> Morcake

16 באוקטובר 2014

עוגיות שוקולד צ'יפס טבעוניות

אני צריכה שתקשיבו לי טוב.

ממש, ממש טוב.


יש לי מתכון לעוגיות שוקולד צ'יפס מעולות.

מעולות.

מעולות.


והעוגיות האלה, המעולות, הן העוגיות הכי קלות שתכינו בחיים שלכם.

קערת יבשים.

קערת רטובים.

מערבבים.

אופים.

בום.


חוץ מזה, הן גם טבעוניות.

אמיתי. בחיי.

בלי חמאה, בלי ביצים.


טעימות שאתם לא מבינים בכלל.

אני יודעת שחג וסוף שבוע ואין לכם זמן או כח להתמודד עם יותר מדי מהשטויות שלי, אז אני אשתדל לקצר.

(בהצלחה לכולנו)


הכל התחיל משאריות של גנאש שוקולד. זוכרים שהכנתי לפני חודש מיני עוגות סילאן טבעוניות עם גנאש שוקולד הורס? אז נשאר לי קצת גנאש, ולא ידעתי מה לעשות איתו.


אבל אז נזכרתי בפוסט שקראתי כמה שבועות קודם לכן ב-Honeystuck, בלוג חמוד שאני לא ממש יודעת להגדיר.. הוא לא בלוג בישול או אפיה, הוא יותר "סתם" בלוג על כל מיני דברים של בחורה מהממת בשם קייטי. הדבר העיקרי שאני מפיקה מהבלוג הזה? בעיקר הערצה עיוורת של קייטי המתבטאת במלמולי "וואו, היא מהממת, אני רוצה להיות היא" בכל פעם שיוצא בלוג חדש.

קיצור.


בסוף אוגוסט כתבה הזכירה קייטי עוגיות שוקולד צ'יפס טבעוניות שהיא הכינה והיו מצוינות, לפי המתכון הזה. כבר כשקראתי את הפוסט לראשונה, שמתי לי כוכבית בראש -- לזכור ולהכין את העוגיות האלה מתישהו בקרוב. הן נראות קלות ואם הן טובות, החברים הטבעוניים בעבודה בטח ישמחו.

אני לא בטוחה שאפשר באמת לשים כוכבית בראש, אבל לא משנה. הבנתם.


אז כשמצאתי את עצמי עם שאריות גנאש טבעוני במקרר, מיד חשבתי על הכוכבית בראש שלי ושלפתי את המתכון לעוגיות. החלטתי שהדבר הנכון וההגיוני ביותר לעשות הוא עוגיות סנדוויץ' שוקולד צ'יפס עם גנאש שוקולד. הכל טבעוני. דא.

ו.. וואו, זה היה נכון והגיוני. כמה שזה היה נכון והגיוני.


המתכון המקורי מציע להשתמש בשמן קנולה. אני בחרתי בשמן קוקוס, כי השמועה אומרת שהוא עובד יותר טוב כתחליף לחמאה בעוגיות, היות שהוא מתקשה בטמפרטורת החדר וכל זה.

חוץ מזה, יש בו גם מים או חלב סויה. חלב סויה זה לא משהו שיש לי בבית, אז הלכתי על האופציה של מים. חששתי שהעוגיות יצאו סתמיות, אבל וופידו, הן לא.


זה מה שקורה: מערבבים קמח, אבקת אפיה, מלח ושוקולד צ'יפס. מערבבים סוכר, שמן קוקוס, וניל ומים. מאחדים. אופים. מאושרים.


קייטי טוענת שמה שעושה את העוגיות למדהימות הוא הוספה של קינמון, מה שבמתכון המקורי מופיע כרכיב אופציונלי, אבל לדבריה הוא הכרח. אני ויתרתי, כי יש לי חבר שלא מת על קינמון, ורציתי שגם הוא יטעם מהעוגיות.


בכל אופן, אני בטוחה שקינמון מוסיף המון (חה חה), אבל לדעתי זה לא מה שעושה את העוגיות. למעשה, אני לא ממש בטוחה מה עושה את העוגיות. אבל הן אדירות. כן, הן יוצאות חיוורות מהתנור (אני משערת שהעובדה שאין ביצים במתכון משפיעות על זה. בפעמים הבאות שהכנתי את העוגיות החלפתי חלק מהסוכר הלבן במתכון בחום, בתקווה שהוא יתקרמל ויגרם לעוגיות להשחים קצת, אבל זה לא באמת עזר). כן, הן כביכול פשוטות. בכל זאת, אלה "סתם" עוגיות שוקולד צ'יפס.


