> נובמבר 2011 | Morcake

28 בנובמבר 2011

עוגת תפוחים עם שטרויזל אגוזי מלך

לו היתה לי טיפה אחת של שכל, הייתי מנצלת את העובדה שיצאתי מוקדם מהעבודה כדי לישון קצת. ככה, אולי תחושת האני-לא-מרגישה-כל-כך-טוב-אבל-אולי-אני-סתם-מדמיינת היתה עוברת והפוטנציאל שמחר אתעורר עם תחושת אוי-נראה-לי-שאני-באמת-חולה היה קטן.
אבל אין לי אפילו טיפה אחת. של שכל, זאת אומרת. טוב נראה, אולי מחר בכל זאת אקום בריאה ואגלה שבסופו של דבר אני סתם היפוכונדרית.

בכל אופן, מי יכול לישון כשאני צריכה לספר לכם על העוגה הטעימה-בצורה-קיצונית שהכנתי? לא אני, זה בטוח. אבל קודם אני רוצה להרגיע אתכם. הכל בסדר אצלי, חרף מה שאני עומדת לספר לכם. מוכנים? הנה זה בא.


בסוף השבוע שעבר רציתי להכין משהו לעבודה. עוגה, עוגיות, לא ממש היה אכפת לי. אבל לא כל כך הצלחתי למצוא משהו שהתחשק לי להכין. הדבר היחיד שידעתי בוודאות הוא שלא. בא לי. שוקולד. !!!. (--> שלושה סימני קריאה ומיד אחר כך נקודה? אין יותר תקין מזה)

לא יודעת איך להסביר את זה, אבל רציתי לאפות משהו לא כל כך כבד. אני יודעת, זו כנראה לא הייתי אני באותו זמן, הייתי לא שפויה זמנית, מישהו חטף אותי והחליף אותי עם תאומתי המרשעת, משהו כזה. סליחה, היותר מרשעת. טוב, האמת היא שיש לי סוג של הסבר: ביום שישי הכנתי המון עוגיות בקורס (כבר סיפרתי עליו בקטנה, נכון? ובכן, בלי להיכנס ליותר מדי פרטים - כיף לי ממש, אבל אין ספק שלאחר שני שיעורים מעשיים ניתן לומר בוודאות שאני הכי איטית בכיתה. ככל הנראה גם הכי מבולגנת. ולצערי, העוגיות שלי לא יצאו הכי טובות.. מצד שני, יש שביב של אופטימיות, כי אני חושבת שהן גם לא יצאו הכי.. פחות טובות), וכמויות החמאה בהן השתמשתי יכלו בכיף למלא בריכה שלמה בחמאת גדר. קיצור, אחרי כל האפיה המטורפת של שישי בבוקר, ביום שבת רציתי משהו קצת יותר רגוע.


אז חיפשתי וחיפשתי ובסוף גיליתי בלוח האפיה שלי בפינטרסט מאפינס פאי תפוחים של My Baking Addiction. לא רציתי להכין מאפינס, אבל חוץ מזה מאד מצא חן בעיני כל מה שקרה במתכון הזה: צ'אנקים די גדולים של תפוחים, תבלינים טעימים וכיפיים, וגולת הכותרת? שטרויזל קינמוני. oh yeah.
שיניתי קצת את המתכון של ג'יימי מ-MBA: המרתי חלק מהקמח הלבן בקמח מלא, שיחקתי קצת עם התבלינים, לא קילפתי את התפוחים (כי אני אוהבת קליפות וכי אני לא ממש יודעת לקלף) וחתכתי אותם לחתיכות ענקיות ממש, הוספתי אגוזים לשטרויזל. ובסוף אפיתי את הכל כעוגה אחת גדולה.

בסופו של דבר יצאה לי מהתנור עוגת תפוחים ותבלינים שהיתה - לדעתי, ולדעת כל חבריי לעבודה - לא פחות ממעולה. ומה לגבי שטרויזל אגוזי המלך שציפה אותה? אני לא צוחקת אתכם, יכולתי פשוט לשבת ולאכול תבנית שלמה רק שלו.


כמה טובה היא היתה? אחד משותפיי לחדר בעבודה רגיש ללקטוז. לאחר תחנונים עיקשים מצדי, הוא נאות לטעום חתיכת עוגה קטנה, אבל ממש קטנה, כי לקטוז לא עושה לו טוב וכל זה... אחרי שהוא טעם, הוא אכל עוד שתיים או שלוש חתיכות, והרגישות כבר ממש לא הזיזה לו. אה, בסוף הוא חתך פרוסה גדולה ויפה, שמר אותה בצד ובסוף היום לקח אותה הביתה, כדי לתת גם לאשתו לטעום :-)

***
עוגת תפוחים ותבלינים בציפוי שטרויזל אגוזי מלך
מקור המתכון: עקרונית, התבססתי על המאפינס האלה של ג'יימי מ-My Baking Addiction, אבל שיניתי מספר דברים (נגיד.. הכנתי עוגה ולא מאפינס). אז אני כותבת את מה שאני עשיתי, ואתם תחליטו אם אתם רוצים להכין את העוגה שלי או המאפינס שלה.

