> אוקטובר 2010 | Morcake

28 באוקטובר 2010

פאי תפוחים מכוסה

אמא שלי. זה לא שהיא לא אוהבת מתוקים, אבל לטענתה היא תמיד תעדיף עוגת גבינה או פאי תפוחים על פני קינוח שוקולדי, ובכלל - עוגת גבינה היא המאפה המתוק היחיד שהיא ממש לא יכולה - או רוצה - לעמוד בפניו.
לאמא שלי היה יום הולדת לפני קרוב לשבועיים ושבועות מראש (טוב, חודשים, אבל ייתכן שזה מוציא אותי קצת מופרעת) כבר ידעתי שאכין לה פאי תפוחים. ברור שיכולתי, בתיאוריה, להכין עוגת גבינה, אבל בהיותי האגואיסטית שאני, רציתי משהו שאוכל גם אני לאכול ממנו...
אמנם יש המון עוגות תפוחים בעולם ודי ציפיתי לבלות ימים רבים בחיפוש אחר מתכון, אבל בסוף דווקא מצאתי מתכון מוצלח מאד די בקלות ובמהירות. בצק למטה + מילוי תפוחים + בצק למעלה = טעים. מתמטיקה פשוטה.
תראו, האמת היא שרציתי לפתוח בווידוי. משהו בסגנון של "אני מור, ואני לא יודעת איך לקלף תפוחים". או "אני מור, ואני מסרבת להסתדר עם בצק פריך". או כמובן "אני מור, ולתבניות פאי מתפרקות יש נטיה להתפרק לי על היד חמש דקות אחרי שהן יצאו מהתנור החם". אבל בסוף החלטתי לשמור את כל הבעיות האלה לעצמי, או לפחות קבוצות התמיכה הרלוונטיות. דרך אגב, אם מישהו יודע מתי לא-יודעים-לקלף-תפוח אנונימיים נפגשים, אשמח לשמוע. ואם כבר לוח מודעות - אני מוכנה לשלם כסף טוב למי שמתנדב להעביר לי סדנת בצק פריך, או לפחות להסביר לי למה בצקי העולם שונאים אותי.
אבל כאמור, אלו דברים שבחרתי לא לדבר עליהם היום. השורה התחתונה היא שלמרות כל התקלות בדרך, הפאי של אמא יצא מעולה (והמיני-כוויה מהתבנית אפילו לא השאירה לי סימן, ווהו!). באופן אישי, הייתי מעדיפה שהמילוי יהיה קצת שונה, כלומר שהתפוחים יהיו פחות הממ.. מבושלים (מסתבר שזה מה שקורה כשמערבבים אותם עם המיץ של עצמם), אבל דווקא הבצק הסורר היה טעים בטירוף. וכולם התלהבו. העוגה כולה נעלמה תוך רבע שעה, אולי עשרים דקות.
המתכון קצת ארוך ועלול להיראות מורכב, אבל באמת באמת שהוא לא. באמת. סתם מפורט מאד. וכן, אפשר ומומלץ להכין את הפאי ללא כוויות או פציעות אחרות.....


***
פאי תפוחים מכוסה
מקור המתכוןJoy of Baking

כמות: במקור הפאי אמור להיאפות בתבנית בקוטר 23-24 ס"מ. אני אפיתי ב-26, כי מסתבר שאין לי תבנית קטנה יותר... הגודל הזה היה בסדר גמור דווקא.

מצרכים:
לבצק
1/2 2 כוסות (350 ג') קמח לבן
1 כפית מלח
2 כפות (30 ג') סוכר לבן
200 ג' חמאה קרה, חתוכה לקוביות
1/4-1/2 כוס (60-120 מ"ל) מים קרים

למילוי התפוחים
1.1 ק"ג תפוחים (בערך 6 גדולים. אני השתמשתי בארבעה גדולים ושלושה בינוניים), קלופים ופרוסים דק (אני פרסתי מאד דק, ובפעם הבאה לדעתי אפרוס קצת יותר עבה, אולי אפילו אחתוך לקוביות)
1/4 כוס (50 ג') סוכר לבן
1/4 כוס (55 ג') סוכר חום בהיר דמררה
1 כף מיץ לימון
1 כפית קינמון טחון
1/4 כפית אגוז מוסקט
1/4 כפית מלח
20-25 ג' חמאה
1 כף + 1 כפית (15 ג') קורנפלור

אופן ההכנה:
1. מתחילים בהכנת הבצק: מערבבים במעבד מזון קמח, מלח וסוכר.
2. מוסיפים את החמאה ומעבדים לתערובת פירורית (כ-15 שניות).
3. תוך כדי ערבוב, מוזגים 1/4 כוס מים לתוך התערובת, רק עד שהבצק יציב כאשר צובטים אותו. אם צריך, מוסיפים עד 1/4 כוס נוספת. בסך הכל, אין לערבב יותר משלושים שניות (אני הוספתי את כל חצי הכוס, ואני חושבת שיכולתי להוריד קצת מהכמות הזו, משום שהבצק יצא מעט רטוב).
4. מעבירים את הבצק למשטח עבודה ומעבדים לכדור.
5. מחלקים את הבצק לחצי, משטחים כל כמות לדיסק (או פיתה, כפי שנהוג לומר), מכסים בניילון נצמד ומעבירים למקרר לשעה בערך.
6. בינתיים מתחילים עם התפוחים (לפחות כך אני עשיתי): לאחר שקולפים ופורסים את התפוחים (עניין של גג שעה-שעתיים...), מעבירים אותם לקערה גדולה ומערבבים יחד עם שני סוגי הסוכר, מיץ לימון, קינמון, אגוז מוסקט ומלח.



7. משאירים את התפוחים בקערה, על מנת שיגירו נוזלים, בין שלושים דקות לשלוש שעות.




8. לאחר מכן מניחים מסננת מעל קערה גדולה ושופכים מעליה את התפוחים, כך שהתפוחים נשארים בתוך המסננת והמיץ שלהם עובר לקערה. 




9. נותנים לתפוחים להתנקז במשך 15-30 דקות בתוך המסננת (מעל הקערה, מן הסתם) עד שמקבלים בקערה לפחות חצי כוס מיץ.
10. בזמן שהתפוחים נחים במסננת, מוציאים את אחד מדיסקי הבצק מהמקרר ומניחים על משטח מקומח קלות (אני תמיד מקמחת נייר אפיה ומניחה את הבצק עליו).
11. מרדדים את הבצק לעיגול בקוטר 30 ס"מ. על מנת שהבצק לא יידבק למשטח, מדי פעם מרימים ומסובבים אותו מעט במהלך הרידוד.
12. מרימים את הבצק המרודד בעזרת המערוך ומעבירים אותו בזהירות לתבנית.
13. מנערים קמח שנשאר על הבצק ומסירים שאריות בצק על מנת שיתאים לתבנית. מהדקים את הבצק לתבנית, מכסים בניילון נצמד ומחזירים למקרר.