אבל הן טעימות. כמה הן טעימות.

וכשלוקחים שתי עוגיות ומורחים ביניהן גנאש שוקולד? באמת שאין מילים לתאר.


מאז הכנתי את העוגיות פעמיים נוספות:

פעם אחת הכנתי אותן לראש השנה, ואלה העוגיות שאתם רואים בתמונות כאן. הצורות המוזרות נובעות מהעובדה שתכננתי להכין טרייפל טבעוני ולפורר את העוגיות למעין שטרויזל, אבל בסוף ויתרתי על זה ופשוט הוצאתי אותן בשלב הקינוחים כפי שהן, כ"סתם" עוגיות שנראות כמו נאגטס של מקדונלדס.


הפעם השניה היתה לאירוע של העבודה. זוכרים את טראפלס בצק העוגיות שפרסמתי לפני מאתיים שנה ומאז הכנתי בערך מאתיים פעם? אז כזה. רק שהשתמשתי בבצק של העוגיות הטבעוניות. בצק בלתי אפוי, כמובן, אבל היות שהעוגיות האלה טבעוניות מראש, לא הייתי צריכה לעשות שום דבר מיוחד כדי להפוך את הבצק לבטוח לאכילה. התרגשויות!


תקשיבו. לא באמת מעניין אתכם לדעת את סיפור חיי. אני הולכת לתמצת את זה עד כמה שאפשר:

הכנתי את העוגיות האלה כסנדוויץ' עם גנאש שוקולד. הכנתי אותן כנאגטס. הכנתי אותן כטראפלס של בצק עוגיות לא אפוי בציפוי שוקולד. הכל יצא אדיר. אנשים היו מאושרים. הם לא האמינו.


כן, כולה עוגיות שוקולד צ'יפס. עם מרקם מעולה, שמתחיל כקצת פריך והופך לצ'ואי מהר מאד. עם מלא שוקולד וטעם עדין, מורגש-לא-מורגש, של קוקוס. וקלות! כל כך קלות להכנה.

אני מרגישה שאני לא ממש יכולה להדגיש עד כמה חשוב לי שתכינו את העוגיות האלה. לא, לא חשוב לי -- חשוב לכם. חשוב לעולם. כל כך הרבה חשיבות. בבקשה תכינו אותן. מבטיחים לי? הבטחות חייבים לקיים. אל תעשו לי את זה.


תכינו.
את.
העוגיות.
האלה.

(כן, עברתי להיפנוזה. או.. נסיונות להיפנוזה)


בבקשה?

***
עוגיות שוקולד צ'יפס טבעוניות
מקור המתכוןInstructables, מתכון אליו הגעתי בזכות Honeystuck. השינויים העיקריים שעשיתי במתכון הם השימוש בשמן קוקוס והמרת חלק מהסוכר הלבן לסוכר חום.

כמות: 40-45 עוגיות קטנות

מצרכים:
280 ג' (2 כוסות) קמח לבן
6 ג' (2 כפיות) אבקת אפיה
3 ג' (1/2 כפית) מלח
100 ג' (בין 1/3 ל-1/2 כוס) שוקולד צ'יפס
100 ג' (1/2 כוס) סוכר לבן
60 ג' (1/4 כוס) סוכר חום דמררה
100 ג' (1/2 כוס) שמן קוקוס מומס
1 כפית תמצית וניל
120 ג' (1/2 כוס) מים

אופן ההכנה:
1. מחממים תנור ל-180 מעלות. מרפדים שתי תבניות בנייר אפיה.
2. מניחים קמח, אבקת אפיה, מלח ושוקולד צ'יפס בקערה בינונית. מערבבים היטב ויוצרים שקע במרכז הקערה.
3. בקערה נפרדת מערבבים שני סוגי סוכר, שמן קוקוס, וניל ומים.
4. יוצקים את החומרים הרטובים לתוך היבשים. מערבבים עד לקבלת בצק. כף עושה את העבודה, לידיעתכם.
5. יוצרים עוגיות בעזרת כף גלידה קפיצית ומניחים בתבנית. מרווחים מעט, אבל לא יותר מדי, היות שהעוגיות לא ממש מתפשטות במהלך האפיה. לחילופין, אפשר גם להשתמש בשתי כפיות ליצירת העוגיות, או לגלגל כדורים בעזרת הידיים (אולי כדאי לקרר את הבצק כחצי שעה במקרר קודם).
6. אופים 7-9 דקות. העוגיות נשארות די בהירות וצריכות להיות רכות כאשר מוציאים אותן מהתנור. הן יתקשו קצת בסיום האפיה. אפשר להרים עוגיה אחת מהתבנית ולוודא שהתחתית שלה השחימה, אם אתם לא בטוחים במידת האפיה.

