> יולי 2011 | Morcake

30 ביולי 2011

לפעמים חלומות מתגשמים...

אין מתכון הפעם. צר לי. יש רק אותי. מקשקשת. כנראה יותר מהרגיל. בצורה לא קוהרנטית במיוחד.
כבר יותר מעשרים וארבע שעות שאני מרחפת. מרחפת, איי טל יו. למה? כי קרה לי דבר נפלא ולא צפוי. ואם אמא וסבתא שלי קוראות - חמסה חמסה, טפו טפו טפו, טאץ' ווד.


אתמול נערכה תחרות העוגות של מנטקהזו שחפרתי לגביה וביקשתי שתעזרו לי להגיע לגמר שלה. אוקיי, התחננתי. וקצת צעקתי על אנשים. חלקם כאלה שהכרתי, חלקם זרים. whatever. מה, סחיטה באיומים זו לא שיטה לקבל אהבה מאנשים, גם אם וירטואלית?

אל תענו.
אני מעדיפה לא לדעת.


בכל אופן. איפה היינו?
התחרות. התחרות שנורא רציתי לקחת בה את המקום הראשון (אני בחורה מוזרה כזאת. כשאני מתחרה, אני רוצה לנצח. go figure) אבל תכלס, לא באמת האמנתי. כבר הכנתי נאום שלם (שתכננתי לשאת מול המראה, כמובן, לא בשום מקום אחר) שתחילתו "העיקר ההשתתפות", כאילו הייתי נבחרת ישראל במונדיאל 1970 (הממ בעצם הם דווקא היו יחסית בסדר אז, לא? שפיגלר וזה.. טוב, זה היה עשור וחצי לפני שנולדתי, כך שהתקופה הזו פחות זכורה לי), והמשכו "לא נורא, אולי אזכה בתחרות תכנות או משהו", תוך התעלמות מוחלטת מכישורי התכנות הקלוקלים שלי (אמן אמן שלא יגלו את זה בעבודה שלי!).
אני מקווה שאתם כבר מבינים לאן אני הולכת עם הסיפור הזה.

ניצחתי. בתחרות. בתחרות של העוגות. אני. לקחתי את המקום הראשון. זכיתי בקורס קונדיטוריה ב"בישולים"זהירות, פקאצה: או. מיי. גאד.
התחרות התקיימה אתמול, כאמור, בבית הספר "בישולים". חמש עשרה עוגות עלו לשלב הגמר והובאו לפני שלושת השופטים: מאיר דנון - המנהל המקצועי של בית הספר, תומר כבירי - ראש המגמה לפטיסרי ב"בישולים", ודודו אוטמזגין. כל אחת מהמשתתפות (נוצר מצב שכל ארבעה העשר העולים לגמר היו בעצם ארבע עשרה עולות. למה לא חמש עשרה, אתם שואלים? כי אחת המתמודדות, נורית גינת-אקסלרד, היתה גיבורה והשתתפה עם שתי עוגות שונות! כאילו שלא מספיק קשה להשקיע באחת...) היתה צריכה "להגן" על העוגה שלה מול השופטים. הם שאלו שאלות, אנחנו ענינו, ותוך כדי הם טעמו מהעוגה וכל אחת בתורה קיוותה שהשופטים לא יחטפו הרעלת קיבה מהעוגה שלה (או שאולי רק לי זה קרה?).

השופטים. מימין לשמאל: תומר, דודו ומאיר. וממש מימין - חלק מיוסי הצלם.

תראו, אני לא סתם אומרת את זה בקטע מצטנע. באמת לא חשבתי שיש לי סיכוי. כל העוגות היו פשוט מדהימות, והיו כמה ממש מרהיבות ביופיין (כן, שלווה גרופר, גברת טרישוק פרי, אני מתכוונת בעיקר לעוגה המהממת שלך! לצערי אין לי תיעוד מצולם שלה). אני יודעת שבהינתן התוצאה הסופית זה עלול להישמע קצת מתנשא או מתחנחן, אבל אני באמת חושבת שמבחינה ויזואלית, היו שם כמה יצירות מופת.




העוגה שלי, לעומת זאת, היא מקרה קלאסי של "אל תסתכלו על הקנקן". מלאת יופי פנימי, אבל חיצוני? פחות. סתם, יחסית לעוגה ביתית אני חושבת שהיא נאה. או לפחות היתה, בפעמים הקודמות שהכנתי אותה. ספציפית אתמול, קרו לה דברים לא טובים. היא כמעט התפרקה לי כשניסיתי להעביר אותה לשולחן התחרות, הקלתית התפוררה לא מעט, ובחלקה העליון - כלומר, בשכבת הבראוניז - היו כמה וכמה סדקים.

רואים את כל הפירורים מסביב לפאי שלי? זה מה שנשאר אחרי שאספתי את רובם

טוב רגע, בואו נחזור למהלך התחרות.
כפי שאמרתי, כל אחת הציגה את העוגה שלה בזמן שהשופטים טעמו ושאלו שאלות. אני חייבת לציין שבניגוד למה שעלולים לחשוב, המשימה של השופטים היתה קשה מאד. מסכנים, באמת נראה לי שבשלב מסוים הם כבר סבלו. כל כך הרבה עוגות בזמן כל כך קצר, מכולן הם היו חייבים לטעום, לא פשוט. יש לי חשד קל, אגב, שזו הסיבה לכך שזכיתי בסוף: העוגה שלי היתה #13 מתוך חמש עשרה ואין ספק שבשלב זה השופטים כבר סבלו מהרעלת סוכר קשה. אבל למי שזוכר, פאי הצ'אבי האבי שלי כולל קלתית בייגלה מלוחה ולא מעט חמאת בוטנים, אף היא מלוחה קלות. נראה לי שכשהם טעמו מהעוגה שלי, הם כל כך שמחו לטעום משהו שהוא לא לגמרי מתוק, שזה בלבל אותם לגמרי :-)


לאחר מכן יצאנו להפסקה קלה, במהלכה השופטים יצאו להתייעצות. המשתתפות וצוותי העידוד שלהן (אמא הצטרפה אלי והיתה כמו צבא שלם של מעודדות, בתוספת תמיכה אסאמאסית מאבא שלי ואחותי) ניצלו את הזמן כדי לטעום מהעוגות שלהן (הבראוניז שלי יצאו אפויים מדי? לא אפויים מספיק? חייבת לטעום ולבדוק!) ומהעוגות של המתחרות (חשוב לפרגן אחת לשניה, לא? ואם במקרה הפרגון דורש מאיתנו לטעום עשר עוגות שונות תוך רבע שעה, מה טוב). ואז פתאום קראו לי ואמרו שהשופטים רצו לדבר איתי.
אה? לדבר איתי? אני בעונש? עשיתי משהו רע? ברגע מאסטר שפי לחלוטין, הכניסו אותי לחדר השופטים, שם נתבקשתי לספר להם על אופן הכנת הבראוניז ("הבנו איך הכנת את קלתית הבייגלה", זה פחות או יותר מה שהם אמרו, "עכשיו ספרי לנו על הבראוניז"). ניסיתי להבין מהם אם הזימון שלי ללשכתם היה דבר חיובי או לא, אבל שועלי בישול/אפיה ותיקים שכמותם - בונקר. לא אמרו לי כלום.
מבולבלת לגמרי, חזרתי לחדר בו נערכה התחרות ומיד מיהרתי לטעום את העוגה שלי. לא צחקתי בסוגריים קודם - באמת לא ידעתי אם שכבת הבראוניז היתה אפויה מספיק ו/או יותר מדי. לא יודעת איך משהו יכול להיות לא אפוי ואפוי מדי בו זמנית, אבל זרמו איתי.
שמחתי לגלות שמידת האפיה היתה בדיוק כמו שרציתי, מה שבלבל אותי עוד יותר. אפרופו טעימות ובלבול: לאורך כל התחרות לא הפסקתי ליילל על זה שאני מתה מרעב, ומולי היו מונחות כמה וכמה עוגות שוות בטירוף, אבל בסופו של דבר לא טעמתי כמעט משום דבר. רק מהעוגה שלי, כפי שציינתי, ומעוגת השמרים הטעימה של נעה עינת הצעירה והחמודה שאמרה לשופטים בפשטות "לתחרות קוראים העוגה המושלמת לשבת ומבחינתי שבת זה עוגת שמרים", או משהו בסגנון. בחורה חכמה.
העניין הוא כזה - קודם כל, רק להסתכל על העוגות לאורך כל התחרות הכביד עלי וגרם לי להרגיש כאילו כבר אכלתי חצי מהן. דבר שני, רבות מהן הכילו גבינה ולא זכרתי אילו בדיוק, אז בחרתי לא להסתכן. ולבסוף, כנראה שבכל זאת קצת התרגשתי...
רגע, אני באמת מסבירה לכם מה אכלתי, מה לא ולמה? וואו. אני צריכה שמישהו יערוך אותי ודחוף.