14. מוציאים מהמקרר את דיסק הבצק השני ומרדדים באופן דומה לעיגול בקוטר 30 ס"מ.
15. מעבירים לתבנית מרופדת בנייר אפיה (או - אם מרדדים מראש על נייר אפיה, פשוט מעבירים את הנייר לתבנית), מכסים בניילון נצמד ומחזירים למקרר.
16. לאחר שהצטבר מספיק מיץ תפוחים, מחממים את המיץ על הכיריים יחד עם החמאה, עד שמתקבל מרקם של סירופ והמיץ מתקרמל קלות. לחילופין, ניתן להעביר את המיץ והחמאה לכלי חסין לחום ולחמם במיקרוגל 6-7 דקות.



17. מוציאים את הבצק העליון מהמקרר ונותנים לו להמתין כעשר דקות בטמפרטורת החדר, על מנת שיתרכך.
18. מעבירים את התפוחים מהמסננת לקערה גדולה, מוסיפים קורנפלור ומערבבים.



19. מוזגים את הסירופ המקורמל מעל התפוחים ומערבבים.
20. מוציאים את קלתית הבצק מהמקרר ויוצקים לתוכה את מלית התפוחים, כולל הסירופ.



21. מלחלחים את קצוות הקלתית עם מעט מים ומניחים מלמעלה את הבצק העליון.



22. אם יש בצדדים שאריות מהבצק העליון (וככל הנראה תהיינה), דוחפים אותן לתוך הבצק התחתון (במקור, מתחת לבצק התחתון, אבל באמת שאני לא מבינה איך אפשר לעשות את זה) וצובטים את הקצוות בעזרת האצבעות או מזלג.



23. בעזרת סכין חד, יוצרים חמישה חתכים באורך 5 ס"מ ממרכז הפאי החוצה, כך שהאדים יצאו במהלך האפיה.


חתכים ישרים, שווים באורכם ובמרכז העוגה זה כל כך פאסה...

24. מכסים את הקלתית בניילון נצמד ומכניסים למקרר על מנת שהבצק יתקרר מעט בזמן שהתנור מתחמם.
25. מחממים תנור ל-220 מעלות.
26. מכניסים את התבנית לתנור החם ואופים 45-55 דקות, עד שהנוזלים מתחילים לבעבע דרך החורים והתפוחים מרגישים רכים אך לא הפכו למחית כאשר מכניסים קיסם או סכין דרך אחד החתכים. לאחר כחצי שעה, יש לכסות את התבנית בנייר כסף על מנת למנוע השחמת יתר של הפאי.
27. מוציאים את הפאי מהתנור ונותנים לו להתקרר כ-3-4 שעות לפני שחותכים. ניתן להגישה עם גלידת וניל או קצפת.

הערות/תוספות/שדרוגים:
  • לגבי הכנת הבצק: אחרי שהוספתי את המים (כאמור, כנראה יותר מדי מים) ועיבדתי קצת במספר פולסים קצרים, הוצאתי את הבצק מהמעבד לפני שהוא התגבש לגמרי. לא רציתי לערבב יותר מדי, אז הוצאתי את פירורי הבצק הגדולים יחסית על השיש ועבדתי ידנית - לאחר חצי דקה בערך של עיבוד ידני קיבלתי כדור בצק אחיד (אך שמנוני מאד).
  • כפי שציינתי, הבצק שנא אותי. אני באמת חושבת שעשיתי הכל לפי המתכון, ובכל זאת הרידוד הרג אותי, הבצק היה רך נורא וממש נמס תוך כדי עבודה (מישהו צריך להסביר לחודש אוקטובר שהוא לא חלק מהקיץ, אז שיפסיק להתחזות) ובסוף חזרתי לשיטה הקבועה שלי - את רוב הבצק הכנסתי לתבנית טלאים-טלאים. note to self: מעכשיו להכין פאי או כל עוגה אחרת הדורשת רידוד רק כשיורד שלג בחוץ.
  • ונעבור לתפוחים: כתבתי כבר שהשתמשתי בשבעה תפוחים, אבל הנה שוב - שלושת הגדולים היו מסוג גרני סמית' והארבעה הבינוניים היו... יונתן? חרמון? אני לא ממש בטוחה, אבל הם היו אדומים ומתוקים יותר מהאחרים.
  • את סירופ המיץ תפוחים-חמאה הכנתי על הכיריים (בניגוד לאופצית המיקרוגל), אבל יש לי חשד שלא בישלתי אותו מספיק. המרקם לא ממש היה סירופי ו/או קרמלי בסוף, אבל עדיין סבבה. בפעם הבאה עוד אשאיר אותו עוד להתבשל עוד דקה-שתיים. אגב, את המלית פיזרתי על הקלתית באופן הבא: קודם העברתי את פרוסות התפוחים וחילקתי אותם בתבנית באופן שווה ולאחר מכן מזגתי מלמעלה את הנוזלים. לא יודעת אם זה כזה משנה, בטח אפשר גם ליצוק את הכל ביחד, אבל אני עבדתי כמו שכתבתי, כי העדפתי שהסירופ לא ייספג בתוך הקלתית אלא יכסה את פרוסות התפוחים.
  • נעבור לבצק העליון והטאצ'ים הסופיים לפני האפיה: לפני שהנחתי את הבצק העליון על התחתון (יותר נכון, מעל המלית), הברשתי את התחתון במעט מים, אבל באמת שלא היה צריך, כי השוליים שלו בקושי הגיעו לקצה התבנית. לפי המתכון צריך לדחוף את הבצק העליון מתחת לתחתון, אבל זה הרגיש לי כמו משימה לגיבורי על בלבד, ואני לא כזו, אז פשוט דחפתי אותו לשולי התבנית וקיוויתי לטוב. ניסיתי גם לצבוט אותו קצת, סתם בשביל הכיף ובשביל האפשרות לנקום בו אחרי שהוא התעלל בי כל כך הרבה במהלך הרידוד. היי, מסתבר שאני לא מאמינה ב"לא לשמור טינה".
  • לבסוף, הברשתי את הבצק העליון במעט חלב ופיזרתי מעל קצת סוכר לבן, כי זה הרגיש לי כמו הדבר הנכון לעשות. אחרי שהוצאתי את התבנית מהמקרר (בדרך לאפיה בתנור), ראיתי שהסוכר קצת נספג, אז פיזרתי עוד קצת. אני לא יודעת אם זה קשור לזה או לא, אבל הבצק העליון יצא ממש ממש טעים.

