על כל הגוף שלכם כמו קרם גוף, אני לחלוטין אבין
3. פירורי עוגיות שוקולד צ'יפס - או בשמם הקצר יותר, "סמים קשים"
4. גנאש שוקולד מריר מוקצף - כי ברגע האחרון החלטתי שגנאש שוקולד זה לא מספיק, צריך להקציף פנימה עוד שמנת. בשביל הרצינות
5. קוביות עוגת וניל - אתם יכולים להתייחס לזה כמו סורבה שמוגש כמרענן חך בין כל שכבות השוקולד
6. קצפת בקושי ממותקת - כי לא רציתי שהטרייפל יהיה כבד מדי ומתוק מד-- תפסיקו לצחוק!
7. ציפוי שוקולד מריר מתקשה - כי הטרייפל שלי רצה להעמיד פנים שהוא קרמבו

(ולא-בדיוק-שכבה נוספת לשנה הבאה: 8. כוכבי זהב וקונפטי כסף - כי זה חגיגי)


מעבר לזה שהטרייפל הזה הוא בערך כל מה שטוב בעולם (אסף אוכל אותו כבר שבוע רצוף, ועדיין מרוח לו חיוך מטופש על הפנים), הוא גם מורכב כמעט כולו מדברים שכבר הכנתי בעבר (חוץ מהפטיסייר אוראו. המתכון הבא שלי, אגב, הולך להיות: קחו כלי טרייפל גדול. הכינו כמות אסטרונומית של פטיסייר אוראו. מלאו את הכלי בקרם. דחפו פנימה את הראש וחושו אושר אמיתי לראשונה בחייכם. בהצלחה!), אז אפשר להסתכל עליו כמעין הומאז' לעצמי.

או שאפשר, לחילופין, להתייחס אלי כבחורה אוכלת ראשים שלא מפסיקה לדבר על עצמה ועל הבלוג שלה ועפה על זה שהיא הכינה קינוח שאנשים בדרך כלל מגדירים כ"קינוח שאריות" (הייתם צריכים לראות איך עפתי על עצמי לפני יומיים, כשהכנתי קציצות לראשונה בחיי. חמישים גוונים של מביך).


לסיכום, מה נאחל לבלוג? שעד יום הולדת שמונה כבר יהיה לו מאגר מתכונים חי וקיים? או שהחלומות שלי מוגזמים?


אוקיי אוקיי, אז מה נאחל לי? שעד יום הולדת שמונה של הבלוג, הרופאים כבר יצליחו למצוא מינון של כדורים שיאזן אותי, לפחות תשעים אחוז מהזמן?


(אני לא שואלת מה נאחל לאסף, כי ברור שנאחל לו להתחיל להיות בן אדם ולאכול חמאת בוטנים סוף סוף. ובאופן כללי, שפשוט יחזיק מעמד עד שיאזנו לי את הכדורים)


אחת
שתיים
שלוש
ארבע
חמש
שש


***
טרייפל שבע השכבות
מקור המתכון: הבראוניז מבוססים על זה; הפטיסייר על זה; עוגיות השוקולד צ'יפס על זה; עוגת הווניל על זה.

כמות: טרייפל אחד גדול מאד + שאריות מחלק מהשכבות.

מצרכים:
לבראוניז
250 ג' שוקולד מריר, קצוץ גס
100 ג' חמאה
125 ג' (1/2 כוס + 2 כפות) סוכר לבן
3 ביצים גדולות
140 ג' (1 כוס) קמח לבן
1/2 כפית מלח
1/2 כפית אבקת נס קפה (לא חובה)

לקרם פטיסייר אוראו
180 מ"ל (3/4 כוס) חלב
1/2 כפית מחית וניל/1 כפית תמצית וניל
50 ג' (1/4 כוס) סוכר לבן
2 חלמונים גדולים
15 ג' (1/2 1 כפות) קמח לבן
20 ג' חמאה
4-8 עוגיות אוראו (או משהו בסגנון), מרוסקות (אני השתמשתי בשש עוגיות)

לפירורי עוגיות שוקולד צ'יפס
100 ג' חמאה רכה
100 ג' (1/2 כוס) סוכר לבן
1/2 כפית מלח
140 ג' (1 כוס) קמח לבן
100 ג' שוקולד צ'יפס

