> לונדון, בייבי! (III) | Morcake

17 ביולי 2011

לונדון, בייבי! (III)

טוב, זה יוצא ממש - אבל ממש - יותר ארוך (והרבה יותר משעמם) ממה שקיוויתי וציפיתי, אבל התחלתי ולכן אסיים.
נשאר לנו יום שני, היום האחרון של הטיול. לצערכם הטיסה היתה רק בלילה, אז יש לנו עוד יום שלם לפנינו.. :-)

***
יום שני
תראו, אני אוהבת את הארי פוטר. קראתי את כל הספרים. ראיתי את כל הסרטים (מתכננת לראות את האחרון בקרוב). אז לבקר בלונדון ולא ללכת לרציף 3/4 9? נראה לכם? אבל אתם לא תראו תיעוד של הרציף, כי התמונות היחידות שיש לי משם כוללות אותי בפנים, ו... לא. זה לא יקרה. צר לי. אבל אם אתם מתכננים להגיע לרציף, הרשו לי לתרום לכם את שלמדתי, או במילים אחרות ומודגשות - טיפ: הרציף נמצא מחוץ לתחנת King's Cross. כלומר, אם הגעתם ברכבת התחתית, צריך לצאת החוצה כדי למצוא את הרציף. ולא, נגיד, לשוטט בתוך התחנה ולהגיע לרציפי הרכבות האמיתיים (אף על פי שקראתי איפשהו כי הסצנות בסרטים צולמו בשניים מהרציפים הללו). שם לא תמצאו את השלט של הרציף הקסום ולא תראו שם עגלת מזוודות תקועה בתוך הקיר. ואם אין לכם מושג על מה אני מדברת, קלירלי לא קראתם אף ספר ולא ראיתם אף סרט של הארי פוטר. ועל כך אני אומרת - shame on you.

anyway...
מקינגס קרוס המשכנו במגוון אוטובוסים (יש לא מעט עבודות ברחבי כבישי לונדון, על כן כרגע הקשר בין מסלולי האוטובוסים המופיעים על שלטי התחנות לבין המסלולים עצמם הוא מקרי בהחלט, at best) והגענו - שוב - לכיכרות פיקדילי-לסטר-טרפלגר. איכשהו זה יוצא שכל יום נדדנו בין רחוב אוקספורד לאזור הכיכרות, לא ברור לי איך זה קרה.
אה, בעצם ירדנו מהאוטובוס קצת לפני הכיכר (שוב, אני מאשימה את לונדון והנסיונות המרושעים שלה לבלבל אותנו ולגרום לנו לא להגיע ליעדים שלנו. עיר מטופשת. אך מגניבה. הו, יחסי אהבה-שנאה ארורים!) והמשכנו ברגל. ואז בדרך מצאנו מספרה. נכנסנו, הסתפרתי, כיף. ואני אפילו מאד מרוצה מהתספורת. אבל אתם לא תראו אותה. כי אני שומרת על זכותי לאנונימיות יחסית (ומעמידה פנים שלא קישרתי מהבלוג לפרופיל הפייסבוק שלי בעשר הזדמנויות שונות לפחות).
משם המשכנו לצרוך מעט תרבות ב-National Portrait Gallery. לא יודעת לומר מה המיקום המדויק שלה, אבל אני חושבת שאפשר לומר שבין לסטר לטרפלגר. במוזיאון הזה (או הגלריה הזו?) מתקיימת תערוכת ציורים בין יוני לספטמבר. הכניסה חינם, ואני ממש ממליצה. יש שם המון ציורים מדהימים, ליתר דיוק דיוקנאות של כל מיני אנשים מתקופות שונות. בקומה הראשונה תוכלו למצוא את מיק ג'אגר, בוי ג'ורג', הנסיכים ויליאם והארי ועוד. אבל לא כל הציורים הם של אנשים "מפורסמים". דווקא דיוקן של מישהו שצייר חבר שלו גרם לי לבהות בו במשך מספר דקות. אני עדיין מתקשה להאמין שזה היה ציור ולא צילום, הוא פשוט נראה כל כך אמיתי! ראיתי גם ציור גדול ומרשים מאד של צייר ישראלי כלשהו - ברח לי השם שלו - ואביו.
ככל שעולים לקומות גבוהות יותר, כך חוזרים אחורה בזמן. יש דיוקנאות מתחילת המאה הקודמת וגם ממאות קודמות. הציורים האלה מרשימים מאד, כמובן, אבל דווקא מהם פחות התלהבתי, כי זה פחות או יותר מה שרואים בכל מוזיאון. הציורים העכשוויים, של אנשים בני זמננו, הם אלה שעשו לי את זה.
אז אם אתם בלונדון מתישהו בחודשיים הקרובים, קפצו לבקר. ואם אתם שם אחרי ספטמבר, קפצו לבקר בכל מקרה. לפי האתר שלהם, נראה שהולכות להיות תערוכות שוות נוספות.
הייתי מאד רוצה, אגב, להראות לכם תמונות מהתערוכה, אבל אי אפשר לצלם שם. מה שכן צילמתי היה את הדבר הבא:


הדבר הזה הוא שולחן גדול שמהווה מעין מפה לחדר. בחדר תלויים דיוקנאות של אישים שונים (באך, מוצרט, טי אס אליוט, מנדלסון, סטרווינסקי ועוד), והלוח הנ"ל מפרט את הקשרים בין האנשים בתמונות השונות.
הממ בואו נראה.. תמונות של אנשים, מיפוי הקשרים ביניהם. גם לכם קופצת המילה פייסבוק לראש?

אחרי התערוכה זכיתי, סוף סוף, לכוס הקפה של הבוקר. אז מה אם כבר היה 12:00. נכנסו לסניף של סטארבאקס בפיקדילי (תראו, הסיבה העיקרית לזה שבילינו כל כך הרבה דווקא שם היא האינטרנט. אין wifi חופשי, אבל אם קונים כרטיס כלשהו בחמישה פאונד, דווקא אפשר להשתמש ב-wifi כאוות נפשכם, ואפשר גם להשתמש בכסף ששילמתם על הכרטיס כדי לקנות קפה. אז בעצם.. האינטרנט כן חופשי, פשוט צריך לזכור "לקנות" את הכרטיס כשקונים קפה), שתינו קפה, אכלנו עוגת לימון לא מדהימה (אמא שלי דווקא אהבה) והמשכנו הלאה. לאכול עוד משהו, כמובן.
זוכרים את חנות ה-m&m מתחילת הטיול? אז חזרנו אליה. 



ברור שקנינו שקית. כי הג'לי בלי לא הספיק לנו. צריך גם שוקולד, לא?

ואז המשכנו לכיוון צ'יינה טאון. אוקיי, אז שתינו קפה, אכלנו עוגה, קינחנו בקצת שוקולד. אבל השעה היתה כבר אחת.. אי אפשר לוותר על ארוחת צהריים, נכון? נכון.
אז ככה. יש מאתיים מיליון מסעדות באזור הזה. אני מאמינה שכולן מגישות פחות או יותר את אותו האוכל. אנחנו נכנסנו לאחת אקראית, אחרי שבחנו את התפריטים מחוץ לשתיים-שלוש אחרות. 


נראה לי שמסעדת Dumplings' Legend היא מסעדה סינית די אותנטית. בכל זאת, המלצרית שלנו קצת התקשתה עם השפה האנגלית (כמו, אגב, חלק גדול מנותני השירות בהם נתקלנו לאורך הטיול. נשבעת לכם, נראה לי שבלונדון מדברים אנגלית פחות טובה מאשר בברלין, למשל. מדהים כמה לא-בריטים מסתובבים שם. לא בקטע רע או משהו, כן? סתם מפתיע. מבטא ספרדי או איטלקי שכיח שם לא פחות מבריטי). וגם ראינו שם כל מיני אסיאתיים (אני תוהה מה פחות גזעני - זה או "מלוכסני עיניים". אני לא רוצה לומר סינים, כי אני לא בטוחה שזה מה שהם היו, ואז בטוח אצא גזענית).. זה בטח אומר שהמקום טוב, לא?
קיצור.. חלקנו מנה של נודלס ודאמפלינגס עוף.



ואמא הזמינה גם דאמפלינגס ברווז.


הדאמפלינגס והנודלס היו טעימים מאד בעיני, ואמא שלי הסכימה, אבל טענה שהברווז היה הרבה יותר מוצלח מהעוף. אני לא כל כך בקטע של ברווז, אבל שתדעו.

