> לפעמים חלומות מתגשמים... | Morcake

30 ביולי 2011

לפעמים חלומות מתגשמים...

אין מתכון הפעם. צר לי. יש רק אותי. מקשקשת. כנראה יותר מהרגיל. בצורה לא קוהרנטית במיוחד.
כבר יותר מעשרים וארבע שעות שאני מרחפת. מרחפת, איי טל יו. למה? כי קרה לי דבר נפלא ולא צפוי. ואם אמא וסבתא שלי קוראות - חמסה חמסה, טפו טפו טפו, טאץ' ווד.


אתמול נערכה תחרות העוגות של מנטקהזו שחפרתי לגביה וביקשתי שתעזרו לי להגיע לגמר שלה. אוקיי, התחננתי. וקצת צעקתי על אנשים. חלקם כאלה שהכרתי, חלקם זרים. whatever. מה, סחיטה באיומים זו לא שיטה לקבל אהבה מאנשים, גם אם וירטואלית?

אל תענו.
אני מעדיפה לא לדעת.


בכל אופן. איפה היינו?
התחרות. התחרות שנורא רציתי לקחת בה את המקום הראשון (אני בחורה מוזרה כזאת. כשאני מתחרה, אני רוצה לנצח. go figure) אבל תכלס, לא באמת האמנתי. כבר הכנתי נאום שלם (שתכננתי לשאת מול המראה, כמובן, לא בשום מקום אחר) שתחילתו "העיקר ההשתתפות", כאילו הייתי נבחרת ישראל במונדיאל 1970 (הממ בעצם הם דווקא היו יחסית בסדר אז, לא? שפיגלר וזה.. טוב, זה היה עשור וחצי לפני שנולדתי, כך שהתקופה הזו פחות זכורה לי), והמשכו "לא נורא, אולי אזכה בתחרות תכנות או משהו", תוך התעלמות מוחלטת מכישורי התכנות הקלוקלים שלי (אמן אמן שלא יגלו את זה בעבודה שלי!).
אני מקווה שאתם כבר מבינים לאן אני הולכת עם הסיפור הזה.

ניצחתי. בתחרות. בתחרות של העוגות. אני. לקחתי את המקום הראשון. זכיתי בקורס קונדיטוריה ב"בישולים"זהירות, פקאצה: או. מיי. גאד.
התחרות התקיימה אתמול, כאמור, בבית הספר "בישולים". חמש עשרה עוגות עלו לשלב הגמר והובאו לפני שלושת השופטים: מאיר דנון - המנהל המקצועי של בית הספר, תומר כבירי - ראש המגמה לפטיסרי ב"בישולים", ודודו אוטמזגין. כל אחת מהמשתתפות (נוצר מצב שכל ארבעה העשר העולים לגמר היו בעצם ארבע עשרה עולות. למה לא חמש עשרה, אתם שואלים? כי אחת המתמודדות, נורית גינת-אקסלרד, היתה גיבורה והשתתפה עם שתי עוגות שונות! כאילו שלא מספיק קשה להשקיע באחת...) היתה צריכה "להגן" על העוגה שלה מול השופטים. הם שאלו שאלות, אנחנו ענינו, ותוך כדי הם טעמו מהעוגה וכל אחת בתורה קיוותה שהשופטים לא יחטפו הרעלת קיבה מהעוגה שלה (או שאולי רק לי זה קרה?).

השופטים. מימין לשמאל: תומר, דודו ומאיר. וממש מימין - חלק מיוסי הצלם.

תראו, אני לא סתם אומרת את זה בקטע מצטנע. באמת לא חשבתי שיש לי סיכוי. כל העוגות היו פשוט מדהימות, והיו כמה ממש מרהיבות ביופיין (כן, שלווה גרופר, גברת טרישוק פרי, אני מתכוונת בעיקר לעוגה המהממת שלך! לצערי אין לי תיעוד מצולם שלה). אני יודעת שבהינתן התוצאה הסופית זה עלול להישמע קצת מתנשא או מתחנחן, אבל אני באמת חושבת שמבחינה ויזואלית, היו שם כמה יצירות מופת.




העוגה שלי, לעומת זאת, היא מקרה קלאסי של "אל תסתכלו על הקנקן". מלאת יופי פנימי, אבל חיצוני? פחות. סתם, יחסית לעוגה ביתית אני חושבת שהיא נאה. או לפחות היתה, בפעמים הקודמות שהכנתי אותה. ספציפית אתמול, קרו לה דברים לא טובים. היא כמעט התפרקה לי כשניסיתי להעביר אותה לשולחן התחרות, הקלתית התפוררה לא מעט, ובחלקה העליון - כלומר, בשכבת הבראוניז - היו כמה וכמה סדקים.