לגנאש שוקולד מוקצף
200 ג' שוקולד מריר
250 מ"ל (1 כוס) שמנת מתוקה

לעוגת וניל
100 ג' חמאה רכה
125 ג' (1 כוס + 2 כפות) סוכר לבן
2 ביצים גדולות
1/2 כפית מחית וניל/1 כפית תמצית וניל
175 ג' (1/4 1 כוסות) קמח לבן
1/2 כפית אבקת אפיה
1/4 כפית מלח
120 מ"ל (1/2 כוס) חלב

לקצפת
250 ג' (1 כוס) שמנת מתוקה
30 ג' (3 כפות) אבקת סוכר

לציפוי שוקולד מתקשה
80 ג' שוקולד מריר
1/2-1 כפית שמן קנולה

סוכריות זהב/כסף/צבעוניות/מה שתרצו, לקישוט

אופן ההכנה:
1. להכנת הבראוניז: מחממים תנור ל-180 מעלות. משמנים ומרפדים בנייר אפיה תבנית ריבועית עם צלע של 20 ס"מ.
2. מניחים שוקולד וחמאה בסיר בינוני. מחממים על אש נמוכה-בינונית, עד להמסה מלאה וקבלת תערובת שוקולדית חלקה ומבריקה. מסירים מהאש ומצננים מספר דקות.
3. מוסיפים סוכר. מערבבים היטב.
4. מוסיפים ביצים וטורפים היטב, עד להיטמעות מלאה.
5. מוסיפים קמח, מלח וקפה. מערבבים עד לקבלת בלילה אחידה לגמרי.
6. יוצקים לתבנית ומיישרים לשכבה אחידה.
7. אופים כעשרים דקות, עד שהבראוניז מתייצבים (קיסם הננעץ במרכז עדיין אמור לצאת די רטוב). מצננים, מחלצים מהתבנית וחותכים לקוביות.
8. להכנת קרם הפטיסייר: מניחים חלב בסיר בינוני ומוסיפים את הווניל ומעט מהסוכר. מבשלים עד לסף רתיחה.
9. בינתיים מניחים חלמונים בקערה קטנה ומוסיפים את שאר הסוכר. טורפים היטב.
10. מוסיפים קמח וטורפים היטב.
11. כאשר התערובת בסיר מתחילה לבעבע, מסירים מהאש ומבצעים השוואת טמפרטורות: מעבירים מספר כפות של החלב לקערת החלמונים. טורפים היטב ומעבירים את כל תוכן הקערה לסיר.
12. מחזירים את הסיר לאש ומבשלים על אש בינונית, תוך כדי ערבוב בלתי פוסק, עד להתחלת הסמכה. מנמיכים את האש ומבשלים, תוך כדי ערבוב, למשך דקה-שתיים נוספות.
13. מוסיפים חמאה ומערבבים עד להמסה מלאה.
14. מסננים את הקרם לתוך קערה, על מנת להיפטר מגושים שאולי נוצרו במהלך הבישול.
15. מקפלים פנימה את פירורי העוגיות, עד לקבלת קרם אוראו חלק ואחיד.
16. מניחים ניילון נצמד על פני הקרם ומעבירים למקרר עד לשימוש, או למשך כשעה.
17. להכנת פירורי העוגיות: מחממים תנור ל-180 מעלות. מרפדים תבנית תנור גדולה בנייר אפיה.
18. מניחים חמאה, סוכר, מלח וקמח בקערת המיקסר. מחברים וו גיטרה ומערבבים עד לקבלת פירורים בגודל בינוני.
19. מוסיפים שוקולד צ'יפס ומערבבים רק עד לפיזור אחיד.
20. מעבירים את הפירורים לתבנית ומיישרים לשכבה אחידה, פחות או יותר.
21. אופים 10-12 דקות (אני אפיתי 11 דקות), עד שהפירורים מזהיבים - אם הפירורים בקצוות משחימים מעט יותר מהחלקים במרכז, אפשר להוציא את התבנית מהתנור לאחר חמש-שש דקות ולערבב מעט את הפירורים, כפי שעושים עם גרנולה, לטובת פיזור טוב יותר. מצננים.
22. להכנת הגנאש המוקצף: קוצצים גס שוקולד מריר ומניחים בקערה בינונית. ממיסים על בן מארי (או במיקרוגל).
23. מניחים 125 מ"ל (חצי כוס) שמנת מתוקה בסיר קטן ומביאים לסף רתיחה.
24. כאשר השמנת מתחילה לבעבע, יוצקים מעל השוקולד המומס. ממתינים שתיים-שלוש דקות ומערבבים לגנאש אחיד.
25. מכסים בניילון נצמד ומצננים למשך שעתיים-שלוש לפחות, עד לקבלת גנאש קר מאד.
26. מניחים את הגנאש הקר בקערת המיקסר יחד עם שאר השמנת (125 מ"ל/חצי כוס). מחברים וו בלון ומקציפים לגנאש אחיד ויציב.
27. להכנת עוגת הווניל: מחממים תנור ל-180 מעלות. משמנים ומרפדים בנייר אפיה תבנית עגולה בקוטר 22 ס"מ (אפשר גם מעטה קטנה/גדולה יותר).
28. מניחים חמאה וסוכר בקערת המיקסר. מחברים וו גיטרה ומקרימים היטב, עד לקבלת תערובת בהירה ותפוחה, משהו כמו שלוש-חמש דקות.
29. מוסיפים ביצים, אחת אחת, וטורפים היטב לאחר כל הוספה. יחד עם הביצה השניה אפשר להוסיף גם את הווניל.
30. מערבבים קמח, אבקת אפיה ומלח בקערה בינונית.
31. מנמיכים את מהירות המיקסר ומוסיפים חלב וחומרים יבשים לסירוגין: מתחילים בשליש מכמות הקמח, חצי מהחלב, שליש נוסף מהקמח, שאר החלב ושאר הקמח. מערבבים מעט בין לבין, ובסיום מערבבים רק עד לקבלת בלילה אחידה.
32. יוצקים לתבנית. אופים כ-15 דקות - שימו לב לא לאפות יותר מדי, העוגה דקה למדי והיא תהיה מוכנה די מהר. מצננים לגמרי וחותכים לקוביות.
33. להכנת הקצפת: מניחים שמנת מתוקה ואבקת סוכר בקערת המיקסר. מחברים וו בלון ומקציפים היטב לקצפת יציבה.
34. להכנת ציפוי השוקולד המתקשה: ממיסים שוקולד מריר במיקרוגל או על בן מארי.
35. מערבבים פנימה שמן.
36. להרכבה: מניחים שכבה צפופה עד כמה שאפשר של קוביות בראוניז בתחתית הכלי.
37. מרעננים מעט את קרם הפטיסייר עם המטרפה ומורחים אותו בשכבה אחידה מעל הבראוניז.
38. מפזרים פירורי עוגיות שוקולד צ'יפס מעל הפטסיירי.
39. יוצקים את הגנאש המוקצף ומיישרים לשכבה אחידה (אפשר עם לקקן או פלטה מדורגת).
40. מניחים מעל הגנאש שכבה צפופה של קוביות עוגת וניל.
41. יוצקים את כל הקצפת ומיישרים לשכבה אחידה.
42. יוצקים את ציפוי השוקולד המתקשה - הוא כנראה לא יכסה את כל השכבה מתחתיו, וזה בסדר.
43. אם רוצים, מקשטים בסוכריות צבעוניות או מה שמתחשק לכם.