  • ולגבי האפיה: אמנם כיסיתי את התבנית בנייר אלומיניום אחרי חצי שעה, אבל הפאי בכל זאת התחיל להשחים קצת יותר מדי, אז הוצאתי אותו מהתנור לאחר 42 דקות בלבד.
  • לא היתה לי גלידת וניל (או כל גלידה אחרת) להגיש עם הפאי, וגם לא קצפת, אבל זה לא ממש הפריע לאף אחד. מסתבר שהפתרון הוא פשוט להגיש את הפאי עם עוד קצת פאי...
  • דרך אגב, במתכון המקורי סדר ההכנה שונה קצת ואחרי שעברתי על התמונות גיליתי שגם הסדר לפיו אני עבדתי שונה (אם כי יותר דומה למה שכתבתי כאן מאשר למתכון המקורי). בכל אופן, מה שמופיע פה זה מה שנראה לי הכי הגיוני ויעיל, בעיקר מבחינת זמני ההמתנה בין כל שלב ושלב.

פרוסת פאי ביישנית במיוחד, אז טשטשתי אותה קצת למען צנעת הפרט

מה, זה מוזר למרוח סירופ מייפל על חצי צלחת ומעליו להדביק פצפוצי שוקולד בצורת "מזל טוב" (בערך....)?
אני מעדיפה לחשוב על זה כיצירתי

15 באוקטובר 2010

עוגת לימון

אין לי סיפור יותר מדי מרגש הפעם, שום דבר מיוחד לומר. פעם בכמה זמן גם לי נגמרות המילים. יכול להיות שפשוט בזבזתי את כולן על הפוסט של ברצלונה. ייתכן שזו תחילתו של עידן חדש, שקט יותר. לא.. לא, אין מצב.
אז בקצרה, זה מה שיש לי לומר על העוגה הבאה: הכנתי אותה לארוחה משפחתית מתישהו בתקופת החגים (זוכרים? זה מרגיש ממש מזמן, אבל תכלס עברו כולה שבועיים), שמחת תורה ליתר דיוק. עד לרגע האחרון בכלל לא היתה אמורה להיות עוגה בארוחה הזו, וגם כאשר הוחלט שצריך קינוח, אמא שלי תכננה לקחת אותו על עצמה. אבל איכשהו יצא שביום של הארוחה עמדנו שתינו במטבח ובשיתוף פעולה מלא אפינו את העוגה הזו. אני שברתי ביצים, היא סחטה לימונים, ולאחר כמה שעות טובות, כבר במהלך הארוחה עצמה, אחותי נתנה את הטאץ' הסופי כשעזרה לי עם הזיגוג.
עוגת הלימון הזו מצוינת, נקודה. אני תמיד אזהה אותה בתור המתכון שאמא שלי גזרה מעיתון אלמוני לפני כמה חודשים והכינה פעמיים באותו שבוע, אירוע נדיר ויוצא דופן לכל הדעות. העוגה פשוט היתה עד כדי כך טובה, ולא פחות חשוב - קלה להכנה. אני חושבת שלעוגה כזו מגיע מקום של כבוד בארוחה משפחתית וחגיגית, ועל אחת כמה וכמה ברשימת המתכונים שלי.


***
עוגת לימון
מקור המתכון: המתכון נלקח מעיתון כלשהו (הניחוש המושכל שלי הוא שמדובר באחד המוספים של "ידיעות אחרונות"), אני לא בדיוק בטוחה איזה. בכל אופן, נכתב שם שהעוגה היא של מעין צח-כהן. אוקיי, גוגל גילה לי שאכן מדובר בידיעות, אפילו התאריך המדויק של פרסום המתכון מופיע - 16.01.2009. כן, זה חשוב. לא רוצה להסתיר מידע, אוקיי?

כמות: לפי המתכון המקורי אמורות להתקבל שתי תבניות אינגליש קייק (משומנות ומקומחות). אני אפיתי בתבנית השושנה שלי (והפעם העוגה נאפתה ולא התפרקה. אולי סוף סוף הוסרה קללת השושנה??)

מצרכים:
4 ביצים
2 כוסות סוכר
2 לימונים בגודל בינוני
1 כוס חלב
1 כוס שמן קנולה
1/2 כפית מלח
3 כוסות קמח לבן
2 כפיות אבקת אפיה

לסירופ הלימון
1/4 כוס סוכר
1/2 4 כפות מיץ לימון טרי

אופן ההכנה:
1. מחממים תנור ל-180 מעלות.
2. מערבבים במעבד מזון או בכף את הביצים עם הסוכר לתערובת בהירה (אני ערבבתי ידנית, עם מטרפה, ויצא יופי).
3. מגררים את שני הלימונים ומוסיפים לתערובת את קליפת הלימונים (כמו תמיד עם קליפות - לא יותר מדי, רק את החלק החיצוני, הצהוב. לחלק הלבן והפנימי יותר של קליפת הלימון יש טעם מר).



4. סוחטים את שני הלימונים ומוסיפים לתערובת את המיץ.
5. מוסיפים את החלב, השמן והמלח ומקפלים פנימה את הקמח ואבקת האפיה.
6. מערבבים מעט, רק עד שהם נבלעים ומתקבלת תערובת אחידה. אין להגזים בערבוב.
7. מחלקים את התערובת בין התבניות ואופים 50 דקות או עד שקיסם הננעץ במרכז העוגה יוצא עם מעט פירורים לחים (אפשר, כאמור, פשוט לאפות בתבנית אחת גדולה יותר).
8. הסירופ: בזמן האפיה מחממים בסיר את הסוכר ומיץ הלימון עד שהסוכר נמס (לא על אש גבוהה מדי - עדיף נמוכה-בינונית, אני חושבת).
9. לאחר שהעוגה יוצאת מהתנור, יוצקים עליה מיד את הסירופ.