רואים את כל הפירורים מסביב לפאי שלי? זה מה שנשאר אחרי שאספתי את רובם

טוב רגע, בואו נחזור למהלך התחרות.
כפי שאמרתי, כל אחת הציגה את העוגה שלה בזמן שהשופטים טעמו ושאלו שאלות. אני חייבת לציין שבניגוד למה שעלולים לחשוב, המשימה של השופטים היתה קשה מאד. מסכנים, באמת נראה לי שבשלב מסוים הם כבר סבלו. כל כך הרבה עוגות בזמן כל כך קצר, מכולן הם היו חייבים לטעום, לא פשוט. יש לי חשד קל, אגב, שזו הסיבה לכך שזכיתי בסוף: העוגה שלי היתה #13 מתוך חמש עשרה ואין ספק שבשלב זה השופטים כבר סבלו מהרעלת סוכר קשה. אבל למי שזוכר, פאי הצ'אבי האבי שלי כולל קלתית בייגלה מלוחה ולא מעט חמאת בוטנים, אף היא מלוחה קלות. נראה לי שכשהם טעמו מהעוגה שלי, הם כל כך שמחו לטעום משהו שהוא לא לגמרי מתוק, שזה בלבל אותם לגמרי :-)


לאחר מכן יצאנו להפסקה קלה, במהלכה השופטים יצאו להתייעצות. המשתתפות וצוותי העידוד שלהן (אמא הצטרפה אלי והיתה כמו צבא שלם של מעודדות, בתוספת תמיכה אסאמאסית מאבא שלי ואחותי) ניצלו את הזמן כדי לטעום מהעוגות שלהן (הבראוניז שלי יצאו אפויים מדי? לא אפויים מספיק? חייבת לטעום ולבדוק!) ומהעוגות של המתחרות (חשוב לפרגן אחת לשניה, לא? ואם במקרה הפרגון דורש מאיתנו לטעום עשר עוגות שונות תוך רבע שעה, מה טוב). ואז פתאום קראו לי ואמרו שהשופטים רצו לדבר איתי.
אה? לדבר איתי? אני בעונש? עשיתי משהו רע? ברגע מאסטר שפי לחלוטין, הכניסו אותי לחדר השופטים, שם נתבקשתי לספר להם על אופן הכנת הבראוניז ("הבנו איך הכנת את קלתית הבייגלה", זה פחות או יותר מה שהם אמרו, "עכשיו ספרי לנו על הבראוניז"). ניסיתי להבין מהם אם הזימון שלי ללשכתם היה דבר חיובי או לא, אבל שועלי בישול/אפיה ותיקים שכמותם - בונקר. לא אמרו לי כלום.
מבולבלת לגמרי, חזרתי לחדר בו נערכה התחרות ומיד מיהרתי לטעום את העוגה שלי. לא צחקתי בסוגריים קודם - באמת לא ידעתי אם שכבת הבראוניז היתה אפויה מספיק ו/או יותר מדי. לא יודעת איך משהו יכול להיות לא אפוי ואפוי מדי בו זמנית, אבל זרמו איתי.
שמחתי לגלות שמידת האפיה היתה בדיוק כמו שרציתי, מה שבלבל אותי עוד יותר. אפרופו טעימות ובלבול: לאורך כל התחרות לא הפסקתי ליילל על זה שאני מתה מרעב, ומולי היו מונחות כמה וכמה עוגות שוות בטירוף, אבל בסופו של דבר לא טעמתי כמעט משום דבר. רק מהעוגה שלי, כפי שציינתי, ומעוגת השמרים הטעימה של נעה עינת הצעירה והחמודה שאמרה לשופטים בפשטות "לתחרות קוראים העוגה המושלמת לשבת ומבחינתי שבת זה עוגת שמרים", או משהו בסגנון. בחורה חכמה.
העניין הוא כזה - קודם כל, רק להסתכל על העוגות לאורך כל התחרות הכביד עלי וגרם לי להרגיש כאילו כבר אכלתי חצי מהן. דבר שני, רבות מהן הכילו גבינה ולא זכרתי אילו בדיוק, אז בחרתי לא להסתכן. ולבסוף, כנראה שבכל זאת קצת התרגשתי...
רגע, אני באמת מסבירה לכם מה אכלתי, מה לא ולמה? וואו. אני צריכה שמישהו יערוך אותי ודחוף.