הערות/תוספות/שדרוגים:
  • לפני הכל: אני כתבתי את סדר ההכנה לפי סדר השכבות. זה לא הסדר לפיו עבדתי, ואני משאירה לכם לבחור את סדר העבודה. אפשר, למשל, להכין את הדברים האפויים (בראוניז, פירורי עוגיות, עוגת וניל) מראש ולשמור בקופסא אטומה יום-יומיים, או אפילו להקפיא, אם מכינים ממש מראש.
  • הרגישו חופשיים לקחת מה שתראו לנכון מהטרייפל - לדעתי שילוב הטעמים והמרקמים הזה עובד כמו שהוא, אבל אם תרצו להוסיף משהו אחר, או לוותר על אחד האלמנטים, זה עדיין בסדר.
  • חלק מהשכבות שלי הספיקו בקושי (את פטיסייר האוראו לא ממש רואים בתוצאה הסופית), אז אפשר להגדיל כמויות, אבל זה מה שאני הכנתי, ואני חושבת שזה סבבה כמו שזה.
  • מצד שני, מחלק מהדברים עשויים להישאר שאריות. סומכת עליכם שתתמודדו ;-)
  • היות שכמעט נגמר לי החלב הרגיל בבית, הכנתי גם את עוגת הווניל וגם את קרם הפטיסייר עם חלב שיבולת שועל, והדבר ממש לא הורגש בטעם הסופי. למקרה שתהיתם אם אפשר להכין פטיסייר עם חלב שיבולת שועל, התשובה היא כן!
  • ואם גם אתם מתעצלים להוציא את מעבד המזון בשביל לרסק ארבע עד שמונה עוגיות של אוראו, דעו שאין בעיה לזרוק את העוגיות לתוך שקית סנדוויץ' קטנה ולמעוך אותן שוב ושוב בעזרת מערוך, עד שהן מרוסקות. מניסיון.
  • אני יודעת שהמתכון נראה קצת מאיים, אבל כל האלמנטים מאד מאד פשוטים להכנה, זה פשוט לוקח קצת זמן. קשה לי לתאר את תחושת הסיפוק כשהכל מורכב (אבל החזיקו היטב בשתי ידיים כשאת מרימים את הכלי, הוא כבד!).
  • הטרייפל יכול להחזיק כמה ימים במקרר, אפילו שבוע.