הערות/תוספות/שדרוגים:
  • במהלך הכנת העוגה נגמר לי הסוכר הלבן, אז השתמשתי במעט סוכר חום בהיר דמררה, אבל ממש מעט - ברמה של כף או שתיים. כל השאר היה לבן. כמו כן, השתמשתי בסך הכל בקצת פחות משתי כוסות סוכר. רציתי להוריד יותר, כי שתי כוסות הרגיש לי כמו המון, אבל בסוף החלטתי לא להפחית יותר מדי. אני שמחה שלא עשיתי את זה, כי בכל זאת מדובר בעוגת לימון ולימון - למי שלא יודע :-) - זה פרי חמצמץ עד חמוץ, אז צריך סוכר בתערובת אם רוצים לקבל עוגה ולא מאפה חמוץ. בכל אופן, העוגה ממש לא יצאה לי מתוקה מדי.
  • לא כזה קריטי, אבל בכל זאת - השתמשתי בשקית שלמה של אבקת אפיה (12 ג'), שזה בעקרון קצת יותר ממה שצריך (אוקיי, גיליתי עכשיו שזה כפול. אופס). העוגה שלי עמדה בזה בגבורה.
  • בהמשך לסוכר הלבן שנגמר - גם בזיגוג השתמשתי בסוכר חום דמררה. למען האמת, בזיגוג השתמשתי גם במיץ לימון מוכן, לא סחוט טרי. ברור שעדיף להשתמש בלימון אמיתי, אבל יצא אחלה גם ככה. מה שכן, בגלל הסוכר החום יצא לסירופ צבע קצת מוזר, כהה יותר מהרגיל, מן הסתם.
  • אגב, את הסירופ ממש לא הכנתי ויצקתי מיד עם צאת העוגה מהתנור. בהתחלה ויתרתי עליו, ורק לאחר כמה שעות בכל זאת הכנתי אותו. אמנם העוגה כבר היתה קרה, אבל לא ממש הרגשתי בהבדל לעומת סירופ שיוצקים מיד בתום האפיה.
  • טיפ מאמא שלי: מסתבר שעל מנת לסחוט מיץ מלימונים יותר בקלות, כדי להכניס אותם למיקרוגל לעשר-חמש עשרה שניות. מי ידע (אמא...).
  • המתכון אומר לא לערבב יותר מדי, נכון? אז אחרי שערבבתי קצת וכבר התחלתי לחשוב מערבוב יתר, ראיתי שעדיין יש מעט גושי קמח בתערובת. מה שעשינו (הקו-שף אמא ואני. אני בטח לא יכולה לקרוא לה סו-שף!) זה פשוט מאד: במקום למזוג את התערובת ישירות לתוך התבנית, העברנו אותה דרך מסננת, תוך כדי ערבוב. כך מצד אחד גושים לא עברו את המסננת, ומצד שני המשכנו לערבב קלות וכך החלקנו את אותם הגושים. חשוב בסוף להעביר לתבנית גם את מה שנשאר דבוק למסננת (הכי נוח בעזרת מרית). מדובר בעיקר בקליפות הלימון, וחבל שהן תתבזבזנה אחרי שעבדנו כל כך קשה על האיסוף שלהן.
  • התמונה למעלה הזכירה לי: אני ממליצה מאד להעמיד מראש את התבנית הריקה על הרשת שעליה תאפו אותה ולא להשאיר את הרשת בתוך התנור המתחמם. כך אפשר יהיה להכניס את התבנית יחד עם הרשת לתנור והכל יהיה הרבה יותר יציב - פחות סיכוי שהבלילה תישפך בדרכה אל התנור.
  • העוגה שלי היתה באפיה כ-55 דקות והיא נאפתה מעולה, אבל החלק העליון שלה (שהיה התחתון במהלך האפיה) נשרף קצת. טיפ מאחותי (הבנות במשפחה שלי הן אופות מאד חכמות): כאשר משתמשים בתבנית שושנה, מומלץ להנמיך את החום המצוין במתכון בעשר מעלות (כלומר, במקרה זה לכוון את התנור על 170 מעלות) ולאפות כמה דקות יותר. כמה בדיוק? לא יודעת.. צריך לשים לב ולבדוק את העוגה לקראת הסוף.
  • ועוד משהו אחד: כפי שציינתי בהתחלה, אחותי היא זו שיצקה את הסירופ על העוגה. אבל במקום למזוג את הכל ישירות מהסיר על העוגה, היא טפטפה אותו בעזרת כפית. זה רעיון טוב במיוחד כשעובדים עם עוגה שנאפתה בתבנית שושנה או כל תבנית לא ישרה אחרת - כך אפשר לוודא שכל חלקי העוגה נספגים בסירופ ובכלל לוודא שלא נשפך בטעות יותר מדי סירופ על העוגה. אפיה חכמה, כבר אמרתי?

12 באוקטובר 2010

רוצה לטוס לברצלונה

יש לי מתכון עוד מתקופת החגים, אבל הוא ייאלץ להמתין עוד מספר ימים. הפעם אני רוצה להשוויץ בנסיעה שלי לחו"ל. מתכון אמנם אין הפעם, אבל מספר חוויות והמלצות דווקא כן.
אז ככה: לפני שבוע וחצי הסתיימה לי סוף סוף תקופת המבחנים, ובערך שלוש דקות אחר כך כבר הייתי על מטוס לברצלונה עם חברה. ביחד בילינו חמישה ימים של שופינג, אוכל וגאודי. השופינג היה מוצלח (כל מי שטוען שברצלונה יקרה, כנראה לא ביקר ב-h&m ובטח לא בחנויות lefties או shana), גאודי היה גאון (אבל ברנש חסר מזל. לצאת מהכנסיה המטורפת שהשקעת את כל חייך בבנייתה ולהידרס על ידי חשמלית? נשמע שאלוהים יכול ללמד את אלאניס מוריסט דבר או שניים על אירוניה). יופי. עכשיו בואו נדבר על האוכל. ליתר דיוק, על מתוקים.
גם החברה שאיתי וגם אני קצת בעייתיות באוכל (היא לא אוכלת פירות ים, אני לא אוכלת שום דבר שילד בן שלוש לא אוכל), אז התפריט שלנו כלל הרבה פיצות ופסטות, לא מעט צ'יפס והמבורגר אחד (לדעתי האישית, ההארד רוק קפה בכיכר קטלוניה לא מתקרב אפילו לבלאק או מוזס. החברה נהנתה). עם הקינוחים דווקא הסתדרנו. אולי קצת יותר מדי טוב (למרות חששותיי, המזוודה שלי לא סבלה ממשקל יתר. אני, לעומת זאת... בנס לא דרשו עוד כסף כדי להעלות אותי למטוס).
אז בואו - סוף סוף - נתחיל. קודם כל, הרמבלה. השדרה הראשית והמפורסמת של ברצלונה מלאה מסעדות ובתי קפה והמון דוכני גלידה, ופל בלגי ושות' (וכמובן - שוק בוקריה, על שלל דוכני השוקולד והממתקים שלו).