אז השופטים חזרו מההתייעצות. כל עניין ה"בואי לדבר איתנו במהלך ההפסקה" סתם גרם לי לפתח ציפיות. ואני הרי אדם שדוגל תמיד בהנמכת ציפיות. אתם יכולים לקרוא לזה פסימיות, אני קוראת לזה "היי, אם אני אופתע, זה יהיה רק לטובה". אז למה הציפיות האלה טובות פתאום?
אוקיי, לאחר מספר מילות סיכום, החלה ההכרזה על הזוכים. אה, הזוכות. טוב, חשבתי ברגע של אופטימיות נדירה, אולי מקום שלישי.
ואז הכריזו על עוגת הפרנץ' טוסט של הגר שבבו. מאד אהבתי את העוגה הזו, אגב. שוב - לא טעמתי, אבל הרעיון נראה לי מאד מקורי ולחלוטין מתחבר לכל עניין ה"עוגה לשבת" של התחרות.
אוקיי, לא שלישי. אולי שני?

לא. במקום השני זכתה שלווה גרופר. טרישוק פרי, זוכרים? אז העוגה שהיא הביאה לתחרות היתה אפילו יותר יפה מהתמונה המופיעה באלבום התחרות. ממה שהבנתי, כל הקישוטים התפרקו לשלווה בדרך והיא נאלצה לבנות אותם ולקשט מחדש במקום, לפני התחרות. אשה מדהימה, עוגה יפהפיה.

טוב. נשאר מקום אחד. המקום הראשון. הפרס הנכסף. מכירים את זה שאתם יודעים שלא הולכים לומר את השם שלכם ועדיין אתם מחכים לשמוע אותו? לכאורה וכלפי חוץ אומרים "טוב, אין לי סיכוי, אני לא מצפה לכלום", אבל בפנים חושבים "screw that, אני לחלוטין מצפה! אולי.. אולי.. נו נו, אולי"?
ואז דודו אוטמזגין אמר את השם שלי. בהיותי הליידי האלגנטית שאני, הגבתי בצורה מאופקת וקולית לחלוטין: "אההההה (צרחה בקול מאד גבוה) באמת?"
השופטים אמרו משהו על זה שהם מאד אהבו את מה שעשיתי (הם כנראה התכוונו לשטרות הכסף שדחפתי להם ליד כשאף אחד לא ראה) ואצלי החל תהליך שלא נגמר עד עכשיו: כל כמה דקות אני שואלת את עצמי, או מישהו שנמצא בסביבתי, "רגע. זכיתי? באמת זכיתי? האנשים האלה, שאופים ומתעסקים באוכל for a living, טעמו את העוגה שלי ואהבו אותה?"

אני מצטערת. באמת שאני לא אדם שכל כך מת על עצמו בדרך כלל, אבל הייתי רצינית לגבי מה שאמרתי בהתחלה. מאתמול אני מרחפת, היי און לייף, לא מצליחה להפסיק לחייך. תכלס, הגשמתי חלום. אנשים שמבינים עניין אמרו לי שהעוגה שלי טעימה ומקורית ושווה מקום ראשון. והפרס שלי הוא קורס קונדיטוריה. במסגרת החלומות בהקיץ שלי, פנטזתי על קורס כזה. "בישולים" היה אחד משני בתי הספר שבאו בחשבון מבחינתי. עכשיו גם קיבלתי דחיפה אמיתית ש"תכריח" אותי לממש את הפנטזיה, וגם לא אצטרך להחליט איפה ארצה ללמוד. ההחלטה התקבלה עבורי (בדיוק כמו שאני אוהבת), ואני שמחה מאד.

טוב, נראה לי שסיימתי. לא יודעת למה ואיך, אבל בקושי צילמתי תמונות. אני יודעת שחלק מהמתמודדות האחרות צילמו קצת יותר והיה גם צלם "רשמי", אז אולי תהיינה תמונות נוספות בהמשך.
אני מאושרת, באמת. לא מאמינה שזה קרה לי. ובלי קשר - התחרות הזו היתה חוויה ממש מגניבה. כפי שציינתי כבר, כל העוגות היו מושקעות, יפות ופשוט מוצלחות, ואמנם לא יצא לי להכיר את כל הבנות האחרות בתחרות, אבל אלו שכן דיברתי איתן היו חמודות מאד.
השופטים היו חביבים, מקצועיים ובעלי טעם טוב מאד! סתם, צחקתי לגבי הדבר האחרון ;-)
וכל הצוות של מנטקה, בראשם ליאת המקסימה, היו נהדרים. אני מרגישה כמו בנאום אוסקר מטופש (ותודה להוריי שהביאוני עד הלום..), אבל תודה על הכל.

חיה דר, "נערת הגלגל" ;-), שהיתה אחראית על חיתוך כל העוגות במהלך התחרות (לשמחתי הרבה. לאפות אני יודעת,
פחות או יותר. לחתוך? פחות. הרבה פחות) ויוסי הצלם

טוב, אני חייבת להירגע קצת ולהפסיק לעוף על עצמי. שגרת העבודה והלימודים (האוניברסיטאיים, לא הקונדיטוריים, לצערי) ממתינה לי ועלי לשוב אליה. צ'אבי האבי לנצח!!

טוב, רימיתי קצת. זה הפאי שהכנתי כמה ימים לפני התחרות, לכבוד ארוחת ערב משפחתית (וכדי להתאמן, כמובן)

אה, אתמול גם היה היום בו הצטרף המנוי המאה לעדכוני דוא"ל בבלוג (היום זה כבר הפך ל-101). הידד לי! all in all, יום לא רע בכלל..


אוי וואו, יש שירים שצריך רק לשמוע ולעולם לא לראות את הקליפ שלהם. כרגע איבדתי עוד קצת מהתמימות שלי.

28 ביולי 2011

עוגת שמן זית ולימון

תראו אותי, מנצלת יום ללא עבודה וללא לימודים כדי לכתוב! זאת אומרת, בבוקר אפיתי, וזו גם הסיבה שאני בסוג של חופש היום, אבל נדבר על זה כבר בהזדמנות אחרת.
אז אחרי רצף של חמישה פוסטים בעשרה ימים (תחילת יולי, זה קרה, בחיי. מעולם לא הייתי כה פרודוקטיבית), נחתי קצת. וכשאני אומרת "נחתי", אני מתכוונת עבדתי, למדתי, אפיתי (טיפה) ואפילו חזרתי קצת למכון הכושר. go me!
אבל הנה אני שוב, חזרתי. כפי שסיפרתי בפוסט האחרון, לפני מספר שבועות היה לי מעין יום גיבוש אצל ראש הצוות שלי. הגענו בצהריים, הכנו אוכל, חלק מאיתנו - לא חשוב שמות - שנגעלו מלגעת בירקות צילמו את האחרים מכינים את האוכל, אכלנו את האוכל. מפה לשם, אכלתי כמעט סטייק שלם - לגמרי אוכל של גדולים. אחר כך שיחקנו משחק קטן: כל אחד צריך היה לכתוב על פתק משהו מוזר שקרה לו מתישהו בחיים, ואז ערבבנו את הפתקים והיינו צריכים לנחש איזה סיפור שייך למי. כמובן שהסיפור המוזר שלי בעצם היה סיפור מביך (בלי להיכנס פרטים, זה קשור להיותי גוש קלאמזינס מהלך צולע, מועד ומדדה), ואיכשהו כולם ידעו לקשר אותו אלי. כולל הבחור החדש בצוות, שפגש את כולנו בפעם הראשונה באותו היום (!!). וכן, אין לי בושה - אני עצמי התחלתי לעבוד שם חודש (ברוטו) קודם לכן (היום אני כבר ותיקה, כמעט חודשיים!), ואני מרשה לעצמי לקרוא למישהו "הבחור החדש".
בקיצור, בשלב זה של הארוחה ובהמשך - בזמן שצפינו בסרט הלא-מאד-מוכר (לפחות לי)-אך-חביב לסתם יום רביעי בצהריים, Outsourced - אכלנו מהקינוחים שלי: ביסקוטי ועוגת שמן זית ולימון.
כפי שכבר ציינתי בפוסט על הביסקוטי, הקינוחים שלי היו צריכים להיות פרווה, והחלטתי ללכת על עוגה עם שמן זית. באף אחד מהבלוגים הקבועים שלי לא מצאתי משהו שיפיל אותי מרגלי, אז פניתי למיסטר גוגל והוא, כהרגלו (אם מתעלמים מזה. ומזה), לא איכזב. מצאתי מתכון קל למדי (מזכיר קצת את עוגת התפוזים הקלאסית, שהיא מבחינתי עוגת התפוזים של אמא) ב-epicurious, שיניתי בו משהו קטנטן והתבלבלתי קצת בהכנה, ועדיין יצא להיט. באמת, עוגה מאד מאד מוצלחת. פשוטה, טעימה, אנשים שברו דיאטה בגללה. לא בצחוק.