אז השופטים חזרו מההתייעצות. כל עניין ה"בואי לדבר איתנו במהלך ההפסקה" סתם גרם לי לפתח ציפיות. ואני הרי אדם שדוגל תמיד בהנמכת ציפיות. אתם יכולים לקרוא לזה פסימיות, אני קוראת לזה "היי, אם אני אופתע, זה יהיה רק לטובה". אז למה הציפיות האלה טובות פתאום?
אוקיי, לאחר מספר מילות סיכום, החלה ההכרזה על הזוכים. אה, הזוכות. טוב, חשבתי ברגע של אופטימיות נדירה, אולי מקום שלישי.
ואז הכריזו על עוגת הפרנץ' טוסט של הגר שבבו. מאד אהבתי את העוגה הזו, אגב. שוב - לא טעמתי, אבל הרעיון נראה לי מאד מקורי ולחלוטין מתחבר לכל עניין ה"עוגה לשבת" של התחרות.
אוקיי, לא שלישי. אולי שני?

לא. במקום השני זכתה שלווה גרופר. טרישוק פרי, זוכרים? אז העוגה שהיא הביאה לתחרות היתה אפילו יותר יפה מהתמונה המופיעה באלבום התחרות. ממה שהבנתי, כל הקישוטים התפרקו לשלווה בדרך והיא נאלצה לבנות אותם ולקשט מחדש במקום, לפני התחרות. אשה מדהימה, עוגה יפהפיה.

טוב. נשאר מקום אחד. המקום הראשון. הפרס הנכסף. מכירים את זה שאתם יודעים שלא הולכים לומר את השם שלכם ועדיין אתם מחכים לשמוע אותו? לכאורה וכלפי חוץ אומרים "טוב, אין לי סיכוי, אני לא מצפה לכלום", אבל בפנים חושבים "screw that, אני לחלוטין מצפה! אולי.. אולי.. נו נו, אולי"?
ואז דודו אוטמזגין אמר את השם שלי. בהיותי הליידי האלגנטית שאני, הגבתי בצורה מאופקת וקולית לחלוטין: "אההההה (צרחה בקול מאד גבוה) באמת?"
השופטים אמרו משהו על זה שהם מאד אהבו את מה שעשיתי (הם כנראה התכוונו לשטרות הכסף שדחפתי להם ליד כשאף אחד לא ראה) ואצלי החל תהליך שלא נגמר עד עכשיו: כל כמה דקות אני שואלת את עצמי, או מישהו שנמצא בסביבתי, "רגע. זכיתי? באמת זכיתי? האנשים האלה, שאופים ומתעסקים באוכל for a living, טעמו את העוגה שלי ואהבו אותה?"

אני מצטערת. באמת שאני לא אדם שכל כך מת על עצמו בדרך כלל, אבל הייתי רצינית לגבי מה שאמרתי בהתחלה. מאתמול אני מרחפת, היי און לייף, לא מצליחה להפסיק לחייך. תכלס, הגשמתי חלום. אנשים שמבינים עניין אמרו לי שהעוגה שלי טעימה ומקורית ושווה מקום ראשון. והפרס שלי הוא קורס קונדיטוריה. במסגרת החלומות בהקיץ שלי, פנטזתי על קורס כזה. "בישולים" היה אחד משני בתי הספר שבאו בחשבון מבחינתי. עכשיו גם קיבלתי דחיפה אמיתית ש"תכריח" אותי לממש את הפנטזיה, וגם לא אצטרך להחליט איפה ארצה ללמוד. ההחלטה התקבלה עבורי (בדיוק כמו שאני אוהבת), ואני שמחה מאד.

טוב, נראה לי שסיימתי. לא יודעת למה ואיך, אבל בקושי צילמתי תמונות. אני יודעת שחלק מהמתמודדות האחרות צילמו קצת יותר והיה גם צלם "רשמי", אז אולי תהיינה תמונות נוספות בהמשך.
אני מאושרת, באמת. לא מאמינה שזה קרה לי. ובלי קשר - התחרות הזו היתה חוויה ממש מגניבה. כפי שציינתי כבר, כל העוגות היו מושקעות, יפות ופשוט מוצלחות, ואמנם לא יצא לי להכיר את כל הבנות האחרות בתחרות, אבל אלו שכן דיברתי איתן היו חמודות מאד.
השופטים היו חביבים, מקצועיים ובעלי טעם טוב מאד! סתם, צחקתי לגבי הדבר האחרון ;-)
וכל הצוות של מנטקה, בראשם ליאת המקסימה, היו נהדרים. אני מרגישה כמו בנאום אוסקר מטופש (ותודה להוריי שהביאוני עד הלום..), אבל תודה על הכל.