החלק המעניין של שוק בוקריה (באמת שביקור באזור הדגים בשוק הוא חוויה - המממ - מאתגרת)

כבר ביום הראשון שלנו, ובהמלצת חברה שפגשנו שם, טעמנו את הגלידה המעולה של Amorino. יש מספר גדלים של כוס/גביע ובכל אחד מהם אפשר לקחת כמה טעמים שרוצים (כלומר, הגודל לא קובע את מספר הכדורים, בניגוד לרוב הגלידריות - אלו שאני מכירה, בכל אופן). איכשהו יצא שכל אחת מאיתנו הלכה על משהו שונה לגמרי. החברה שאיתי לקחה תות, מנגו ופטל בכוס - טעמתי, הכל היה מצוין. אני הלכתי על גביע (כי ככה צריך לאכול גלידה!), אליו הכנסתי פיסטוק, קפה ו-cookies and cream. וואו. שלמות. ומעבר לטעם, יש את עניין העיצוב. כשלוקחים גלידה בגביע, המוכרים במקום מעצבים אותה בצורת פרח. עוד סיבה להעדיף גביע על פני כוס:


כאמור, אנחנו קנינו בסניף הנמצא ברמבלה (מספר 125. זה נמצא מצד ימין, יחסית בתחילת הרחוב אם מגיעים מכיכר קטלוניה), אבל יש עוד סניף באחת הסמטאות של הרמבלה (איפשהו מצד שמאל, שוב - מכיוון קטלוניה). מסתבר שיש לאמורינו סניפים, מלבד ספרד, גם בגרמניה, אנגליה, צרפת, אוסטריה וצרפת. זה האתר שלהם (ליתר דיוק, רשימת הסניפים), לדוברי הצרפתית והספרדית שבינינו. עוד משהו קטן: מלבד גלידות, יש להם גם ופל בלגי ומעין מאפה במילוי גלידה, אם אני זוכרת. שווה לבדוק... אה, וקיבלתי גם המלצה על הגלידה בטעם נוטלה שלהם.

***
טוב. אם כבר אנחנו ברמבלה, בואו נישאר שם קצת. ביום האחרון שלנו בעיר, קפצנו לקפה אופרה המפורסם, הממוקם - כמה מפתיע - מול בית האופרה (Cafe de L'Opera, רמבלה 74. ויש להם גם אתר). לפי מה שראיתי אי שם ברחבי האינטרנט, המקום אמור להיות מוצלח מאד. לא יודעת, אנחנו ממש לא נפלנו. הקפה היה קצת חזק מדי בשבילי בהתחלה, אבל אני רגילה לשתות חלש. אחרי שהתרגלתי, הוא היה חביב. גם לא יקר במיוחד, בעיקר יחסית למיקומו וייחוסו של בית הקפה (1.60 אירו לכוס די גדולה). הקרואסון שהזמנו יחד עם הקפה, מצד שני, היה סתמי מאד. בקיצור, אפשר לשבת שם אבל ממש לא חובה.


***
כפי שכתבתי בהתחלה, פאייה וטאפאס לא ממש דיברו אלינו. אבל באחד הימים החלטנו בכל זאת לשבת במסעדה אמיתית ומצאנו אחת כזו באחת הסמטאות אי שם ברובע הגותי. היתרון העיקרי שלה היה שאפשר היה לראות את התפריט מבחוץ ומצד שני אף מארח לא ניסה לכפות את עצמו עלינו (וד"ש לאזור הנמל, הפורט אולימפיק, ממנו ברחנו לאחר ש"תקפו" אותנו בכל אחת מהמסעדות שם). אז נכנסו למסעדת רוקוקו הקטנה והמעוצבת. יש לציין שעל אף שלנו היא נראתה תקועה באמצע שום מקום, כל הזמן נכנסו עוד ועוד אנשים (למיטב הבנתנו, כולם היו מקומיים, וזה תמיד אומר משהו טוב על המסעדה, לא?). בכל אופן, שיגעתי קצת את המלצרית ופירטתי בפניה את הבעיות הקולינריות שלי (לא, אני לא רוצה לאכול שום דבר המכיל ירקות. או חזיר. או גבינה. כן, אני רוצה את תפוחי האדמה עם הצ'ילי המתוק והגבינה, רק בלי הגבינה. תודה), ובאמת תפוחי האדמה שלי היו טעימים מאד. מעט חריפים מדי בשבילי (אבל אני לא אוכלת חריף בכלל) אך נטולי גבינה לחלוטין. הצלחה.


מצד שני, רגע של חוסר ריכוז גרם לי להזמין קלמרי עם איולי ולא לבקש בלי רוטב. קיבלתי מנה מפוצצת מיונז, לא היתה דרך להציל אפילו קלמרי אחד בודד. והחברה שאיתי, כפי שציינתי, לא אוכלת פירות ים, אז חויבתי על מנה שלא נגענו בה. לא נורא, הייתי מוכנה נפשית לסיכון הקולינרי עוד מתחילת הארוחה.

מסתבר שאפילו המצלמה שלי נגעלה מהרוטב, אז התמונה יצאה קצת מטושטשת

החברה הלכה על סלט מוצלח מאד, לטענתה (לאחר כמה ימים כמעט נטולי ירקות, היא כבר התגעגעה אליהם. ילדה מצחיקה, באמת שאני לא מבינה אותה) ולאחר מכן הזמינה גם היא תפוחי אדמה ללא גבינה (הייתי צריכה לבקש שיקראו למנה הזו על שמי!).

לא אומרים איכס על אוכל, אבל אם היה מותר, הייתי אומרת "איכס, סלט"

חוץ מזה קיבלנו לשולחן ארבע פרוסות לחם לבן טעים מאד ומנה ראשונה קטנטנה של כמה סוגי בשר קצוצים עם כרובית או משהו בסגנון, לא יודעת בדיוק. המלצרית, שכבר הבינה עם מי יש לה עסק, הביאה שתי צלחות לשולחן ואז מיד לקחה את שלי תוך כדי מלמול: "Oh, you don't eat this". את הארוחה ליווינו בכוס קאווה כל אחת (אז מה אם זה היה אמצע היום? זה פשוט הרגיש לנו נכון). אבל כל זה היה בכלל על מנת לספר על הקינוח. כבר כשהסתכלנו על התפריט מחוץ למסעדה ראיתי כמה קינוחים שמצאו חן בעיני. קרמבל התפוחים נשמע לי טוב, אבל הפרטנרית שלי לא ממש אוהבת פירות מבושלים בקינוחים. לשמחתי, בננה היא יוצאת דופן מבחינתה. אז הזמנו קינוח פשוט מעולה (אני ממחזרת את המילה הזו קצת יותר מדי, אני יודעת. אני צריכה להרחיב את לקסיקון המחמאות שלי. ברגעים כאלו אני מצטערת על זה שאני שונאת לומר "מהמם" על אוכל): עוגת בננות עם רום וקפה וכדור גלידת קקאו. כן, גלידת קקאו, כך היה כתוב בתפריט. ובגלל שהגלידה באמת היתה טובה במיוחד, אני אזרום איתם ולא אקרא לה גלידת שוקולד, חלילה. מבחינת העוגה, טעם הקפה הורגש מאד, דווקא הבננה היתה פחות דומיננטית. אבל בסך הכל קינוח טוב מאד. אם הייתי קצת פחות ביישנית ולא הייתי חושבת שהמלצרית שונאת אותי (בצדק, אם עלי להיות כנה עם עצמי), הייתי מבקשת את המתכון:


Rococo Cafe Gourmet נמצא ב-Avda. Francesc Cambo 30-36. הלוואי שהיתה לי דרך להסביר איך להגיע למקום, אבל אני די בטוחה שאם אחזור עכשיו לברצלונה ואנסה למצוא אותו, לא אצליח. בגדול, הוא נמצא ברובע הגותי, לא רחוק מהקתדרלה. בקטן, היעזרו ב-Google Maps...