***
עוגת שמן זית ולימון
מקור המתכוןepicurious, עם שינוי זעיר-מטעמי-עצלות שלי במצרכים ועוד משהו קטן באופן ההכנה, מטעמי בלבול היותי לא מסוגלת להבין את הנקרא

כמות: לפי המתכון, 8 מנות. לדעתי יותר, אלא אם כן אתם מתכננים ש"מנה" כזו תספיק לסועדים בתור ארוחת בוקר, צהריים וערב של אותו יום. ושוב לפי המתכון - העוגה מיועדת לתבנית קפיצית עגולה בקוטר 24 ס"מ, משומנת ומרופדת בנייר אפיה, כמובן. אני הכנתי בתבנית מתומנת חד פעמית (לא שימנתי ולא ריפדתי), פחות או היותר בגודל של תבנית 24 עגולה באמת.

מצרכים:
3/4 כוס שמן זית
1 לימון גדול
1 כוס קמח לבן (קמח עוגה לפי המקור, אני השתמשתי ברגיל)
5 ביצים גדולות, מופרדות (לפי המתכון, משתמשים בחמישה חלמונים ורק בארבעה חלבונים. אבל אני לא ידעתי מה אעשה עם החלבון הנוסף, אז השתמשתי גם בו)
1/2 כפית מלח
3/4 כוס + 1/2 1 כפות סוכר (לא מצוין איזה צבע, אני השתמשתי בלבן)

אופן ההכנה:
1. מחממים תנור ל-180 מעלות.
2. מגרדים מספיק מקליפת לימון כך שמקבלים 1/2 1 כפיות גרידה. מערבבים את הגרידה עם הקמח.
3. סוחטים מהלימון 1/2 1 כפות מיץ לימון ומניחים בצד.
4. מקציפים במיקסר את החלבונים עם המלח על מהירות בינונית-גבוהה, עד שהחלבונים הופכים לקצף.
5. מוסיפים לחלבונים שלושת רבעי כוס סוכר בשלבים, כרבע כוס בכל שלב, וממשיכים להקציף. ממשיכים רק עד לקבלת פסגות רכות, למשך כשלוש דקות.
6. בקערת המיקסר (כרגיל, מוציאים ממנה קודם את החלבונים - אבל אין צורך לשטוף, רק לנגב טיפה עם נייר מגבת או משהו - או שמשתמשים בקערה אחרת) מקציפים את החלמונים על מהירות גבוהה, עד שהתערובת סמיכה ובהירה, למשך כשלוש דקות.
7. מנמיכים את המהירות לבינונית ומוסיפים לחלמונים שמן זית ואת המיץ הלימון ששמנו בצד. מערבבים רק עד להטמעה.
8. בעזרת כף עץ, מערבבים פנימה (לא מקציפים!) את תערובת הקמח והגרידה, רק עד להטמעה.
9. מקפלים בזהירות שליש מהחלבונים לתוך תערובת החלמונים.
10. מקפלים פנימה את שאר החלבונים, שוב - בזהירות (אך בנחישות!).
11. מעבירים את הבלילה לתבנית ודופקים אותה קלות פעם-פעמיים על פני משטח העבודה, על מנת לשחרר בועות אוויר שאולי נוצרו בבלילה ומתחים ואגרסיות שאולי הצטברו אצלכם.
12. זורים מעל הבלילה את הסוכר שנשאר - כף וחצי.


13. אופים עד שהעוגה תפוחה וזהובה, וקיסם עץ או סכין הננעץ במרכזה יוצא נקי, למשך כ-45 דקות. אני אפיתי רק 28 דקות, כי היא נראתה אפויה, אך בכל זאת חששתי שהיא לא תהיה עשויה. בסוף היא היתה עשויה, אפויה ונהדרת, אז שימו לב לתנור ובדקו את העוגה לפני ארבעים וחמש הדקות המלאות.


14. מצננים את העוגה בתבנית על רשת למשך עשר דקות ולאחר מכן מעבירים סכין מסביב לעוגה ומשחררים את "חגורת" התבנית. מצננים לטמפרטורת החדר, למשך כשעה ורבע. מוציאים את תחתית התבנית ומסירים את נייר האפיה. מעבירים את העוגה לצלחת הגשה. או שעושים כמוני: מתעלמים מכל זה. אופים בתבנית חד פעמית יפה. משאירים את העוגה להצטנן ולא עושים כלום לאחר שהיא קרה. לבסוף מגישים אותה ישירות מתוך התבנית (אחרת למה טרחנו להשתמש באחת יפה?).

הערות/תוספות/שדרוגים:
  • קודם כל, לגבי החלבון - אתם יכולים להשתמש רק בארבע, כמו במתכון המקורי, אבל אני השתמשתי בכל החמישה ויצא אחלה. מה גם שאצלי חלבונים ו/או חלמונים שנשמרים ל"שימוש עתידי" לרוב מוצאים את עצמם מארחים חברה לשאר הזבל בפח (הם נזרקים, למקרה שלא הבנתם את השפה הגבוהה והמתוחכמת שלי), אז החלטתי ללכת על "שימוש הוויי" בסוף. הוויי = הווה-י, למקרה שתהיתם. כמו עתיד-י.
  • עכשיו, לגבי ההכנה: תראו, במקור צריך להקציף את החלמונים עם חצי כוס סוכר ואת החלבונים רק עם רבע כוס. אבל כאמור, אני לא יודעת לקרוא, אז בזבזתי את כל הסוכר על החלבונים, והחלמונים מסכנים שלי הוקצפו בנפרד. והעוגה שלי יצאה מעולה כשהכנתי אותה ככה, לכן כך כתבתי את המתכון. אבל לא יכולתי שהפרט הזה יעמוד בינינו, לכן הייתי חייבת לחלוק אותו עמכם. מקווה שזה לא יגרום לכם להסתכל עלי אחרת.
  • נראה לי שאפשר לוותר על זריית הסוכר מעל העוגה לפני האפיה, אבל לא הייתי עושה את זה, כי הוא טעים ומגניב. אבל אולי נסו לזרות אותו בצורה קצת יותר אחידה, כך שלא יווצרו לכם גושים כמו שלי שיישארו שם גם אחרי האפיה...
  • וכמו בכל פוסט שני (במקרה הטוב) - התמונות זוועה. סליחה. תודה.
  • אה, וגם אין תמונות של ההכנה. כי פשוט אין.


הפלאש נועד להעצים את האפקט הדרמטי והינו מכוון לחלוטין.
אמין? yeah, didn't think so..

19 ביולי 2011

ביסקוטי שוקולד ושקדים

אתמול היה יום ההולדת שלי. הופ הופ טרללה. תכננתי לכתוב קצת על זה, ומה הכנתי כדי לקחת לעבודה. אבל אני קצת קצרה בזמן (זה מה שכיף ביום הולדת - נולדים ביום מסוים וממשיכים לחגוג את היום הזה לפחות במשך שבוע שלם לאחר מכן. אז אני נפגשת עם חברות וקצת ממהרת כרגע..), לכן נמתין קצת עם זה ונמשיך בעצם במתכון הבא לפי סדר כרונולוגי - עוגיות שהכנתי לפני שבועיים בערך.
אבל נעבור שניה להערה לא קשורה השווצה מיותרת - פאי הצ'אבי האבי שלי הצליח לעבור את השלב הראשון (ותודה לחברים של החברים של החברים של החברים שלי. והמשפחות שלהם. ושלי) בתחרות העוגות של מנטקה, ועכשיו אני מתכוננת נפשית לגמר שייערך בסוף השבוע הבא. עדכונים, כמובן, בהמשך.

אוקיי. יאללה.
זוכרים את לונדון? איך אפשר לשכוח, זה מרגיש כאילו כל הבלוג הזה הפך להיות מוקדש לתיעוד כל שניה שהייתי שם (ועדיין, איכשהו, הצלחתי לשכוח לספר לכם על הארנק הכל כך יפה שקניתי שם. הופ, הנה סיפרתי). אז חזרתי ביום שלישי בבוקר, וביום רביעי היתה לי ארוחת צהריים אצל ראש הצוות שלי, מעין יום גיבוש. כלומר היה לי ממש מעט זמן למצוא מה להכין, בתור זו שהתנדבה/נודבה להכין את הקינוח. אמרתי כבר פעם משהו על זה שאם אין לי כמה ימים לפחות כדי לנבור בכל הספרים והבלוגים שלי בחיפושי אחר קינוח, אני מרגישה אבודה. והפעם בכלל הקשו עלי - הקינוח היה צריך להיות פרווה. פם פם פם. ובנוסף לכל, מבחינתי המילה "קינוח" פירושה "שני קינוחים". אז שני קינוחי פרווה? פם פם פם. פם פם (להעצמת האפקט).
בקיצור (מילה שאני כנראה לא באמת יודעת מה הפירוש שלה), בסופו של דבר (ולאחר שהקדשתי לדבר מעט מחשבה גם במהלך הטיול בחו"ל, אני מודה) החלטתי ללכת על עוגיות ביסקוטי כלשהן, כי זכרתי שלרוב אין בהן חמאה, ועוגה כלשהי עם שמן זית (כי זכרתי שנתקלתי במספר כאלה בעבר, ובסוף באמת מצאתי במקרה עוגת שמן זית ולימון מצוינת. אבל נדבר עליה בפעם הבאה).