הערות/תוספות/שדרוגים:
  • לא ניסיתי, אבל אפשר להשתמש בחלב סויה במקום המים, או חלב שקדים. אני משערת שזה אפילו ישפר את העוגיות.
  • לגבי השמן, אני מאד התחברתי לשימוש בשמן קוקוס (תמיסו אותו אם הוא מוצק!), אבל לכאורה גם שמן קנולה יכול לעבוד. אולי אפילו שמן זית?
  • אם אתם רוצים - ואתם רוצים! - להכין טראפלס בצק עוגיות מהבצק הזה, פשוט קררו את הבצק חצי שעה (הוא מאד רך ולא נוח לעבודה ללא קירור), גלגלו לכדורים, הקפיאו חצי שעה-שעה וטבלו בשוקולד מומס - נניח מאתיים גרם שוקולד? שלוש מאות אולי? אתם יכולים להמס בהדרגה ולראות כמה מספיק לכם, מקסימום להוסיף עוד שוקולד. רצוי להוסיף כפית שמן קנולה על כל מאה גרם שוקולד ולערבב. סמכו עלי :-)


11 באוקטובר 2014

מאפה שמרים עם חמאת פקאנים ובננות

היי.


מה קורה וזה?


אני יודעת שאתם בטח עסוקים. חג. וחול המועד. מלא מנוחה. המון אוכל. וואו, המון אוכל, נכון?


אני לא רוצה להפריע יותר מדי. אבל..

אבל תקשיבו שניה, אני קצת צריכה מכם משהו.

לא משהו גדול, לא משהו רציני. אבל משהו שרק אתם יכולים לעזור לי איתו.


אני צריכה קצת רחמים.


אני יודעת שזה מוזר, אבל אני צריכה שתרחמו עלי ותאמרו לי שאני גיבורה וכל הכבוד לי וכל הדברים היפים האלה שיישמעו לא לעניין אם אומר אותם לעצמי (לא שזה אי פעם הפריע לי בעבר, יפריע לי בעתיד או מפריע לי כרגע), אבל יהיו סופר מרגשים אם יגיעו באופן ספונטני* מכם.

*או בספונטניות מחושבת, כלומר אם אבקש מכם לומר את הדברים האלה באופן ספונטני.


זה דבר אמיתי, ספונטניות מחושבת, נכון? מרגיש לי שזה צריך להיות.

בכל אופן, למה אני כזאת אומללה וגיבורה ומסכנה ובעצם מגיע לי פרס נובל לדכאון?


שתי סיבות:

האחת קשורה לעבודה, השניה קשורה לעוגה.


אני אסביר.


בכל הימים האחרונים -- עבדתי.


ברביעי, ערב החג? עבדתי. יותר מחצי יום. לא עד הלילה או משהו, אבל יותר מחצי יום.
בחמישי, הוא החג עצמו? עבדתי. כן, גם יצאתי לארוחת ערב וסרט. אבל עבדתי.
בשישי? עבדתי. עשיתי הפסקה כדי לאפות. חזרתי לעבוד. אפיתי עוד. ואז.. אה זהו, כבר היה ערב ולא עבדתי.
והיום? לא יודעת, היום עוד ארוך, אבל יש סיכוי שאני אעבוד.


אני יכולה לתאר לעצמי מה אתם חושבים עכשיו: אלוהים אדירים, איזו קוטרית.


וואלה.

נו שיט, שרלוק. בוקר טוב.


קיצור, יש דברים הרבה יותר גרועים בעולם (וכן, אני מתכוונת לעגבניות), אבל הייתי צריכה לחלוק את זה עם מישהו. ולשמוע איזו מילה טובה. כי אתם יודעים איך הולך המשפט:

"אם אדם סובל ביער ואף אחד לא שומע, האם מור אומללה בכל מקרה?"

כן, אני כמעט בטוחה שזה הניסוח המדויק.


אוקיי, אז לסיכום: אתם מרחמים עלי כי נאלצתי לעבוד קצת במהלך החופש, ואני מרגישה קצת יותר טוב עם עצמי.