***
אוקיי, אני חושבת שאפשר לעבור לגולת הכותרת: הצ'ורוס קון שוקולטה. אמא שלי היתה בברצלונה לפני שנה וגילתה במקרה מקום קטן מאד, מעין דלפק או דוכן, לדבריה, המוכר צ'ורוס מדהימים עם שוקולטה סמיכה לטבילה. עכשיו, יש לציין שאמא שלי לא חולת שוקולד וגם שמן עמוק מרתיע אותה לעיתים. אבל היא ביקרה במקום של הצ'ורוס פעמיים תוך פחות משבוע, אז ידעתי שאני חייבת להקשיב לה. למרבה המזל ("מזל"... היא עזרה לי לתכנן את הנסיעה), התגוררתי באותו המלון בו שהתה אמא, אז היה לה מאד קל להסביר לי איך להגיע לצ'ורוס הקסומים. כן, מה שקרה זה שבסוף גם אני הייתי שם פעמיים. בעקרון מדובר בחנות קטנטנה של זוג מקומי (אמא שלי אומרת שגם הבת שלהם עובדת שם, אני לא נתקלתי בה) עם שני דלפקים ומשהו כמו שישה או שמונה מקומות ישיבה בסך הכל:


מטגנים שם צ'יפס דקיקים, צ'ורוס כמובן ועוד מאפה ספרדי שאת שמו אני לא זוכרת - ספירלה גדולה כלשהי, אותה חותכים לחתיכות קטנות יותר. כן, בעקרון זה עוד בצק מטוגן. אנחנו התמקדנו בצ'ורוס. הבצק עצמו ממש לא מתוק, וגם השוקולטה בה טובלים את הצ'ורוס (יש להזמין אותה בנפרד) לא מאד מתוקה, אך אפשר לפזר מעט סוכר מלמעלה (מומלץ, לדעתי, אחרת המנה פשוט דיאטתית מדי). כל מנה מכילה שש יחידות (אפשר גם לקחת take away בשקית) ובכל אחת מהפעמים בהן ביקרנו במקום חלקנו מנה אחת (אם כי אני בטוחה שהייתי מצליחה להתמודד בגבורה עם מנה אחת שלמה בעצמי), כאשר בפעם הראשונה שתינו גם קפה לא רע. בעלי המקום לא ממש דוברים אנגלית, אבל התקשורת איתם די קלה - פשוט הצביעו על הבצק המטוגן המועדף עליכם, והם כבר ידעו מה לעשות. את החשבון הם יכתבו לכם על מפית.


Bar Churreria Layetana נמצא ב-Via Laietana 46. גם כאן, קשה לי להסביר איך להגיע (אלא אם כן אתם מגיעים ממלון Catalonia Princesa. אז יהיה לי ממש קל), אבל האמת היא שזה פשוט מאד קרוב לקתדרלה. אם אתם נמצאים בכיכר של הקתדרלה, עמדו כך שהיא תהיה מאחוריכם, מצד ימין. אתם אמורים להיות עם הפנים לכיוון רחוב Laietana. לכו שמאלה, המקום אמור להיות בצד ימין של הכביש כעבור כמה זמן (הצד של פיצה דומינוס וסטארבאקס... ואומרים שהקפיטליזם השתלט על העולם). אבל באמת, לכו לשם, זה ממש טעים! ובהמשך למה שאמרתי על מקומיים ומה זה אומר על איכות המקום - בפעם הראשונה שהייתי שם, במשך עשרים דקות לא הפסיקו להיכנס מקומיים, חלקם התיישבו ואכלו במקום, חלק לקחו צ'ורוס to go, אבל בכל אופן - מה שטוב להם, טוב גם בשבילי. ואני מקווה שגם בשבילכם.

אם אתם רואים את השלט הזה, סימן שהגעתם למקום הנכון. קחו בחשבון שהם סגורים בימי ראשון ואני די בטוחה שבשאר השבוע הם סוגרים בסביבות השעה שמונה בערב.

***
ולסיום, עוד כמה קטנות:
ברובע הגותי, ממש לא רחוק ממוזיאון פיקאסו (אני לא חובבת אמנות גדולה ובטח לא מבינה יותר מדי, אבל מומלץ) נמצא מוזיאון השוקולד (Museu de la Xocolata), ברחוב Comerc 36 (זה רחוב גדול ודי פשוט למצוא את המקום).


המוזיאון הרבה יותר קטן ממה שציפיתי ולא היסטרי אמנם, אבל אפשר למצוא שם כל מיני יצירות משוקולד, זה דווקא די מגניב אם יש לכם קצת זמן פנוי.

חלק קטן מה"פסלים" במוזיאון. הכל (!!) עשוי משוקולד

השוס הגדול מבחינתי (חוץ מההזדמנות החד-פעמית להשתמש במילה "שוס") הוא כרטיס הכניסה: טבלת שוקולד קטנה (73% מוצקי קקאו, לא צחוק) וטעימה.


אני לא זוכרת כמה עולה כרטיס כניסה רגיל, לסטודנטים זה 6 אירו. חוץ מזה, במקום יש גם בית קפה קטן ובו כל מיני פרלינים ושוקולד מיוחדים. אני לא עמדתי בפיתוי וקניתי שוקולד (שוב, 73%) עם מלח ושמן זית. הרגשתי שאני חייבת לטעום את זה. אני חייבת לציין שהשוקולד עצמו טעים (מבחינתי, כמה שיותר מריר יותר טוב. בעצם לא, טעמתי פעם 85% וזה לא היה כל כך נעים) אבל התוספות יוצאות הדופן קצת משונות. בסך הכל נחמד, אבל לא הייתי קונה את השוקולד הזה שוב. אחותי, למשל, אמרה שזה ממש לא טעים ומשאיר טעם לוואי.