בום!!!

video

וגם -- נסו לצפות בסרטון הזה ולא לשיר לעצמכם Everyday I'm triflin' בלופ אחרי זה. אני לא הצלחתי לעשות את זה.

13 בינואר 2017

אצבעות לימון טבעוניות

אני לא זוכרת איך בדיוק גיליתי את הבלוג צמחונום.


אולי הוא הגיב אצלי בבלוג? או באינסטגרם? או משהו?

או.. לא יודעת, לא בדיוק זוכרת.


אני כן זוכרת את תחושת הבלבול שאחזה בי כשגיליתי אותו:

מצד אחד, מדובר בבלוג צמחוני, אפילו טבעוני, עם שלל מתכונים ותמונות של ירקות וכל מיני מפחידים אחרים (טוב, "שלל" זו מילה קצת גדולה.. באותו הזמן, לפני כשנתיים וחצי, היו בבלוג כעשרים מתכונים בלבד).

מצד שני, בלי לשים לב גללתי לעוד פוסט ואז עוד אחד, ובעצם גיליתי שאני לא מצליחה להפסיק לקרוא (שוב, היו אז רק עשרים פוסטים, ובכל זאת..).


משהו בכתיבה, קצת שמחה, קצת עצובה, המון יפה, עשה לי את זה. הבלוג של דודו היה פשוט כיפי, באופן טבעי, בלי להתאמץ יותר מדי.


ואז התחלנו להתכתב קצת בפייסבוק, שוב - לא לגמרי זוכרת על מה. נדמה לי שניסיתי לעזור לו ליצור רשימת תפוצה לבלוג (וכשלתי. מעולם לא פגשתם מתכנתת עם פחות ידע במחשבים). בסוף הוא הסתדר לבד.


בקיצור, דיברנו פעם בכמה זמן, עד שיום אחד דיברנו באינסטה והוא אמר לי "עכשיו תגידי, מתי נבשל יחדיו?". וזו היתה שאלה מצוינת, שאלה שאני לעולם לא הייתי שואלת, כי אני ביישנית ומפחדת לשאול אנשים שאלות כאלה. אבל דודו שאל, ואני עניתי שלחלוטין צריך להיפגש, ואז התחיל התחקיר:


אילו ירקות את אוכלת - קישוא? חציל? ארטישוק ירושלמי? סלרי? עשבים? איך את עם טופו? ואגוזים? מה ישראלי בעינייך? מתי בכית לאחרונה?

(אף אחד מהירקות האלה, אבל עשבים זה בסדר. טופו זה אחלה, גם אגוזים. הכל פה ישראלי בעיניי, ואני על סף בכי ברגעים אלו ממש)


דיברנו, שקלנו מה להכין - השתעשענו במתכונים לחנוכה וירדנו מזה - ואז דודו החליט להתקיל אותי (אם כי, מודה, הייתי די מוכנה נפשית) אה כן, מור, את צריכה להכין קינוח טבעוני, טוב? טוב. יופי. תודה.

בום.


אז חשבתי והתלבטתי ביחד עם דודו, ולבסוף הגענו למסקנות חותכות:

הוא יבשל לי מרק שעועית. עם כל מיני דברים שאני אוכלת ואחרים שאני אוכלת רק בתוך מרק וכמובן, כאלה שאני מסרבת להכניס הביתה ו.. בסדר, אני משערת שאם הם מרוסקים, זה קצת כמו רוטב של פיצה, אבל אתה לא הולך לטחון לי את הדבר הזה בבית, נכון דודו? תטחן ותרסק הכל מבעוד מועד, בבקשה, כי ה.. הדבר הזה לא נכנס לי הביתה. לא בצורתו השלמה, בכל אופן.