ועכשיו בואו נעבור לסיבה השניה בגינה אתם צריכים (סתם, לא צריכים - מתבקשים) לרחם עלי:

עוגה.

העוגה.


לפני שבועיים הכנתי מאפה שמרים עם חמאת פקאנים ובננות, היות שפקאן הוא חומר הגלם החודשי בפרויקט המגניב ביותר בארץ (באובייקטיביות וזה), כחומר ביד הבלוגר.


בהתחלה רציתי להכין שבלולי שמרים, או שושני שמרים, או תקראו-לזה-איך-שאתם-רוצים, אבל בסוף התעצלתי לחתוך את הגליל(ים, היו שניים) שלי, אז הכנתי מאפה אחד גדול וספירלי.


זה הרגיש לי נכון מהרגע הראשון.


הבצק יצא מהמם ורך ונעים וכיפי לעבוד, כמו שהבצק הזה כמעט תמיד יוצא.


חמאת הפקאנים? הו וואו. קליתי פקאנים בתנור, ריסקתי להם את הנשמה במעבד המזון שקיבלתי במתנה מאחי וגיסתי (הדבר הטוב היחיד שיצא מזה שהם עברו לחו"ל), הוספתי מלח ים אטלנטי וסירופ מייפל אמיתי, כי אני פלצנית ולא בכבוד לי להשתמש בסתם מלח רגיל וסירופ מייפל שקרי. עיבדתי ועיבדתי ועיבדתי ו.. וואו.

ואז, בגחמה של רגע, החלטתי לפרוס בננה ולצרף גם אותה לחגיגה. למה? כי אני יכולה. סליחה, לשון עבר - כי יכולתי.

ולתנור.


כעבור שש עשרה דקות וכמה שעות בהן לא הייתי בבית, המאפה היה מוכן לצילום ולטעימה.

צילמתי קצת. התעלפתי מהריח. ומהמראה. אפילו שהמאפה לא הכי יפה בעולם (לשון המעטה!). לא ידעתי מה לעשות.


בסוף, אחרי מעט מדי תמונות מוצלחות, החלטתי שלא אכפת לי. אין זמן לחכות. צריך לטעום. אז מה אם תמונה שווה אלף מילים, אני אכפר על זה בכמה אלפי מילים שאכתוב בעצמי.

אז טעמתי.


!
!!
!!!!!!!!


מצטערת, זו הדרך הכי טובה שאני יכולה לתאר את תחושותיי באותו הרגע.


כמה טעים זה היה לי, אתם שואלים? אז ככה --

בדרך כלל, כשאני מכינה עוגה או משהו, אני רק מחפשת איך להיפטר מזה. לוקחת לעבודה שלי, שולחת לעבודה של אסף, העיקר שלא יהיה בבית ואני לא אוכל את הכל לבד.


העוגה הזו? שמרתי את כולה לעצמי. לא לקחתי לעבודה. לא שלחתי עם אסף.

אני כן אסייג ואומר שנתתי לשלושה אנשים לטעום:


אסף - לא אהב. כי הוא לא אוהב מייפל (מי לא אוהב מייפל????? איזה אדם שפוי בדעתו לא אוהב מייפל?!) וזה הפריע לו, וגם על אגוזים הוא לא משתגע, ובגדול, הוא היה מעדיף אם העוגה היתה ממולאת בשוקולד.

(אל תרחמו עליו, הכנתי לו אתמול שתי עוגות שמרים עם נוטלה ושוקולד צ'יפס -- תשמרו את הרחמים עבורי)


ההורים שלי - אבא שלי אהב. אבל אבא שלי אוהב הכל. אמא אמרה שטעים, אבל.. לא זוכרת, זה הרגיש לה יותר מדי או משהו מטופש כזה. אני.. אני... אני לא מבינה.


לא משנה, זה היה לטובה. נתתי להם לטעום ---> יצאתי נחמדה. הם לא אהבו ---> זכיתי לשמור הכל לעצמי ---> יצאתי בהמה שמנמנה.

win win. גם לי וגם לחברות ההלבשה למידות גדולות שהולכות לקבל את כל הכסף שלי בקרוב.


בכל אופן, חוץ מהטעימות הקלות שחילקתי, את שאר המאפה שמרתי לעצמי. כל יום אכלתי קצת - חתיכה, שתיים, שלוש. תלוי בגודל.

אבל לפני שלושה ימים קרה דבר נורא.


נגמרה לי העוגה.

!!!