בין מוזיאון השוקולד למוזיאון פיקאסו, ברחוב Princesa 28, נמצאת החנות הנפלאה demasie. יש שם פרלינים, טבלאות שוקולד (בדומה למוזיאון השוקולד), כפתורי שוקולד (איך, איך לא קניתי לי איזה כפתור?), כל מיני עוגיות (אנחנו קנינו מארז של מיני עוגיות שוקולד ושוקולד צ'יפס מעולות שליוו אותנו ביומיים האחרונים של הטיול) והחנות עצמה פשוט מעוצבת יפה. שווה לבקר, אם אתם באזור.


אלה העוגיות שקנינו. אוי, זה היה טעים. אני מתגעגעת אליהן...


והמקום האחרון שאני רוצה לספר עליו: La Cure Gourmande (מסתבר שהם בכלל צרפתים), גם חנות של שוקולדים ועוגיות.


מיד כשנכנסנו לחנות, פנו אלינו עובדי המקום והציעו לנו עוגיה הדומה באופן חשוד לערגלית. אני אכלתי אחת עם שוקולד ואגוזי לוז, חברה שלי עם ריבת תות אם אני זוכרת נכון. אחר כך המשכנו לטעום שקד בציפוי שוקולד ולבסוף נשארתי לבדי (חברה בוגדנית!) להתמודד עם פרלין שהכיל את השילוב הגאוני (בעיני) - שוקולד ומנטה. היה טעים. לא קנינו כלום, אמנם, כי המחירים בחנות הזו לא זולים בכלל, אבל ייאמר לזכותם שהמגוון גדול, המוצרים עצמם יפים וצבעוניים והאריזות, בעיקר קופסאות הפח המעוצבות, ממש יפות. כמעט קניתי לי קופסא ריקה, אבל בסוף הצלחתי להתאפק. החנות נמצאת ב-Carrer Ferran 14. אני זוכרת שהגענו לשם לאחר טיול בסמטאות מסביב לרמבלה, אבל אני באמת לא יודעת לומר איפה בדיוק נמצאת החנות.


***
אוקיי, עכשיו באמת באמת הסוף: תראו איזה lip balm מגניב קניתי בחנות claire's (נמצאת בתוך הקניון mare magnum הנמצא אחרי ה-rambla del mar והיתרון הגדול שלו, חוץ מ-lefties, הוא העובדה שהוא פתוח גם בימי ראשון). התלבטתי אם לקחת את הטעם mint chocolate chip ובסוף הלכתי על cookie dough. זה נראה אמנם יותר טוב ממה שזה באמת (יש טעם כלשהו של שוקולד, אבל משהו מוזר קורה שם), אבל אני עדיין חושבת שזה חמוד במיוחד.


זהו, עכשיו באמת סיימתי. אחרי שהתחפשתי לאתר תיירות מפוזר למדי, אני מבטיחה שבפעם הבאה יהיה מתכון ואולי מתישהו אפילו אאזור אומץ ואכין צ'ורוס משלי...
אם הגעתם עד לפה, אתם באמת גיבורים (או קרובי משפחה שלי מדרגה ראשונה). תודה על הסבלנות וברכותיי על שסיימתם לקרוא את הרשומה הארוכה בהיסטוריה.

ונסיים בשיר, ההשראה לכותרת שלי -

2 באוקטובר 2010

בראוניז במילוי S'mores

ה-s'more הוא חטיף אמריקאי המורכב משני graham crackers (קרקרים שמעולם לא טעמתי ולמיטב ידיעתי אין בארץ, אבל מאד פופולריים בכל בלוגי האפיה האמריקאיים בהם נתקלתי) וביניהם מרשמלו צלוי ושוקולד. לפי ויקיפדיה, המילה s'more היא ככל הנראה קיצור של some more. מאד הגיוני, בכל זאת - קרקרים, מרשמלו ושוקולד. גם אני רוצה עוד ועוד!
בסוכות גם המשפחה שלי, כמו עם ישראל כולו, יצאה לחיק הטבע. לאחר שהתבקשתי במפורש לא להכין כלום לפיקניק שערכנו, החלטתי להכין בראוניז (הבנת הנשמע שלי לא מדהימה, מסתבר). למען האמת, קודם כל החלטתי להכין משהו שלא דורש חמאה אלא שמן, מהסיבה הפשוטה שלא היתה לי חמאה בבית. אחר כך החלטתי ללכת על בראוניז, כי עם בראוניז באמת שאי אפשר לפספס.
אז מצאתי באיזה פורום מתכון די פשוט, אבל הוא הרגיש לי פשוט מדי. ואז נזכרתי בשקית המרשמלו שיש לי בבית. מיד לאחר מכן נזכרתי גם במתכון שראיתי פעם לבראוניז במילוי s'mores. מפה לשם, ולאחר שחתכתי לעצמי את האצבע (היי, מסתבר שהסכין שקנינו לאבא שלי ליום ההולדת באמת חותך טוב), הכנתי את הגירסא המקומית (פתי בר במקום graham crackers) לבראוניז האלה, שלדעתי היו ממש מוצלחים. אני חושבת שהמשפחה שלי לא נפלה מהם דווקא (אולי זה קשור לזה ששולחן המתוקים כלל עוד שתי עוגות שוקולדיות, אז המבחר בלבל אותם). אמא שלי, למשל, טענה שהיא לא אהבה את המרשמלו בפנים. אבל מה היא וכולם מבינים. אני חושבת שהבראוניז האלה להיט.
סתם אמא, את מבינה המון.


***
בראוניז במילוי S'mores
מקור המתכון: הבראוניז עצמם מפורום המתכונים של אתר בשם "כיפה", הרעיון למילוי ה-S'mores מ-Picky Palate

כמות: תבנית די קטנה... שכחתי למדוד אבל אעשה את זה מתישהו ואעדכן. בסוף יצאו לי ארבעים בראוניז, בגדלים משתנים, אבל בכל מקרה כולם היו די קטנים. קטנים ברמה שהצלחתי להכניס אותם למנז'טים שיכולים לשמש לכדורי שוקולד.