אז ביסקוטי. עוגיה נהדרת בעיני. לא פחות יפה מהמקרון המטופש לדעתי (יופי אחר, כמובן. המקרון הוא כמו בחורה נאה בקושי שמפוצצת את עצמה במייק אפ, בלונד צבוע ופן, ופתאום נראית מדהים. הביסקוטי? הוא הבחורה היפה והטבעית, זאת שנראית מושלם בלי להתאמץ), והרבה יותר טעימה ממנו. וכמובן - פחות פרימדונה. סבבה, אז את הביסקוטי צריך לאפות פעמיים, זה נכון, אבל זה מתגמד לעומת רשימת הדרישות המגוחכת של המקרון. בכל אופן..
כיוון שהקינוח השני היה פירותי, החלטתי שהביסקוטי שלי יהיה שוקולדי (זה בדרך כלל מה שקורה כשאני מכינה יותר מקינוח אחד. אחד יהיה שוקולדי, השני לא. ואם יש קינוח שלישי? טוב, שם כבר אין חוקים), ומצאתי מתכון של דיוויד ליבוביץ לעבוד איתו. ואז נזכרתי שבביסקוטי בדרך כלל יש גם אגוזים, ובפעם הקודמת שלי היה שוקולד, היה קינמון, אבל לא היו אגוזים. אז זרקתי פנימה קצת שקדים. האמת, גם המתכון המקורי עושה את זה, מסתבר (ראיתי עכשיו, הספקתי לשכוח. בכל זאת עברו שבועיים!).
אז ככה: הביסקוטי שלי יצאו טעימים (מישהי שעובדת איתי אמרה שהיא לא אוהבת אגוזים בקינוחים בדרך כלל, ולמרות זאת העוגיות מעולות), ואין ספק שהיה כיף לטבול אותם בקפה (תכלס, גם לשבור את השיניים עליהם "סתם ככה", לא טבולים בשום דבר), אבל למיטב זכרוני - ואמנם עברה כמעט שנה וחצי מאז, הביסקוטי שוקולד צ'יפס-קינמון היו יותר מוצלחים. just saying.
אם הייתי צריכה להכין ביסקוטי שוב, כנראה הייתי הולכת על ההם מאז (על מי אני עובדת? רוב הסיכויים שהייתי מחפשת מתכון חדש שטרם הכנתי), אבל שווה לנסות גם את אלה. הם לא רעים בכלל, אפילו אם אתם בטעות משאירים אותם בתנור כמה דקות יותר מדי והם נשרפים טיפה (מה לעשות, נו, האחים שלי היו אצלנו עם כל האחיינים שלי, ועם כל הכבוד לעוגיות - הם פי מיליון יותר מתוקים).

***
ביסקוטי שוקולד ושקדים
מקור המתכון: מבוסס על דיוויד ליבוביץ, שיניתי ממש מעט

כמות: אני לא מאמינה שלא כתבתי כמה!! מה, אני בדיחה? אני חושבת שיצאו משהו כמו ארבעים-חמישים עוגיות. כמובן שזה יכול להשתנות קצת, תלוי באיזה עובי תרצו את העוגיות שלכם. אני, מטעמי זה שאני עקומה ולא יכולה לחתוך ישר ו/או אחיד גם אם חיי יהיו תלויים בזה, קיבלתי עוגיות בגדלים ועוביים משתנים. עוביים? זו מילה? מוזר.

מצרכים:
2 כוסות (280 ג') קמח לבן
3/4 כוס (75 ג') אבקת קקאו
1 כפית סודה לשתיה
1/4 כפית מלח
3 ביצים גדולות, בטמפרטורת החדר
1 כוס (200 ג') סוכר לבן
1 כפית תמצית וניל
2 כפות פרנג'ליקו, או ליקר אחר (תוספת שלי, לא חובה)
120 ג' שוקולד מריר, קצוץ גס/שוקולד צ'יפס (אני השתמשתי בפניני שוקולד במקום. אתם יודעים למה אני מתכוונת, נכון? קראנצ'יות כאלה, משמשות לקישוט בדרך כלל. אבל הקשיבו לי - do as I say, don't do as I do. לכו על שוקולד רגיל. הפנינים, שבתמימותי קיוויתי שיתנו לעוגיות קצת קראנץ', בעצם התייבשו מעט במהלך האפיה. זה עדיין היה טעים, כן? אבל ברצינות, לכו על שוקולד רגיל)
1 כוס (125 ג') שקדים קלויים, קצוצים גס מאד (לפי דיוויד. הוא גם מוסיף 1/2 כפית תמצית שקדים. אני השתמשתי ב-1/3 כוס מסמרי שקדים והתעלמתי מהתמצית)

אופן ההכנה:
1. מחממים תנור ל-180 מעלות ומרפדים תבנית תנור גדולה בנייר אפיה.
2. בקערה קטנה מנפים יחד קמח, קקאו, סודה ומלח.
3. בקערה גדולה טורפים ביצים, סוכר, וניל וליקר.
4. מערבבים פנימה בהדרגה את החומרים היבשים לתוך הרטובים.
5. לבסוף מקפלים פנימה את השוקולד והשקדים, עד שהבצק אחיד ומגובש.


6. מחלקים את הבצק לשני חלקים שווים.
7. על משטח עבודה מקומח קלות (או לחילופין, ישירות על התבנית, כמוני) מעצבים משני חצאי הבצק שתי כיכרות רחבות. מעבירים את הכיכרות לתבנית (אם לא עיצבתם אותן בתוך התבנית) ומשאירים רווח גדול ביניהן.

מה בכלל עקום ולא שווה בכיכרות שלי? מה זאת אומרת הכל?

8. משטחים בעדינות את החלק העליון של הכיכרות ומכניסים את התבנית לתנור למשך כ-25 דקות, עד שהבצק מרגיש מוצק ויציב כאשר נוגעים בו.

אתם לא מדמיינים - הכיכר שהיתה קודם מימין נמצאת עכשיו משמאל, ולהיפך

9. מוציאים את הכיכרות מהתנור ומצננים למשך כרבע שעה.
10. מעבירים את הכיכרות לקרש חיתוך (לא חובה, אפשר להשאיר התבנית). בעזרת סכין לחם, פורסים כל כיכר לעוגיות בעובי של כ-1-1.5 ס"מ (או שמתעלמים מהמספרים האלה ופשוט חותכים לפי העין).
11. מניחים את העוגיות (צד חתוך כלפי מטה) על רשת ומחזירים לאפיה שניה למשך 20-30 דקות, עד שהעוגיות מתקשות מאד. יש לסובב את התבנית במהלך האפיה, לטובת אפיה אחידה. היו קרובים לתנור במהלך האפיה השניה והישארו ערניים, על מנת שהעוגיות לא תישרפנה. אני, למשל, אפיתי רק משהו כמו 14-15 דקות, וגם ככה חלקן השחימו מאד מאד.

הערות/תוספות/שדרוגים:
  • בתום האפיה יש לצנן לגמרי את העוגיות. ניתן לשמור אותן בקופסא אטומה עד שבועיים. אבל אני רוצה לראות את הבית שבו הן ישרדו שבועיים...
  • לפי המתכון המקורי, לפני האפיה הראשונה, יש להבריש את החלק העליון של הכיכרות בביצה טרופה ולזרות סוכר גבישי/גס מלמעלה. אני לא עשיתי.
  • ניתן לטבול את העוגיות האפויות בשוקולד מומס. האמת היא שאני תכננתי לעשות את זה ובסוף ויתרתי. גם כי לא היה לי זמן ולא היו לי עצבים, וגם כי העוגיות עצמן הן גם ככה שוקולדיות, אז לטבול אותן בעוד שוקולד הרגיש לי קצת מיותר ומוגזם.
  • אצל דיוויד ליבוביץ, גם האפיה השניה נעשית בתבנית. את העניין של לאפות על רשת לקחתי מהביסקוטי הקודמים שלי, יותר נכון מהמתכון של קרין גורן בו השתמשתי. זה הרגיש לי יותר טוב ככה.
  • עוד משהו שאולי שווה לאמץ מהמתכון ההוא: האפיה השניה במתכון של קרין נעשית בחום של 140 מעלות. אני אפיתי על 180, כיוון שבמתכון הנוכחי לא צוין שיש להנמיך את חום התנור, אבל כפי שציינתי - העוגיות שלי היו קרובות מאד להפוך ללא אכילות, אז דווקא נראה לי שכדי לאפות בחום נמוך יותר. ובלי קשר, כמובן, לא לחכות עשרים ובטח לא שלושים דקות, אלא לבדוק אותן כבר לאחר עשר דקות.
  • לא ניסיתי עדיין, אבל אני מתארת לעצמי שאפשר להשתמש באגוזים אחרים במקום שקדים.. 