לאחר קשר אינטנסיבי בן שבוע וחצי, מור ומאפה שמרים "כבר לא". מור נותרה שבורת לב וכבדת משקל.


על כן, לסיכום נוסף: רחמים. אני זקוקה לכל כך. הרבה. רחמים.


אוווו וגלידה. תכלס, עברתי סוג של פרידה, לא? איך מתמודדים עם פרידה אם לא עם גלידה?


(החיים שלי הם קומדיה רומנטית גרועה)


(ו.. עכשיו אני מנסה לחשוב על שמות אפשריים לסרט, ליתר דיוק תרגומים לא טובים לעברית: "גומרים עם השמרים", "מאפה, זה לא יפה", "כל מקום חוץ מפקאן" וכמובן, שם הסרט שמסופר מנקודת המבט של מאפה השמרים עצמו, "מור קייק - הבהמה שאכלה אותי". בקרוב בבתי הקולנוע)


וואו.


אני.. לא יודעת. מרגיש לי שצריך להתחיל לאכוף צנזורת בלוגים או משהו. לא כל אדם צריך להיות מסוגל לנהל בלוג. לא נראה לי הגיוני שיתנו לכולם לכתוב כל שטות שעולה להם בראש, לא?


הלוואי שהייתי יכולה להטביע את יגוני באיזו עוגת שמרים עכשיו*.



*האמת שיש לי שתיים בבית, ההיא עם הנוטלה שהזכרתי קודם, ועוד מאפים אישיים עם חמאת בוטנים ושוקולד לבן. אבל אני צריכה שתרגישו רע עבורי ותרחמו עלי, אז לצורך העניין, אין לי שום דבר טעים בבית, טוב?


סליחה. מבטיחה פוסט יותר שפוי/פחות מתלונן בפעם הבאה*.


*פפפפפפפףףף לא, אני לא


***
מאפה שמרים עם חמאת פקאנים ובננות
מקור המתכון: הבצק מבוסס על הבצק מהמתכון הזה. כל השאר קרה תו כי תנועה.

כמות: מאפה גדול אחד שיכול להיחתך למשהו כמו.. שלושים שבלולים? אולי קצת יותר, אולי קצת פחות.

מצרכים:
לבצק
120 ג' (1/2 כוס) חלב פושר-חמים (אני בדרך כלל מוסיפה מעט מים חמים לחלב קר מהמקרר. אפשר גם לחמם כמה שניות במיקרו)
50 ג' (1/4 כוס) סוכר לבן
6 ג' (2 כפיות) שמרים יבשים
50 ג' חמאה רכה
1 ביצה גדולה
330 ג' (2 כוסות + 5 כפות) קמח לבן (אם יש קמח לחם, אפילו יותר טוב)
קורט מלח

למילוי
150 ג' אגוזי פקאן
40 ג' (כ-2 כפות) סירופ מייפל אמיתי
קורט מלח ים אטלנטי (או סתם מלח)
1 כפית תמצית וניל
2 בננות גדולות, בשלות