מצרכים:
1 כוס שמן (אני השתמשתי בקנולה ובקצת פחות)
2 כוסות סוכר (גם כאן, קצת פחות)
2 כפיות תמצית וניל
4 ביצים
1 כוס קקאו
1/4 1 כוסות קמח לבן
1 כוס אגוזים קצוצים גס (לא רק שלא הוספתי, אפילו לא שמתי לב שזה היה במתכון המקורי. לא מתחברת לאגוזים בבראוניז, באופן כללי)
9 יחידות פתי בר (הביסקוויטים בהם השתמשתי הם די גדולים, יכול להיות שצריך יותר אם משתמשים בקטנים)
100 ג' שוקולד מריר
15 יחידות מרשמלו

אופן ההכנה:
1. מחממים תנור ל-180 מעלות.
2. מערבבים את כל החומרים, לפי הסדר. עדיף במיקסר, אבל אפשר גם ביד (אני השתמשתי במטרפה ידנית וזה היה בסדר גמור).
3. יוצקים לתבנית מרופדת בנייר אפיה בערך חצי מהבלילה.
4. מסדרים מעל הבלילה את הפתי בר, במטרה לכסות כמה שיותר מהתבנית.


5. מסדרים מעל הביסקווטים את השוקולד, שבור לריבועים. מעל השוקולד, או בין הריבועים (יש לי הערה לגבי זה בהמשך), מסדרים את המרשמלו.



6. יוצקים מלמעלה את שאר המלית.


7. אופים 25-30 דקות. אני אפיתי חצי שעה בדיוק.

זה לא נראה הכי טוב ככה, אני יודעת, אבל אני מתה על איך שהמרשמלו התנפח באפיה

8. מוציאים מהתנור, מקררים לגמרי, שולפים מהתבנית בעזרת נייר האפיה וחותכים לריבועים.

ממש לא חיכיתי שהבראוניז יתקררו לפני שחתכתי (ניסיתי, אבל הם סירבו לשתף פעולה
ואני הייתי בלחץ זמן), אבל בסופו של דבר הצלחתי איכשהו לחתוך אותם

הערות/תוספות/שדרוגים:
  • יש לי מלא מה לומר הפעם. דבר ראשון, המתכון עצמו של הבראוניז סבבה לגמרי אבל לא יוצא דופן או משהו כזה. אפשר בהחלט להחליף בכל מתכון מוצלח אחר. אגב, נראה לי שמשהו לא טוב עובר על התנור שלי, אז לאחרונה הוא לא תמיד אופה דברים עד הסוף. מה שיפה בבראוניז שאף אחד לא צריך לדעת שהיתה בעיה באפיה - פשוט טוענים שאלה פאדג' בראוניז. בואו נגיד שבאמצע התבנית שלי היו כמה חתיכות שהיו מאד מאד פאדג'יות. "חתיכות"... שוקולד נוזלי. אבל למי אכפת, זה היה טעים.
  • לגבי מילוי ה-s'mores - כפי שכתבתי, לי הספיקו תשעה ביסקויטים (אחד מהם שבור לחתיכות כדי "לסתום חורים") כדי למלא את התבנית, פחות או יותר. בהתאם לתבנית ולגודל הביסקוויטים, ייתכן שתזדקקו לכמות שונה. ומה עם השוקולד והמרשמלו? בעקרון, אמורות להיות שלוש שכבות ב-s'mores: ביסקוויטים (או קרקרים, במקור), שוקולד ומרשמלו. אצלי היו שתי שכבות: ביסקוויטים ושוקולד-מרשמלו. התעצלתי לפתוח עוד חבילת שוקולד, אז ה-100 ג' שלי ממש לא מילאו את כל התבנית. כפי שאפשר לראות בתמונות, סידרתי לסירוגין מעל הביסקוויטים את השוקולד והמרשמלו. אפשר (ואולי אפילו רצוי), להשתמש ב-200 ג' שוקולד מריר ו-30 יחידות מרשמלו (שוב, לפי הכמויות שאני ציינתי במתכון. הכמות האמיתית תלויה בגודל התבנית בה משתמשים) על מנת לקבל שתי שכבות שונות (בנוסף לביסקוויטים, זאת אומרת).
  • לאחר האפיה, חלק מהמרשמלו בלט מתוך הבראוניז. זה אמנם לא מה שרציתי שיקרה, אבל באמת שכבר קרו לי דברים יותר גרועים בחיים. סיפרתי לכם כבר שחתכתי את עצמי?
  • אפרופו הניסיון שלי להכין בראוניז במילוי אצבע - חשוב לתת לבראוניז להתקרר לגמרי לפני שחותכים אותם. אלא אם כן אתם מחליטים להכין בראוניז שעה לפני שאתם יוצאים לפיקניק. ואתם גם רוצים לחתוך אותם כדי לצלם יפה לפני שאתם יוצאים מהבית (נחשו מה, התמונות לא יצאו מי יודע מה בכל מקרה). יודעים מה יקרה במצב כזה? לא תצליחו לחתוך. כל המרשמלו יידבק לכם לסכין כמו גומי. וגם השוקולד מתוך הבראוניז יעשה את אותו הדבר. וכשתעברו על הסכין עם האצבע, כביכול כדי לנקות אותו אבל בעצם כדי לטעום, אתם תחתכו את עצמכם. זאת אומרת, נראה לי שזה יכול, באופן תיאורטי, לקרות. לא שזה קרה לי. אהמ. awkward moment. בואו נמשיך.
זה מה שקרה למרשמלו כשניסיתי לחתוך אותו סמוך מדי לזמן ההוצאה מהתנור

ומי שסבל מכל זה היה הסכין המסכן
  • אוי לא, אין לאן להמשיך, נראה לי שסיימתי. ובדיעבד לא היה לי כל כך הרבה מה לומר. טוב. טעות טועים טעינו.
  • אני טסה לחו"ל לכמה ימים (תקופת המבחנים הסתיימה, אושר גדול!), אבל אחזור עוד כמה ימים. אל תתגעגעו יותר מדי (אבל תתגעגעו קצת, טוב? זה עושה לי טוב לאגו).
  • רגע, נזכרתי בעוד משהו! אחרי הפיקניק נשארו כמה חתיכות בודדות שהוכנסו למקרר. גם יומיים-שלושה לאחר מכן, הבראוניז עדיין היו מעולים. משהו שם למעלה התקשה (אולי ריבועי השוקולד? לא בטוחה) והיה טעים-טעים ישירות מהמקרר. בדיעבד, יש מצב שאפילו הייתי ממליצה מראש להכניס את הכל למקרר ולהגיש קר. אוי טעים, בא לי שוב.
  • אה, ופתי בר בתוך בלילת בראוניז? אחד הדברים הטובים שעשיתי בחיי (אומר משהו על רשימת ההישגים שלי עד כה, מה?). הרי שנים אני טוענת ששוקולד וביסקוויט זה שילוב גאוני ושכמה מהממתקים הטעימים ביותר מבוססים על הזיווג הזה בדיוק (שוקולד-ביסקוויט של עלית וקליק ביסקוויט, אני מתכוונת אליכם), אז איך לא חשבתי על זה קודם?