אחרי ארוחת הצהריים קפצנו להרוד'ס. וואו. שמעו. ידעתי שהרוד'ס הוא מקום שהולכים אליו רק למען יראו ולא יקנו, אבל חשבתי שיהיה לפחות מה לראות שם. ובכן, אוי ואבוי. הדבר הכי מעניין שם היה האנדרטה לנסיכה דיאנה ודודי אל-פאיד, באחת הקומות התחתונות, ליד המדרגות הנעות. אלא אם כן אתם בקטע של מאובנים, כמובן. יש מחלקה כזאת. בחיי. מחלקת מאובנים. כי בינינו, מי לא מצא את עצמו חושב לפחות פעם אחת בחייו "אח, איך היה מתאים לי איזה מאובן עכשיו"?
טוב, בשיא הרצינות, מה הקטע של הכלבו הכה מטופש הזה? עזבו את עניין היוקר, באמת. פשוט אין שם שום דבר מעניין. טוב בסדר, אולי הקומה של האוכל, אבל גם.. רק ברמת השלום-שלום. מצד שני, היינו שם ב-4 ביולי, שבמקרה היה גם יום הולדתו של רונלד רייגן, וכיוון שבלונדון לא הבינו כנראה שאנגליה וארה"ב הן לא אותה מדינה, החליטו לחגוג שם ולחלק גלויות (!) עם דמותו של רייגן (!!) ושקיות קטנטנות של ג'לי בלי (!!!). כי מה אומר "רונלד רייגן" יותר טוב מסוכריות גומי צבעוניות בשלל טעמים? אולי רק מאובן. אח, איך היה מתאים לי איזה מאובן עכשיו.
למקרה שפספסתם את הפואנטה (אני יודעת שאני קצת איבדתי אותה), כל ה"מצד שני" מטרתו לומר - קיבלתי ג'לי בלי חינם. איזה כיף לי.

אחרי הרוד'ס חזרנו לכיכר פיקדילי (שוב?! וואו, אמא, נראה לי שמכל הטיולים שלנו אי פעם, זה הכי פחות מאורגן by far). שימו לב שכבר איזה פסקה שלמה לא ישבנו לאכול משהו.
לאחר אינספור פעמים שעברנו ליד סניף ה-Cinnabon בכיכר, לבסוף נכנענו לריח הקינמון. למען האמת, אני קצת בהלם מעצמנו שהחזקנו מעמד כל כך יפה ולא נשברנו מוקדם יותר. בדרך נס מצאנו מקום לשבת בחנות הקטנטנה, הזמנו כל אחת כוס קפה כמובן וחלקנו סינבון אחד גדול. הוא היה גם טרי, כי - ילדה מעצבנת עם בקשות מיוחדות שכמותי - ביקשתי את שלי בלי זיגוג. יש שם גבינה, מה רציתם שאעשה? אוכל גבינה, השם ישמור? אני באמת לא מבינה אתכם.
אח, איך היה מתאים לי איזה מאובן עכשיו.
המוכרת החמודה (לדעתי גם היא לא היתה בריטית, אבל זה לא קשור לכלום) הסכימה לתת לי סינבון (זה בכלל השם של המאפה? או רק של הרשת? אני בוחרת להאמין שכך קוראים למאפה עצמו, אז סלחו לי אם טעיתי. האמת היא שלא הכרתי בכלל את הרשת עד ששמעתי שהיא מגיעה לארץ) ללא ציפוי, אבל "נאלצתי" לחכות עד שיצא מגש טרי, כיוון שכל הקודמים כבר היו מצופים.
damn. רק לא מאפה קינמון טרי. במה חטאתי?
אז חיכיתי למאפה הטרי והחמודה הלא-בריטית (סיכמנו שזה לא מעניין, אז למה אני מתעקשת?) אפילו נאותה (כי כבר השתמשתי במילה "הסכימה") לחתוך את המאפה לשני חלקים, לצפות אחד (כי אמא שלי שפויה) ולהשאיר את השני עירום.
טוב תראו, אני לא אלך סחור סחור. זה טעים. אכלנו כל אחת את החצי שלה ותהינו - בלב ובקול רם - למה הסתפקנו רק בחצי. ואז נזכרנו שאם וכאשר תהיה לנו בעיית overweight בטיסה חזרה הביתה, היא לא תהיה של המזוודות (היא תהיה שלנו. כי השמנו. כי אכלנו הרבה. אני ממש מקווה שהבנתם את זה. אם לא הבנתם, אז אתם כנראה לא מבינים 90% ממה שאני אומרת, ובאמת שאני לא מבינה מה אתם עדיין עושים פה ואיך עוד לא התעייפתם). וזו הסיבה שלא אכלנו כל אחת מאפה שלם.
אפילו הבחור הבלתי נסבל-בא לי להרוג אותו-אני לא מאמינה שזה קורה לי שישב לידנו לא הצליח להרוס את החוויה. אמא שלי היתה הראשונה לשים לב לקולות הנוראיים שהוא משמיע בעודו נהנה מהסינבון שלו. לאחר שהעפתי בו מבט, הרגעתי את אמא שהיא אולי מקבלת קונצרט, אבל אני זוכה למופע אור-קולי. הוא השמיע קולות, הוא ליקק את הציפוי של המאפה. זה היה נורא. ואז הוא קם. ניגש לדלפק. וקנה לו עוד אחד. הוא, כנראה, לא עמד לטוס באותו ערב. בעיות מטען חורג היו ממנו והלאה. בעיות של נימוסי שולחן, מצד שני... אמרו את זה יחד איתי. אח, איך היה מתאים לי איזה מאובן עכשיו.
אז סיכמנו - סינבון זה טעים. אם אתם בחו"ל, אכלו כזה. כשייפתח הסניף התל אביבי שלהם, אכלו כזה. אם אתם חרוצים, הכינו כזה.