ביצה טרופה

אופן ההכנה:
1. מניחים חלב, סוכר ושמרים בקערה. מערבבים היטב ומניחים בצד למשך מספר דקות, עד לתסיסת השמרים.
2. מניחים את תערובת השמרים בקערת המיקסר. מוסיפים חמאה, ביצה ו-280 ג' (שתי כוסות) קמח. מחברים וו לישה ומעבדים על מהירות נמוכה למשך כשתי דקות, עד שהבצק מתאחד כמעט לגמרי.
3. עוצרים את פעולת המיקסר, מנקים את תחתית ודפנות הקערה בעזרת קלף או לקקן, ומפעילים שוב, הפעם על מהירות בינונית, למשך כעשר דקות.
4. מוסיפים מלח ולשים עוד דקה-שתיים.
5. מעבירים את הבצק הדביק מאד למשטח מקומח קלות. מוסיפים את שאר הקמח (50 ג'/חמש כפות) ולשינים ידנית למשך מספר דקות, עד לקבלת בצק רך מאד ומעט דביק (אך נוח לעבודה).
6. משמנים קלות קערה גדולה ומניחים בה את הבצק. מכסים עם ניילון נצמד או מגבת נקיה ומניחים בצד למשך כשעה-שעה וחצי, עד שהבצק מכפיל את נפחו.
7. בינתיים מכינים את חמאת הפקאנים: מחממים תנור ל-180 מעלות ומרפדים תבנית גדולה בנייר אפיה.
8. מפזרים פקאנים בתבנית, בשכבה אחידה. קולים בתנור למשך 5-8 דקות, עד שהאגוזים מפיצים ריח מטורף. זהירות לא לשרוף אותם, הפקאנים עוברים מקלויים לשרופים תוך שניות! מצננים מספר דקות.
9. מניחים פקאנים במעבד מזון עם להב פלדה. מעבדים לחמאה. זה יקח כמה דקות טובות, אולי אפילו יותר מעשר. בהתחלה האגוזים הופכים לפירורים, אחר כך לאבקה ובהמשך מתחילים להוציא שומן והופכים להיות מחיתיים.
10. כאשר האגוזים מתחילים להוציא את השומן והופכים למשחתיים יחסית, מוסיפים מייפל, מלח ותמצית וניל. ממשיכים לעבד עד לקבלת חמאה (יחסית) חלקה - שלי, למשל, נשארה עדיין קצת גושית, אבל אני הייתי בסדר עם זה.
11. מחלקים את הבצק שתפח לשניים. מניחים חתיכה אחת על משטח מקומח ומרדדים למלבן בגודל 30X40 ס"מ (פחות או יותר).
12. מורחים חצי מכמות חמאת הפקאנים מעל מלבן הבצק, בשכבה אחידה.
13. פורסים בננה לטבעות ומניחים מעל חמאת הפקאנים.
14. מגלגלים לרולדה ארוכה והדוקה. מניחים בתוך תבנית מרופדת בנייר אפיה, בצורת ספירלה.
15. חוזרים על הפעולה עם המלבן השני, ומניחים בתבנית, בקצה של הספירלה הראשונה.
16. מתפיחים כעשר דקות נוספות, ובינתיים מחממים תנור ל-180 מעלות.
17. מברישים את שבלול הבצק הגדול בביצה טרופה. אופים כ-15-20 דקות, עד שהמאפה משחים ואתם לא מצליחים להתמודד יותר עם הריח.
18. פורסים, טועמים ושמחים עד אין קץ.

הערות/תוספות/שדרוגים:
  • המאפה שלי לא יפה במיוחד, בין היתר כי לא השקעתי כל כך ב"לתפור" יפה את שני חלקי הבצק בנקודת החיבור ביניהם. אתם יכולים לחבר כך שייראו כמו חתיכה אחת או לאפות שתי ספירלות נפרדות. כמובן שאפשר גם לפרוס את הגלילים לשושנים/שבלולים, כפי שאני תכננתי במקור, אבל ברגע האמת פחדתי שהחיתוך יתבלגן, בגלל פרוסות הבננה הגדולות.
  • אפרופו הבננות, אני אהבתי אותן בפנים, אבל אפשר בכיף לוותר עליהם, אם אתם לא אנשים של בננות, או אם זה סתם מרגיש לכם יותר מדי (וזה כנראה אומר שאתם אמא שלי, אז -- היי אמא!).
  • גם את חמאת הפקאנים אפשר להחליף בכל אגוז אחר - אופן ההכנה יהיה די זהה. ואפשר גם להשתמש בחמאת אגוזים מוכנה כלשהי. הכי קל למצוא חמאת בוטנים, אבל יש גם חמאת שקדים וחמאת אגוזי לוז בכל מיני מקומות.
  • אגב, לא חייבים לקלות את הפקאנים, אם אתם רוצים לחסוך זמן, אבל זה יותר טעים ככה. לחילופין, אפשר גם לקנות פקאנים קלויים מראש.
  • ולגבי אופן הכנת הבצק. אני יודעת שזה מרגיש מייגע - גם מתסיסים את השמרים בנפרד, גם מוסיפים את הקמח בשני שלבים, וזה כולל עיבוד ידני. אז כן, אפשר בעקרון להניח הכל יחד בקערת המיקסר מההתחלה ולערבב ביחד, אבל הבצק שלי תמיד יוצא מצוין כשאני מכינה אותו כך, אז אני נשארת נאמנה (רוב הזמן) לשיטה הזו. אני לא אשפוט אתכם אם תחליטו לקצר, כי למה לא, 
  • המאפה נשמר סבבה ממש בהקפאה, ווהו!


עכשיו לכו לראות אילו מתכונים פקאניים נוספים הכינו שאר משתתפי "כחומר". לא רוצה להתחייב, אבל אני כמעט משוכנעת שהם גם קיטרו והתלוננו פחות ממני, אז.. זה כבר יוצא לכם יותר שווה ומשתלם.