לצד המרק, נכין יחד קרקרים עם חמאת בוטנים ורוזמרין ומלא גרעינים וזרעים ודברים, רק בעצם בלי הבוטנים, כי זה לא ממש קשור למרק עם השעועית, ואסף ישנא אותנו אם נכין לו קרקרים שהוא לא יכול לאכול, ואז נאמר לו "קח. תאכל. זה הולך טוב עם המרק". זו התנהגות ממש לא חברית.


לבסוף, אני אכין טארט לימון טבעוני. כי מאתגר זה המגניב החדש.

(מה?)


המרק של דודו יצא מעולה. באמת. אסף ואני לא הפסקנו לשבח אותו כל השבוע, כי כן.. ברור שדודו הכין סיר מרק עצום והשאיר לי את כולו. **צחוק מרושע ושמנמן**


הקרקרים שלנו.. הם היו טעימים. בחיי. פשוט לא ממש קרקריים. לא דקים. לא קריספיים. פלאפיים למדי. האמת, חדשנו במתכון שנשענו עליו כשראינו שיש בו אבקת אפיה, אבל עשינו את הטעות של לזרום. ואת הטעות השניה של לא לרדד מספיק דק. זה באמת לא הפריע לנו לסיים תשעים אחוז מהקרקרים תוך עשר דקות. "אוי רגע, אולי נטעם עוד אחד. רק עוד אחד. שניה, אבל עכשיו יש מספר אי זוגי, שנאכל עוד אחד?"


טארט הלימון. הו, טארט הלימון.


כשחיפשתי מתכונים לטארט לימון טבעוני, נתקלתי באחד עם בננה. לא חמאה, לא ביצים -- בננה. בננה שמסמיכה את קרם הלימון ואז הכל נאפה ביחד. במתכון המקורי, נאמר שאין מה לדאוג, לא מרגישים את הבננה בתוצאה הסופית.


אז קודם כל, שקר. שקר טוב מבחינתי, כי אני מתה על בננות, אבל אם אתם שונאי בננות בעצמכם, או שוקלים להכין את הדבר הזה לשונאי בננות, אל. מבחינתי, זה היה טארט גרבר בננה לא פחות מטארט בננות.


דבר שני, במקור מדובר באצבעות לימון ולא בטארט. אני ניסיתי להתחכם ולהכין טארט של ממש, אפילו הקצפתי קרם קוקוס לקצפת והכל.

וזה יצא.. מוזר.


הבצק הפריך, שעבדתי איתו כבר מספר פעמים בעבר בהצלחה, עשה לי בעיות והתפורר לי בידיים. המלית היתה סופר לא פוטוגנית. עם קרם הקוקוס מעל זה יצא משונה, משונה מאד.


אבל טעמנו. ועפנו. דודו התלהב. אני התלהבתי. אפילו אסף, שלא מתחבר לקינוחים לימוניים לרוב והמוטו הכללי שלו בחיים הוא "מה הטעם לאכול משהו בלי שוקולד", אמר שזה סביר.


ובכל זאת, הטארט היה כל כך. כל כך מכוער.

אז שלחתי את דודו הביתה עם רוב הטארט.


והכנתי עוד אחד.

זאת אומרת, בערך.


הכנתי בצק פריך בצורה קצת יותר פשוטה. לא רידדתי. פשוט שיטחתי בתבנית.

אה כן, בתבנית ריבועית. ויתרתי על עניין הטארט. החלטתי לזרום עם עניין האצבעות.


נכון, המלית עדיין היתה הדבר הכי לא פוטוגני בעולם. אבל בשביל זה הבאתי אבקת תותים מיובשים מלונדון. כדי לאפר קצת את אצבעות הלימון שלי ולתת להן צבע.

(ולא, זו לא פפריקה, בניגוד למה שכמה אנשים חשבו)


בשורה התחתונה, אתם עומדים לקרוא תכף מתכון לאצבעות לימון טבעוניות - לא פוטוגניות במיוחד (אולי אם הייתי מצליחה לחתוך אותן כמו בן אדם זה היה עוזר), עם טעם לימוני מאד אך במקביל בנני, בקטע הכי טוב שיש. לא יודעת מה אתם תחשבו, אני חשבתי - וגם דודו! ובן זוגו של דודו! - שזה שיחוק היסטרי.