האמינו לי, התמונה המעפנה שצילמתי לא עושה עם הסינבון חסד

טוב, אז על מה עוד אני רוצה לדבר? הממ נראה לי שזהו. בעקרון מהסינבון חזרנו למלון, התארגנו ונסענו להית'רו. ברכבת התחתית. עשו את זה. זה דבר טוב. נוח מאד. נכון, יכול להיות שבתחילת הנסיעה תיאלצו לעמוד יחד עם המזוודות שלכם, בפרט אם אתם נוסעים בשעת עומס, אבל ככל שמתקדמים במסלול, הרכבת מתרוקנת וככל הנראה תמצאו מקום לשבת. העניין הזה של התחתית - יופי של דבר.
ואל תשכחו להחזיר את האויסטר שלכם בהית'רו.

על הטיסה חזרה הביתה אתם לא באמת רוצים לשמוע, נכון? כן, זה מה שחשבתי.
מגניב. אז אני הולכת לישון. הולי מולי גווקמולי, אחת בלילה?! איך זה קרה?

***
רק לסיום (זה מה שאני עושה. כאילו נפרדת ואז חוזרת להדרן אפילו שאף אחד לא מחא כפיים וביקש ממני לחזור ולבצע את הלהיט הגדול שלי. בפרט כי אין לי להיט, בטח לא גדול. **אנחת ייאוש**) - לונדון מגניבה. סעו לשם. לכו למחזות זמר (אהמ Wicked אהמ), בקרו בשווקים, קפצו לכוס תה עם המלכה. טוב, רק אם בא לכם. לא נורא אם לא, לא חושבת שהיא תיעלב.
ועוד משהו קטן: אני רוצה להודות לרחלי מפשוט מבשלת. היא לא יודעת את זה (בעיקר כי היא לא מכירה אותי, אז אולי מוזר לה שאני מדברת עליה כאילו אנחנו מכירות), אבל נעזרתי בפוסטי לונדון שלה כשתכננתי את הנסיעה שלי, בעיקר סיפורי שוק בורו ו-Books for Cooks שלה.

אני מתנצלת לגבי שלישיית הפוסטים הזו, אגב. היה לי קצת קשה לכתוב אותם, ואני משערת שלכם קשה לקרוא, מפאת זה שהם לא ממש מעניינים. אבל אבל.. היו לי תמונות. וקצת סיפורים. וככה אוכל לזכור את הטיול שלי. אני מצטערת. אשתדל לעניין יותר בחו"ל הבא. סולחים לי? תודה. מעריכה את זה.
אוקיי, לילה טוב.

8 תגובות:

אנונימי אמר/ה...

דווקא נחמד לקרוא-הייתי שם,בכל המקומות שתיארת,ומוכנה לחזור שוב ! איזה כייף זה לונדון-נכון?
רחל

רחלי - פשוט מבשלת אמר/ה...

אין כמו לונדון :-) היה נחמד לקרוא את הפוסטים שלך ולהיזכר. תודה על הקישור :-)

שרון פלד אמר/ה...

מור, כדרכך הפכת את סיפור הטיול האישי שלכן לחוויה שעוררה אצלי גלי צחוקים קולניים בעודי שפופה מאחורי המחשב שלי ובעלי לא מבין על מה המהומה...

בישול בזול אמר/ה...