 זו התמונה הכי טובה שהצלחתי להוציא. יפות יפות העוגיות האלה, אבל ביישניות..

17 ביולי 2011

לונדון, בייבי! (III)

טוב, זה יוצא ממש - אבל ממש - יותר ארוך (והרבה יותר משעמם) ממה שקיוויתי וציפיתי, אבל התחלתי ולכן אסיים.
נשאר לנו יום שני, היום האחרון של הטיול. לצערכם הטיסה היתה רק בלילה, אז יש לנו עוד יום שלם לפנינו.. :-)

***
יום שני
תראו, אני אוהבת את הארי פוטר. קראתי את כל הספרים. ראיתי את כל הסרטים (מתכננת לראות את האחרון בקרוב). אז לבקר בלונדון ולא ללכת לרציף 3/4 9? נראה לכם? אבל אתם לא תראו תיעוד של הרציף, כי התמונות היחידות שיש לי משם כוללות אותי בפנים, ו... לא. זה לא יקרה. צר לי. אבל אם אתם מתכננים להגיע לרציף, הרשו לי לתרום לכם את שלמדתי, או במילים אחרות ומודגשות - טיפ: הרציף נמצא מחוץ לתחנת King's Cross. כלומר, אם הגעתם ברכבת התחתית, צריך לצאת החוצה כדי למצוא את הרציף. ולא, נגיד, לשוטט בתוך התחנה ולהגיע לרציפי הרכבות האמיתיים (אף על פי שקראתי איפשהו כי הסצנות בסרטים צולמו בשניים מהרציפים הללו). שם לא תמצאו את השלט של הרציף הקסום ולא תראו שם עגלת מזוודות תקועה בתוך הקיר. ואם אין לכם מושג על מה אני מדברת, קלירלי לא קראתם אף ספר ולא ראיתם אף סרט של הארי פוטר. ועל כך אני אומרת - shame on you.

anyway...
מקינגס קרוס המשכנו במגוון אוטובוסים (יש לא מעט עבודות ברחבי כבישי לונדון, על כן כרגע הקשר בין מסלולי האוטובוסים המופיעים על שלטי התחנות לבין המסלולים עצמם הוא מקרי בהחלט, at best) והגענו - שוב - לכיכרות פיקדילי-לסטר-טרפלגר. איכשהו זה יוצא שכל יום נדדנו בין רחוב אוקספורד לאזור הכיכרות, לא ברור לי איך זה קרה.
אה, בעצם ירדנו מהאוטובוס קצת לפני הכיכר (שוב, אני מאשימה את לונדון והנסיונות המרושעים שלה לבלבל אותנו ולגרום לנו לא להגיע ליעדים שלנו. עיר מטופשת. אך מגניבה. הו, יחסי אהבה-שנאה ארורים!) והמשכנו ברגל. ואז בדרך מצאנו מספרה. נכנסנו, הסתפרתי, כיף. ואני אפילו מאד מרוצה מהתספורת. אבל אתם לא תראו אותה. כי אני שומרת על זכותי לאנונימיות יחסית (ומעמידה פנים שלא קישרתי מהבלוג לפרופיל הפייסבוק שלי בעשר הזדמנויות שונות לפחות).
משם המשכנו לצרוך מעט תרבות ב-National Portrait Gallery. לא יודעת לומר מה המיקום המדויק שלה, אבל אני חושבת שאפשר לומר שבין לסטר לטרפלגר. במוזיאון הזה (או הגלריה הזו?) מתקיימת תערוכת ציורים בין יוני לספטמבר. הכניסה חינם, ואני ממש ממליצה. יש שם המון ציורים מדהימים, ליתר דיוק דיוקנאות של כל מיני אנשים מתקופות שונות. בקומה הראשונה תוכלו למצוא את מיק ג'אגר, בוי ג'ורג', הנסיכים ויליאם והארי ועוד. אבל לא כל הציורים הם של אנשים "מפורסמים". דווקא דיוקן של מישהו שצייר חבר שלו גרם לי לבהות בו במשך מספר דקות. אני עדיין מתקשה להאמין שזה היה ציור ולא צילום, הוא פשוט נראה כל כך אמיתי! ראיתי גם ציור גדול ומרשים מאד של צייר ישראלי כלשהו - ברח לי השם שלו - ואביו.
ככל שעולים לקומות גבוהות יותר, כך חוזרים אחורה בזמן. יש דיוקנאות מתחילת המאה הקודמת וגם ממאות קודמות. הציורים האלה מרשימים מאד, כמובן, אבל דווקא מהם פחות התלהבתי, כי זה פחות או יותר מה שרואים בכל מוזיאון. הציורים העכשוויים, של אנשים בני זמננו, הם אלה שעשו לי את זה.
אז אם אתם בלונדון מתישהו בחודשיים הקרובים, קפצו לבקר. ואם אתם שם אחרי ספטמבר, קפצו לבקר בכל מקרה. לפי האתר שלהם, נראה שהולכות להיות תערוכות שוות נוספות.
הייתי מאד רוצה, אגב, להראות לכם תמונות מהתערוכה, אבל אי אפשר לצלם שם. מה שכן צילמתי היה את הדבר הבא:


הדבר הזה הוא שולחן גדול שמהווה מעין מפה לחדר. בחדר תלויים דיוקנאות של אישים שונים (באך, מוצרט, טי אס אליוט, מנדלסון, סטרווינסקי ועוד), והלוח הנ"ל מפרט את הקשרים בין האנשים בתמונות השונות.
הממ בואו נראה.. תמונות של אנשים, מיפוי הקשרים ביניהם. גם לכם קופצת המילה פייסבוק לראש?

אחרי התערוכה זכיתי, סוף סוף, לכוס הקפה של הבוקר. אז מה אם כבר היה 12:00. נכנסו לסניף של סטארבאקס בפיקדילי (תראו, הסיבה העיקרית לזה שבילינו כל כך הרבה דווקא שם היא האינטרנט. אין wifi חופשי, אבל אם קונים כרטיס כלשהו בחמישה פאונד, דווקא אפשר להשתמש ב-wifi כאוות נפשכם, ואפשר גם להשתמש בכסף ששילמתם על הכרטיס כדי לקנות קפה. אז בעצם.. האינטרנט כן חופשי, פשוט צריך לזכור "לקנות" את הכרטיס כשקונים קפה), שתינו קפה, אכלנו עוגת לימון לא מדהימה (אמא שלי דווקא אהבה) והמשכנו הלאה. לאכול עוד משהו, כמובן.
זוכרים את חנות ה-m&m מתחילת הטיול? אז חזרנו אליה. 



ברור שקנינו שקית. כי הג'לי בלי לא הספיק לנו. צריך גם שוקולד, לא?

ואז המשכנו לכיוון צ'יינה טאון. אוקיי, אז שתינו קפה, אכלנו עוגה, קינחנו בקצת שוקולד. אבל השעה היתה כבר אחת.. אי אפשר לוותר על ארוחת צהריים, נכון? נכון.
אז ככה. יש מאתיים מיליון מסעדות באזור הזה. אני מאמינה שכולן מגישות פחות או יותר את אותו האוכל. אנחנו נכנסנו לאחת אקראית, אחרי שבחנו את התפריטים מחוץ לשתיים-שלוש אחרות. 


נראה לי שמסעדת Dumplings' Legend היא מסעדה סינית די אותנטית. בכל זאת, המלצרית שלנו קצת התקשתה עם השפה האנגלית (כמו, אגב, חלק גדול מנותני השירות בהם נתקלנו לאורך הטיול. נשבעת לכם, נראה לי שבלונדון מדברים אנגלית פחות טובה מאשר בברלין, למשל. מדהים כמה לא-בריטים מסתובבים שם. לא בקטע רע או משהו, כן? סתם מפתיע. מבטא ספרדי או איטלקי שכיח שם לא פחות מבריטי). וגם ראינו שם כל מיני אסיאתיים (אני תוהה מה פחות גזעני - זה או "מלוכסני עיניים". אני לא רוצה לומר סינים, כי אני לא בטוחה שזה מה שהם היו, ואז בטוח אצא גזענית).. זה בטח אומר שהמקום טוב, לא?
קיצור.. חלקנו מנה של נודלס ודאמפלינגס עוף.