סתם, בשורה התחתונה האמיתית, דודו הצמחונום הגיע אלי הביתה לבשל לי מרק שעועית טעים-טעים-טעים, ואסף כל כך נלחץ מזה שגבר זר מבשל לי, שמאז הוא התחיל גם להכין לי מרקים. התרגשויות.


אז דודו, מיליוני תודות! היה כיף וטעים ומתי שוב?


***
אצבעות לימון טבעוניות (אפשר לקרוא להן אצבעות גרבר בננה?)
מקור המתכון: המתכון מבוסס על זה, עם שינויים. הבצק מבוסס, גם עם שינויים קלים, על הקלתית של טארט השוקולד ופטל הטבעוני מ"הספר המתוק".

כמות: תבנית של 20X20 ס"מ, חתכתי לשמונה עשרה אצבעות. אפשרות נוספת היא אפיה בתבנית עגולה בקוטר 20 ס"מ.

מצרכים:
לתחתית
150 ג' (1 כוס + 1 כף) קמח לבן
50 ג' (1/4 כוס) סוכר לבן
1/2 כפית מחית וניל/1 כפית תמצית וניל
מעט מלח
75 ג' שמן קוקוס מומס

למלית
1 בננה בינונית, בשלה מאד
120 מ"ל (1/2 כוס) מיץ לימון (לי הספיק לימון אחד גדול מאד, זה תלוי בלימון ובכמות המיץ שבו)
זסט מ-1-2 לימונים
150 ג' (3/4 כוס) סוכר לבן
20 ג' (2 כפות) קורנפלור
30 ג' (3 כפות) קמח לבן

אבקת תותים מיובשים/אבקת סוכר

אופן ההכנה:
1. מחממים תנור ל-180 מעלות. משמנים ומרפדים תבנית בנייר אפיה.
2. מערבבים קמח, סוכר, וניל, מלח ושמן קוקוס בקערה או במיקסר, עד לקבלת פירורי בצק.
3. מעבירים את פירורי הבצק לתבנית. מהדקים לתחתית בעזרת האצבעות.
4. אופים 10-15 דקות (אני אפיתי 12 דקות). מצננים.
5. בינתיים מכינים את המלית: מועכים היטב את הבננה - משתדלים לקבל מחית חלקה עד כמה שאפשר, ללא גושים.
6. מניחים מחית בננה, מיץ לימון, זסט לימון, סוכר, קורנפלור וקמח בקערת המיקסר. מחברים וו גיטרה ומערבבים היטב, עד לקבלת תערובת חלקה.
7. יוצקים את מלית הלימון מעל תחתית הבצק. אופים כעשרים דקות נוספות, עד להתייצבות המלית.
8. מצננים לגמרי, רצוי אפילו במקרר או במקפיא.
9. מחלצים מהתבנית, חותכים לאצבעות, ומפזרים מעט אבקת סוכר או אבקת תותים מלמעלה.

הערות/תוספות/שדרוגים:
  • אם בכל זאת בא לכם לקשט בקצפת קוקוס-וניל: מצננים פחית קרם קוקוס במקרר למשך לילה. מניחים 200 מ"ל, שזה בערך חצי פחית - אבל רק את החלק הקרמי! - בקערת המיקסר, יחד עם חצי כפית מחית וניל או כפית אחת של תמצית וניל, ועשרים גרם (שתי כפות) אבקת סוכר. מחברים וו בלון ומקציפים היטב לקרם אחיד. מורחים או מזלפים מעל אצבעות הלימון (או הטארט, אם אפיתם בתבנית עגולה).
  • כך או כך, עשו לי טובה אישית ותקשטו עם משהו - קצפת, אבקת סוכר, אבקת תותים, וואטאבר. המלית הזו לא מספיק אסתטית בפני עצמה.
  • אגב, אני השתמשתי בטריק (ידוע, מסתבר) של להוסיף טיפ-טיפה כורכום למלית בשביל הצבע, אבל אני לא באמת מרגישה שזה עבד. אתם מוזמנים לנסות, אבל ממש קצת! אתם לא רוצים לקבל אצבעות לימון-בננה-כורכום, נכון?


עכשיו טוסו למרק של דודו -- אתם צריכים לבשל את השעועית מספיק זמן מראש כדי שיהיה לכם מרק טעים בסוף השבוע הזה, למה אתם מחכים?


ואיזה כיף לצלם ביום הכי חשוך בשנה...