וואו. את צודקת. לגמרי היה מתאים לי מאובן עכשיו.
(נהניתי לקרוא :)

Mor אמר/ה...

רחל - נכון, לונדון הכי כיפית.

רחלי - תודה לך על שתרמת לטיול שלי ;-)

שרון - הכי הרסת לי. תכננתי לומר משהו בסגנון של "אני אגיב, אפילו שלא קוראים לי רחל", ואז הקדמת אותי. וגם לך לא קוראים רחל. אבל אני אסלח לך, כי החמאת לי וגרמת לי להסמיק המון. אה, ונכנסתי לאתר שלך. וואו. אני לא מאורסת. האמת שגם אין לי חבר. יש מצב שתכיני לי עוגת חתונה בכל מקרה? העוגות שלך פשוט יפהפיות.

בישול ב- (אפשר לקרוא לך ככה בתור שם חיבה?) - אני כל כך שמחה שהתחברת לעניין המאובן. אח, איך היה מתאים לי מאובן עכשיו. תודה, ואני חושבת שאין צורך שאומר מה אני חושבת על הבלוג שלך (מספיק אם אומר כי מעולם לא הגבתי באף בלוג/אתר יותר מפעם אחת, גג פעמיים, ואצלך אני כותבת יותר ממה שאני כותבת בבלוג שלי..).

keskim אמר/ה...

איזה כיף שמצאתי את הבלוג שלך! אני טסה ללונדון בעוד מספר חודשים וזה ממש עוזר לי ההמלצות :)

מפות ישראל אמר/ה...

באמת אחלה המלצות! לונדון מלאה במסעדות ואנשים שלא מדברים אנגלית...חח איזה כיף, בא לי לקחת איזה חברה ולנסוע למסע שופינג מטורף!

אלי אמר/ה...

נתחיל בזה שלפני שבוע חזרתי משבוע בלונדון.
וואו. כמובן שקראתי את הפוסטים שלך לפני הטיסה אבל לא ידעתי כמה הושפעתי מהם. נראה לי שזה חילחל לי למוח כי מסתבר שהטיול שלנו היה דומה באופן מחשיד.
גם אני אכלתי בגרפונקלס (דווקא ביום האחרון כשכבר וויתרנו על לאכול מעט או בריא) וזאת הייתה אחת הארוחות הטובות שלנו (פסטה ופיצה. מקורי) ובבלה איטליה (מסתבר שיחסית למבטא איטלקי הבריטי דווקא מובן). גם אני רציתי לעבור לגור בחנות של m&m's אבל בדיעבד סוג של גרתי בקינגס קרוס (בחיי שאין לי מושג למה הגענו לשם כל כך הרבה. חוץ מבשביל להצטלם ברציף תשע ושלושה רבעים כמובן). גם לפיקדלי-לסטר-טרפלגר הגענו המון. אחרי חיפושים רציניים של הצ'יינה טאון (כן, ממש התקשינו למצוא) הגענו וישבנו באיזה מסעדה תאילנדית דווקא, ושם אכלנו את הפאד תאי הטעים ביותר עלי אדמות (יש לציין, היינו בעייתיות יותר ממך אפילו באוכל. אני צמחונית, חברתי למסע לא נוגעת בירקות. עכשיו נסו למצוא איפה אוכלים יחד..). בבורו מרקט אני חושבת שאם היינו מגיעים בבוקר זה היה נחמד, הגענו בצהריים והיה קשה לנשום מרוב אנשים, שלא נדבר על לזוז. בסוף אכלנו באיזה חנות איטלקית שם ולקינוח קנינו עוגייה עצומה. בכלל עוגיות שוקולד צ'יפס היו חלק משמעותי בטיול שלנו (אוברוויט מישהו). בשתי מילים- Ben's cookies. וואו. הכי טעים בעולם. אחרי שחזרנו במיוחד לקובנט גרדן רק בשביל זה, גילינו סניף גם באוקספורד. משוק פורטבלו דווקא לא התלהבתי יותר מידי, חוץ מדוכני האוכל (הפאייה העצומה והבחור שמוכר קוקוסים).
בכל אופן, ממש מצטערת על החפירה אבל רציתי לחלוק ולי אין בלוג לעשות את זה בו אז התעלקתי עלייך. סורי :)
אגב, הייתי אמורה להיות במלון פרזידנט אבל בסוף היינו ברויאל נשיונל, גם ליד הראסל סקוור (איזה מקסימות היונים שם?)

הוסף רשומת תגובה