חיה דר, "נערת הגלגל" ;-), שהיתה אחראית על חיתוך כל העוגות במהלך התחרות (לשמחתי הרבה. לאפות אני יודעת,
פחות או יותר. לחתוך? פחות. הרבה פחות) ויוסי הצלם

טוב, אני חייבת להירגע קצת ולהפסיק לעוף על עצמי. שגרת העבודה והלימודים (האוניברסיטאיים, לא הקונדיטוריים, לצערי) ממתינה לי ועלי לשוב אליה. צ'אבי האבי לנצח!!

טוב, רימיתי קצת. זה הפאי שהכנתי כמה ימים לפני התחרות, לכבוד ארוחת ערב משפחתית (וכדי להתאמן, כמובן)

אה, אתמול גם היה היום בו הצטרף המנוי המאה לעדכוני דוא"ל בבלוג (היום זה כבר הפך ל-101). הידד לי! all in all, יום לא רע בכלל..


אוי וואו, יש שירים שצריך רק לשמוע ולעולם לא לראות את הקליפ שלהם. כרגע איבדתי עוד קצת מהתמימות שלי.

9 תגובות:

אנונימי אמר/ה...

מורץץץץץץץץץץ שולתתתתתתתתתתתת!!!! את מספר אחת שלי ושל מנטקה!!!

הגר אמר/ה...

כיף לך ומגיע לך!! מזל טוב

מרים אמר/ה...

כפרה עליך, מגיע לך!! קראתי מההתחלה ועד הסוף כי את לא רק אופה מעולה, אלא גם כותבת בחסד! באמת.. ולא, היומולדת שלי כבר עברה וזכיתי לעוגה, אז אני לא מתחנפת או משהו :)
כל הכבוד!!

בישול בזול אמר/ה...

יאי כל הכבוד!
בתור אחת שמחזקת את המודעות לשילוב הנפלא של שוקולד וחמאת בוטנים אני מחזקת את ידיך.
רק תזכרי אותנו הקוראים לכשתיעשי לקונדיטורית עילית ותזרקי לנו פה ושם איזה עצם בדמות רשומה משעשעת טוב? :)

Taltul אמר/ה...

ת-ו-ת-ח-י-ת!!!

כל הכבוד ומזל טוב ובהחלט מגיע לך!
אני ממש שמחה בשבילך!!!!
יש צדק בעולם, ואין כמו צ'אבי האבי!
:)

Mor אמר/ה...

אוי, אתם באמת אנשים טובים! תודה רבה רבה לכם, חברים לעבודה לשעבר/גיסות/חברות של חברות (שהן בעצמן כבר חברות, בעצם) שקיבלו לכבוד יום ההולדת עוגה שאני אישית התאהבתי בה/fellow בלוגריות!!!

פספסתי מישהו? ;-)

אנונימי אמר/ה...

מצטרפת למחמאות!
אני מתה על הבלוג שלך. והעוגה הזאת- יאמממממ.

מרים אמר/ה...

אני אומרת, ברגע שאת מכינה לחברה של חברה, עוגת יומולדת - עבורה זה כבוד גדול, כי הקשר משודרג כבר ל"חברות", בלי "של חברות".. :)
מסובך? לא ממש..
בכל מקרה, מחכה לטעימות מהאקדמיה לקונדיטוריה אליה את הולכת עכשיו.. איזה מזל שהעברת 4 שנים בלימוד משהו, כשאת האהבה האמיתית שלך תתחילי כבר למנף לרווחים.. יחסי ציבור מובטחים ובחינם :*

נוף אמר/ה...

וואו! איזה סיפור נהדר. ממש הזדהיתי איתך במתח של התחרות (השתתפתי בתחרות סיפורים לאחרונה) - עד לרגע הזכייה. אני לא זכיתי... אבל אני שמחה בשבילך.

אגב, מה תגידי על זה שכל המתמודדות היו נשים וכל השופטים גברים? משהו קצת מסריח.

הוסף רשומת תגובה