ואמא הזמינה גם דאמפלינגס ברווז.


הדאמפלינגס והנודלס היו טעימים מאד בעיני, ואמא שלי הסכימה, אבל טענה שהברווז היה הרבה יותר מוצלח מהעוף. אני לא כל כך בקטע של ברווז, אבל שתדעו.

אחרי ארוחת הצהריים קפצנו להרוד'ס. וואו. שמעו. ידעתי שהרוד'ס הוא מקום שהולכים אליו רק למען יראו ולא יקנו, אבל חשבתי שיהיה לפחות מה לראות שם. ובכן, אוי ואבוי. הדבר הכי מעניין שם היה האנדרטה לנסיכה דיאנה ודודי אל-פאיד, באחת הקומות התחתונות, ליד המדרגות הנעות. אלא אם כן אתם בקטע של מאובנים, כמובן. יש מחלקה כזאת. בחיי. מחלקת מאובנים. כי בינינו, מי לא מצא את עצמו חושב לפחות פעם אחת בחייו "אח, איך היה מתאים לי איזה מאובן עכשיו"?
טוב, בשיא הרצינות, מה הקטע של הכלבו הכה מטופש הזה? עזבו את עניין היוקר, באמת. פשוט אין שם שום דבר מעניין. טוב בסדר, אולי הקומה של האוכל, אבל גם.. רק ברמת השלום-שלום. מצד שני, היינו שם ב-4 ביולי, שבמקרה היה גם יום הולדתו של רונלד רייגן, וכיוון שבלונדון לא הבינו כנראה שאנגליה וארה"ב הן לא אותה מדינה, החליטו לחגוג שם ולחלק גלויות (!) עם דמותו של רייגן (!!) ושקיות קטנטנות של ג'לי בלי (!!!). כי מה אומר "רונלד רייגן" יותר טוב מסוכריות גומי צבעוניות בשלל טעמים? אולי רק מאובן. אח, איך היה מתאים לי איזה מאובן עכשיו.
למקרה שפספסתם את הפואנטה (אני יודעת שאני קצת איבדתי אותה), כל ה"מצד שני" מטרתו לומר - קיבלתי ג'לי בלי חינם. איזה כיף לי.

אחרי הרוד'ס חזרנו לכיכר פיקדילי (שוב?! וואו, אמא, נראה לי שמכל הטיולים שלנו אי פעם, זה הכי פחות מאורגן by far). שימו לב שכבר איזה פסקה שלמה לא ישבנו לאכול משהו.
לאחר אינספור פעמים שעברנו ליד סניף ה-Cinnabon בכיכר, לבסוף נכנענו לריח הקינמון. למען האמת, אני קצת בהלם מעצמנו שהחזקנו מעמד כל כך יפה ולא נשברנו מוקדם יותר. בדרך נס מצאנו מקום לשבת בחנות הקטנטנה, הזמנו כל אחת כוס קפה כמובן וחלקנו סינבון אחד גדול. הוא היה גם טרי, כי - ילדה מעצבנת עם בקשות מיוחדות שכמותי - ביקשתי את שלי בלי זיגוג. יש שם גבינה, מה רציתם שאעשה? אוכל גבינה, השם ישמור? אני באמת לא מבינה אתכם.
אח, איך היה מתאים לי איזה מאובן עכשיו.
המוכרת החמודה (לדעתי גם היא לא היתה בריטית, אבל זה לא קשור לכלום) הסכימה לתת לי סינבון (זה בכלל השם של המאפה? או רק של הרשת? אני בוחרת להאמין שכך קוראים למאפה עצמו, אז סלחו לי אם טעיתי. האמת היא שלא הכרתי בכלל את הרשת עד ששמעתי שהיא מגיעה לארץ) ללא ציפוי, אבל "נאלצתי" לחכות עד שיצא מגש טרי, כיוון שכל הקודמים כבר היו מצופים.
damn. רק לא מאפה קינמון טרי. במה חטאתי?
אז חיכיתי למאפה הטרי והחמודה הלא-בריטית (סיכמנו שזה לא מעניין, אז למה אני מתעקשת?) אפילו נאותה (כי כבר השתמשתי במילה "הסכימה") לחתוך את המאפה לשני חלקים, לצפות אחד (כי אמא שלי שפויה) ולהשאיר את השני עירום.
טוב תראו, אני לא אלך סחור סחור. זה טעים. אכלנו כל אחת את החצי שלה ותהינו - בלב ובקול רם - למה הסתפקנו רק בחצי. ואז נזכרנו שאם וכאשר תהיה לנו בעיית overweight בטיסה חזרה הביתה, היא לא תהיה של המזוודות (היא תהיה שלנו. כי השמנו. כי אכלנו הרבה. אני ממש מקווה שהבנתם את זה. אם לא הבנתם, אז אתם כנראה לא מבינים 90% ממה שאני אומרת, ובאמת שאני לא מבינה מה אתם עדיין עושים פה ואיך עוד לא התעייפתם). וזו הסיבה שלא אכלנו כל אחת מאפה שלם.
אפילו הבחור הבלתי נסבל-בא לי להרוג אותו-אני לא מאמינה שזה קורה לי שישב לידנו לא הצליח להרוס את החוויה. אמא שלי היתה הראשונה לשים לב לקולות הנוראיים שהוא משמיע בעודו נהנה מהסינבון שלו. לאחר שהעפתי בו מבט, הרגעתי את אמא שהיא אולי מקבלת קונצרט, אבל אני זוכה למופע אור-קולי. הוא השמיע קולות, הוא ליקק את הציפוי של המאפה. זה היה נורא. ואז הוא קם. ניגש לדלפק. וקנה לו עוד אחד. הוא, כנראה, לא עמד לטוס באותו ערב. בעיות מטען חורג היו ממנו והלאה. בעיות של נימוסי שולחן, מצד שני... אמרו את זה יחד איתי. אח, איך היה מתאים לי איזה מאובן עכשיו.
אז סיכמנו - סינבון זה טעים. אם אתם בחו"ל, אכלו כזה. כשייפתח הסניף התל אביבי שלהם, אכלו כזה. אם אתם חרוצים, הכינו כזה.

האמינו לי, התמונה המעפנה שצילמתי לא עושה עם הסינבון חסד

טוב, אז על מה עוד אני רוצה לדבר? הממ נראה לי שזהו. בעקרון מהסינבון חזרנו למלון, התארגנו ונסענו להית'רו. ברכבת התחתית. עשו את זה. זה דבר טוב. נוח מאד. נכון, יכול להיות שבתחילת הנסיעה תיאלצו לעמוד יחד עם המזוודות שלכם, בפרט אם אתם נוסעים בשעת עומס, אבל ככל שמתקדמים במסלול, הרכבת מתרוקנת וככל הנראה תמצאו מקום לשבת. העניין הזה של התחתית - יופי של דבר.
ואל תשכחו להחזיר את האויסטר שלכם בהית'רו.

על הטיסה חזרה הביתה אתם לא באמת רוצים לשמוע, נכון? כן, זה מה שחשבתי.
מגניב. אז אני הולכת לישון. הולי מולי גווקמולי, אחת בלילה?! איך זה קרה?

***
רק לסיום (זה מה שאני עושה. כאילו נפרדת ואז חוזרת להדרן אפילו שאף אחד לא מחא כפיים וביקש ממני לחזור ולבצע את הלהיט הגדול שלי. בפרט כי אין לי להיט, בטח לא גדול. **אנחת ייאוש**) - לונדון מגניבה. סעו לשם. לכו למחזות זמר (אהמ Wicked אהמ), בקרו בשווקים, קפצו לכוס תה עם המלכה. טוב, רק אם בא לכם. לא נורא אם לא, לא חושבת שהיא תיעלב.
ועוד משהו קטן: אני רוצה להודות לרחלי מפשוט מבשלת. היא לא יודעת את זה (בעיקר כי היא לא מכירה אותי, אז אולי מוזר לה שאני מדברת עליה כאילו אנחנו מכירות), אבל נעזרתי בפוסטי לונדון שלה כשתכננתי את הנסיעה שלי, בעיקר סיפורי שוק בורו ו-Books for Cooks שלה.

אני מתנצלת לגבי שלישיית הפוסטים הזו, אגב. היה לי קצת קשה לכתוב אותם, ואני משערת שלכם קשה לקרוא, מפאת זה שהם לא ממש מעניינים. אבל אבל.. היו לי תמונות. וקצת סיפורים. וככה אוכל לזכור את הטיול שלי. אני מצטערת. אשתדל לעניין יותר בחו"ל הבא. סולחים לי? תודה. מעריכה את זה.
אוקיי, לילה טוב.

16 ביולי 2011

לונדון, בייבי! (II)

אז עשינו הפסקה קטנה (סנובים! לתחרות העוגות של מנטקה כבר הצבעתם?), אבל עכשיו אפשר לחזור במלוא המרץ לטיולון שלי ללונדון. כן, זה שהתיאור שלו ארוך יותר מאורכו שלו.
דיברנו על היומיים הראשונים, חמישי-שישי, בואו נקפוץ לשבת:

***
יום שבת
התחלנו את היום בנוטינג היל, שם העברנו כמה שעות טובות בשוק פורטובלו. האמת היא שכמעט שלא צילמתי שם, ורוב התמונות שכן יש לי הן סוג של בדיחות פנימיות..




טוב, דוכן העוגות המיניאטורי הוא לא בדיחה. הוא החלום שלי. כזה אני רוצה, רק קצת גדול יותר.
יש שם המון דוכנים עם מלא דברים - בגדים, כובעים (תיעדתי את אמא שלי מודדת חמישה כובעים שונים, כולל אחד בצורה של חיה כלשהי שטרם פענחתי מהי), כלים עתיקים, כלים חדשים, צעצועים וכו'. הבנתם את העקרון. והדוכנים חוזרים על עצמם עם דברים דומים, כמובן, פה זה פאונד יותר, שם חצי פאונד פחות. בקיצור.. שוק. נחמד מאד וכיף להסתובב שם, אבל אני לא יכולה לומר שהיו שם מציאות שהפילו אותי.

ואז הגענו לחנות הזאת:





הסתובבתי בחנות מהופנטת לגמרי. רציתי הכל. וכמובן שהכל לא היה זול. לאחר התלבטות קשה (בעיקר עבור אמא שלי, שהשתעממה מאד. לדעתי בשלב זה היא די התבאסה שלא החליטה להפסיק אחרי שני ילדים וכבר שקלה "להיעלם" לי אי שם ברחבי השוק), ואחרי שכמעט לקחתי שלט משעשע שתיאר מישהו שודד שוקולד ממישהו אחר (זה היה מצחיק. תאמינו לי. השחזור שלי פחות), הבנתי שאין לי כל כך מה לעשות עם שלט כרגע, והלכתי על שתי קופסאות אחסון יפות. שכחתי לצלם אותן ואני מתעצלת לעשות את זה עכשיו, אבל אני מבטיחה לציין בעתיד ש"אלה הקופסאות המגניבות שלי מלונדון!!" כשאשתמש בהן לאחסון וצילום עוגיות.
אם הייתי יכולה, הייתי חוזרת לחנות הזו ועוברת לגור בה. הבעיה היחידה היתה שהבעלים של החנות חשב בשלב מסוים שאני מתורכיה, בגלל בדיחה שהוא לא ממש הבין. באמת שהבעיה היתה בו. עזבו, כל הסיטואציה היתה מוזרה. העיקר שיש לי שתי קופסאות חדשות ויפות.
אני רוצה לומר לכם את שם החנות אבל שכחתי אותו. שכחתי במובן של מעולם-לא-ידעתי. היא נמצאת בצד שמאל של השוק, אם זה עוזר איכשהו.. צד שמאל כשמגיעים מתחנת הרכבת התחתית Notting Hill Gate.

תאמינו או לא, גם אוכל יש בשוק הזה. מפתיע, אני יודעת. באחד הדוכנים טעמנו צ'ורוס טעים, בבית קפה כלשהו שגם את שמו אני לא זוכרת (נראה לי שהתרשלתי קצת בטיול הזה) שתינו קפה, ובדוכן אחר אמא קנתה לה כוס המורכבת מפירות יער ופרוזן יוגורט. אני, כמובן, נגעלת מעצם המחשבה על יוגורט - גם אם הוא פרוזן - אבל היא טענה שהיה טעים מאד. נותר רק להאמין לה.
באחד הדוכנים ראינו שהכינו כמות קטנה של פאייה ועוד דברים שהספיקו כנראה לאדם אחד או שניים:




אם תלכו קצת לאורך השוק, תראו בשלב מסוים בצד שמאל (אותו צד שמאל מקודם) את רחוב Blenheim Crescent. שם נמצאת החנות Books for Cooks.


מדובר בחנות שכולה ספרי בישול ואפיה. אה, ויש להם גם בית קפה קטן.
הייתי מראה לכם עוד תמונות, אבל כל התמונות האחרות הן בעצם תמונות פפראצי שאמא שלי צילמה אותי (ובאמת שאין צורך לראות אותי, לא באופן כללי ובפרט לא ביום הזה, שהיה bad hair day), בזמן שהיא ישבה לה באחד משולחנות בית הקפה ואני הוצאתי ממדף האפיה ספר אחד אחרי השני ודפדפתי בהם. עברתי על הספר השני של Baked, על שני ספרים של Magnolia, על Sky High - ספר שכולו עוגות שכבות, כמה ספרים של מרתה סטיוארט, ו.. טוב, הלאיתי אתכם ואת עצמי מספיק. הסתכלתי על המון ספרים. כמובן שלא קניתי אף אחד מהם, כי אני לא החלטית וקצת קמצנית.
קיצור.. בין אם בא לכם לקנות ספרי בישול או סתם לרפרף, לקבל השראה ולחלום על כל הדברים שבא לכם להכין - מומלץ מאד לבקר בחנות הזו.

לאחר יותר משלוש שעות של שוטטות בשוק (ולאחר שממש לא ראינו את הסוף שלו באופק, אבל הדוכנים החלו לחזור על עצמם בצורה מטרידה), החלטנו לעשות אחורה פנה. בדרך עצרנו ב-Hummingbird Bakery (שוב, צד שמאל לפי אותם הכיוונים של קודם.. אנחנו היינו בדרך חזרה, אז זה היה צד ימין):




אמא שלי רכשה לעצמה Black Bottom Cupcakes. היה שם שוקולד, היתה שם גבינה (איכס). לטענתה היה טעים אך מאד מתוק.



אני, לעומת זאת, עשיתי את טעות חיי. מבולבלת מכל העוגות שניצבו מולי, במקום לקחת קאפקייק שוקולד או וניל רגיל - לקחתי מעין קאפקייק/ממתק Rocky Road. טוב, אי אפשר באמת לקרוא לזה קאפקייק, כי בעקרון מה שזה היה זה פשוט שילוב של מרשמלו, חטיפי מארס (או אולי סניקרס? שכחתי כבר) ושוקולד. טעים? לביס אחד, אולי שניים. מתוק? וואו. אין לתאר. האם העובדה שהדבר הזה היה מתוק כמו החיים ולא כל כך טעים הפריעה לי לאכול את כולו? ממש. מצחיקים אתם.


ובנוסף לכל, הדבר הזה לא ממש פוטוגני

מנוטינג היל נסנעו לרחוב אוקספורד. שמענו דברים רבים בשבחה של החנות Primark - שהיא זולה, שאפשר למצוא שם מלא דברים, שבלה בלה בלה. שאלוהים. יעזור. לי. זוועה.
נכנסנו לחנות הענקית והלא ממוזגת הזו יחד עם חצי מתושבי ותיירי לונדון, ויצאנו כעבור חמש דקות, אולי פחות. נכון, יש המון בגדים, יותר מדי בעיני. הבלאגן כה גדול, שאי אפשר לדעת איפה להתחיל להסתכל. התור לקופות היה ארוך עד ארוך מאד, החום היה בלתי נסבל, הצפיפות גם, ומהמעט שכן הסתכלתי סביבי - לא ראיתי שום דבר אטרקטיבי בצורת יוצאת דופן.
מצד שני, ייאמר לזכותם שהם באמת זולים.
למרות זאת, יצאנו - כאמור - לאחר מספר דקות וגמרנו אומר לא לחזור. כמובן, כגודל הציפיות וכו'... אכזבה אחת גדולה.

בשלב זה, מיואשות מהחנות המטופשת, כבר חזרנו למלון, כיוון שכמו בשישי - גם הפעם הלכנו להצגה. אז התארגנו, עברנו לבגדי ערב ויצאנו שוב לדרך.
אכלנו ארוחת צהריים/ערב באחד מסניפיה של המסעדה האיטלקית Bella Italia. אמא אכלה קנלוני ואני המשכתי להתפרע: פיצה מרגריטה. כזאת אני, חיה על הקצה. אמנם היינו רעבות, וכידוע הכל יותר טעים כשרעבים, אבל באמת ששתי המנות היו מוצלחות מאד.


גם לכם אני נראית שמנה בתמונה?

לאחר הארוחה המשכנו להצגה של הערב. היינו מותשות כבר, לאחר שלושה ימים ארוכים, והיינו בטוחות ששתינו נירדם במהלך ההצגה.
וואו.
אין.
סיכוי.


ידעתי ש-Wicked היא הצגה על המכשפה הרעה מהמערב. נו, זאת מהקוסם מארץ עוץ. אבל מעבר לזה לא ידעתי יותר מדי (בניגוד למלך האריות, מהערב הקודם, שם הכרתי את כל העלילה מתחילתה ועד סופה). משום מה הייתי בטוחה שההצגה הזו תהיה קצת כבדה, ויש לי נסיון מר עם הצגות כאלה (מביך לומר את זה, אבל בביקורי הקודם לונדון נרדמתי באמצע "פנטום האופרה". ממש נרדמתי).
בקיצור, יש לה אמנם את ההרגעים הדרמטיים שלה, אבל כבדה היא לא. מלך האריות היה יפה והכל, באמת, אבל Wicked.. נהניתי מכל דקה, לא רציתי שזה ייגמר, וברור שאפילו לא חשבתי להירדם (הכל נכון גם לגבי אמא שלי). אין מילים לתאר עד כמה ההצגה הזו טובה בעיני וכמה נהניתי ממנה. רוצו לראות. בהמוניכם. ובינתיים, קבלו את השיר הכי מפורסם, כנראה, מההצגה. נכון, הסרטון לקוח בכלל מפרסי הטוני, והוא מבוצע על ידי שתי השחקניות מהגירסא האמריקאית המקורית (אידינה מנזל וכריסטין צ'נווית, שלבי ואפריל לצופי Glee), אבל השיר הוא אותו שיר.

יום ראשון
בבוקר יום ראשון נסענו לשוק Spitalfield Market ול-Brick Lane שלידו. כן, עוד שווקים.. משמעותית יותר קטנים מהקודמים אבל. ושוב הגענו מוקדם מדי, בסביבות תשע כשהשוק נפתח רק בעשר, אפילו אחרי. הספקנו לראות כמה שמלות יפות, חגורות מגניבות ועוד מספר פריטים חביבים, אבל זו היתה עדיין ההתחלה וכשהבנו שבעצם השוק הוא סוג של שוק מעצבים והמחירים בהתאם, מיצינו והמשכנו הלאה. אבל נחמד שם, אם יש לכם קצת זמן פנוי, אפשר לבקר.
ממש ליד השוק נכנסו לסניף של Patisserie Valerie. קניתי קפה (רואים מוטיב חוזר? כן, כי אף פעם לא שתיתי קפה בארוחת הבוקר ואז נזקקתי לו כעבור שעה-שעתיים) וחלקנו קרואסון טעים טעים. כזה:


ישבנו מחוץ לבית הקפה (למה בעצם לא ישבנו שם??) במזג האוויר השמשי והמעולה שהיה לנו, שתיתי, שפכתי קצת קפה על עצמי, אכלנו את הקרואסון והמשכנו בדרכנו.
לאחר שווקים וחנויות ושווקים וחנויות, החלטנו שצריך לעשות משהו קצת אחר. אמא שלי קראה איפשהו על פארק הולנד (יש תחנת רכבת תחתית בשם זה, וכמובן שגם קווי אוטובוס שונים מגיעים לשם) ובפרט על הגן היפני שבו, גן קיוטו. אני אקפוץ שניה לסוף - הגן היפני היה בשיפוצים בזמן ביקורנו, אז לא זכינו לראות אותו, לאכזבתה הקשה (באמת) של אמא. אבל טיילנו בשאר הפארק, ושמעו.. אני ממש ממליצה עליו. מקום מקסים. ברשותכם, אתן לתמונות לדבר.


השלט הזה שיעשע אותי מאד:


אחרי הולנד פארק נסענו באוטובוס להייד פארק, שם ראינו את האיש המוזר מדבר ומטיף על... משהו. אין לי מושג על מה.


מהייד פארק חזרנו שוב לאוקספורד (כן, היינו שם כמעט כל יום. אני לא ממש יודעת למה), ובעצם עברנו לרחוב ריג'נט החוצה אותוה. היינו חדורות מטרה - חנות הצעצועים Hamleys. לי יש אחיינים, לאמא שלי יש נכדים - צריך היה לעשות משהו עם זה.
אני יודעת שהמליס נחשבת, או נחשבה פעם, לחנות צעצועים גדולה ומגניבה. במשפחה שלי רצים סיפורים על הפעם ההיא שההורים שלי טסו ללונדון עם אחי ואחותי (והשאירו אותי אצל סבא וסבתא! אז מה אם הייתי בת שנתיים) ולקחו אותם להמליס. אומרים שהם היו מאושרים שם. מצד שני, אלה היו סוף שנות השמונים, "לא היו כאלה דברים בארץ" (ציטוט של כל אדם שהיה בחו"ל לפני אי אילו שנים).
אז אני, ילדת שנות התשעים שכמותי, לא נפלתי. כמובן שלא רציתי לצאת ורציתי לקנות לי כל אחת ואחת מהברביות שראיתי שם.


אבל איך לומר זאת בעדינות? נשימתי לא נעתקה. קיצור, לאחר זמן מה והתלבטויות קשות כגון "מה עדיף, ברבי נסיכה? או בובה דמוית ברבי שנראית כמו בת הים הקטנה? או אולי בל מהיפה והחיה? רגע, מה? רפונזל?" (בסוף הלכנו על בל), מצאנו מתנות לכל הקטנים וגם מתנה לנו:


ג'לי בלי. כי עברו איזה עשרים דקות מאז הפעם האחרונה שאכלנו משהו, כבר היינו חלשות. נראינו רע...

ואפרופו זה... מיד אחרי המליס, עמוסות שקיות כיאה לתיירות שכמותנו, נכנסו לאחד מסניפי מסעדת Wagamama, תאומתה הבריטית של זוזוברה. כשהמלצרית הבינה כמה דרישות יש לי (נודלס.. עם עוף.. בלי ירקות. לא, בלי בצל. גם לא בצלצלים. בלי בצל ירוק, תודה. אפשר פשוט בלי ירקות בכלל? תודה), זה כמעט נגמר ברצח-התאבדות.


המנה שלי היתה סבבה, לא מעלפת אבל משביעה וטעימה.
אמא שלי, לעומת זאת, נהנתה מאד מהמנה שלה. בנוסף, המלצרית לא שנאה אותה, כי היא לא היתה בעייתית כמוני. אני רוצה לומר לכם מה היא אכלה, אבל חוץ מזה שהיה שם סלמון, אני לא ממש יודעת ו/או זוכרת.. קבלו תמונה, אולי זה יעזור.


אה, הזמנו גם גיוזה למנה ראשונה. ברור שברגע שגיליתי כמה ירקות שם בפנים, ויתרתי על החלק שלי במנה.


אחרי האוכל אמא שלי החליטה שאנחנו בכל זאת צריכות להיות קצת תיירות-של-פעם-ראשונה, אז עשינו טיול קצר לאזור הביג בן, גלגל הענק ושות', צילמנו והמשכנו הלאה.


לאחר מכן עשינו את הקטע הקבוע שלנו. חזרנו למלון, החלפנו בגדים ויצאנו לכיוון כיכרות פיקדילי-לסטר-טרפלגר. "ארוחת הערב" שלנו היתה ביקור בסניף נוסף של פטיסרי ואלרי מהבוקר וכללה כוס קפה לכל אחת, עוגת גבינה לימונית לאמא ומאפין אוכמניות טעים מאד לי:



בכיכר טרפלגר ראינו איש שניגן ושר ואת השותף המוזר שלו שרקד מוזר. הגיוני שאיש מוזר ירקוד מוזר. ואז הצטרפו אליו סתם אנשים מה"קהל", כלומר אנשים שעברו בסביבה. זה היה, כפי שניתן לנחש, מוזר.


עוד מכיכר טרפלגר:

נראה לכם שהבריטים מחכים כבר לאולימפיאדת לונדון 2012?


את הערב סיימנו בביקור בארמון בקינגהאם. לא נעים, אליזבת ביקשה שנקפוץ, לא יכולנו לאכזב אותה, חרף עייפותנו ההולכת וגוברת.


***
אוקיי, יופי. האמת היא שקיוויתי לסיים את הטיול בשני פוסטים, אבל זה באמת היה תמים בצורה בלתי רגילה מצדי. מתנצלת, נראה שהולך להיות פוסט שלישי של היום החמישי. בעצם, רק עכשיו אני קולטת כמה הסיפורים והתיאורים שלי לא באמת מעניינים, אבל מה לעשות.. כבר התחלתי, על כן ברירה. עלי לסיים. היו חזקים. נמשיך עוד מספר ימים. ואז חזרה למתכונים. מבטיחה.