כמות: עוגה אחת בגודל.. אממ.. אויש, מה היה גודל התבנית שלי? אני יודעת שהיא היתה מלבנית ולא מאד גדולה. הכמויות כאן אמורות להספיק לשנים עשר מאפינס, אז אם אתם מכינים עוגה, נסו לראות איזו תבנית תתאים לכם לכמות הזו, טוב? סורי שאני לא עוזרת יותר.

מצרכים:
1/4 1 כוסות קמח לבן
1 כוס קמח מלא
1/2 1 כפיות קינמון טחון
1/4 כפית אגוז מוסקט (קורט גם טוב. אבל שמתם לב כמה מהר התאוששתי מהטראומה?)
1/4 כפית ג'ינג'ר טחון
1 כפית אבקת סודה לשתיה
1/2 כפית מלח
1 ביצה
1 כוס חלב
100 ג' חמאה מומסת
1 כפית תמצית וניל
1/2 1 כוסות סוכר חום (השתמשתי בכהה)
3 תפוחים חתוכים לקוביות די גדולות (ג'יימי ממליצה על גרני סמית'. לא יודעת באיזה סוג השתמשתי, רק יודעת שהם היו ירוקים. כמו כן, לא קלפתי את התפוחים שלי וחתכתי אותם לקוביות מאד גדולות. הגודל די תלוי בכם)

לשטרויזל
1/2 כוס סוכר חום (שוב, השתמשתי בכהה)
1/3 כוס קמח מלא
1/4 כוס שיבולת שועל
1 כפית קינמון טחון
1/2 2 כפות שמן קנולה
1/2 כף סירופ מייפל (ממש לא חובה, קשה לומר שהמייפל הורגש בתוצאה הסופית)
חופן אגוזי מלך, שבורים גס (אצלי הם היו שבורים גס מאד)

אופן ההכנה:
1. מחממים תנור ל-190 מעלות.
2. מניחים קמח לבן, קמח מלא, תבלינים, סודה ומלח בקערה גדולה. מערבבים.


3. מניחים ביצה, חלב, חמאה מומסת, וניל וסוכר בקערה נפרדת. טורפים עד שגרגרי הסוכר נעלמים (פחות או יותר, אצלי הם לא התפרקו לגמרי).
4. מוסיפים את החומרים הרטובים לקערת היבשים ומערבבים עד לקבלת בלילה אחידה וסמיכה למדי.



5. מוסיפים קוביות תפוחים לבלילה ומקפלים פנימה.


6. מעבירים את הבלילה לתבנית (אפשר לשמן את התבנית, אבל לא חובה) ומיישרים לשכבה אחידה.


7. להכנת השטרויזל: מערבבים סוכר, קמח, שיבולת שועל, קינמון ואגוזים בקערה קטנה (אם אתם רוצים לחסוך כלים, השתמשו בקערה בה המסתם קודם את החמאה. ואז השטרויזל שלכם יהיה קצת חמאתי).
8. מוסיפים שמן וסירופ מייפל. מערבבים עד לקבלת פירורים.


9. מפזרים את השטרויזל על גבי הבלילה שתבנית.
10. אופים כ-40 דקות, עד שקיסם הננעץ במרכז העוגה יוצא נקי. רצוי לסובב את התבנית לאחר כעשרים דקות.


הערות/תוספות/שדרוגים:
  • מבחינת קמח: אפשר להשתמש רק בקמח לבן, גם בשטרויזל. אפשר גם לנסות להמיר את הכל למלא, אבל אני חושבת שאולי המרקם ישתנה בהתאם והעוגה עלולה לצאת דחוסה מדי.
  • מבחינת התבלינים, אני פשוט השתמשתי במה שהיה לי בבית, ומבחינת הכמויות הלכתי על מה שאני אוהבת. שזה, פשוט, המון קינמון. ג'יימי ממליצה גם על פלפל אנגלי וציפורן. שימו מה שטעים וטוב לכם..
  • לגבי השטרויזל - במקור, אמורים להשתמש בשלוש כפות של חמאה. אבל לא התחשק לי, אז הוספתי שמן קנולה וסתם בשביל הקטע, במקום חצי כף אחת של שמן השתמשתי בחצי כף של מייפל. כפי שציינתי, הוא לא באמת מורגש, אז אפשר להשמיט אותו. או להשתמש ביותר, על מנת שיהיה יותר דומיננטי. לעניין השמן/חמאה - שימו מה שבא לכם.
  • אה, ואגוזי המלך? סתם התחשק לי לזרוק אותם פנימה, אתם לא חייבים. אתם יכולים גם להשתמש באגוזים אחרים במקום/בנוסף. מצדי, הוסיפו לשטרויזל שלכם שוקולד צ'יפס, see if I care. 
  • זמן האפיה שציינתי הוא זמן האפיה שלקח לעוגה שלי, בתבנית שלי, בתנור שלי. אני מעריכה שזה הזמן שאמור לקחת גם לכם, פחות או יותר. התחילו לבדוק את העוגה כבר אחרי חצי שעה, אך היו מוכנים לכך שאולי היא תזדקק לארבעים וחמש-חמישים דקות, אפילו יותר. זה מאד אינדיבידואלי, כן?
  • אגב, כמובן שאתם יכולים לאפות את העוגה גם מאפינס, כמו ג'יימי. היא טוענת שזמן האפיה הוא עשרים וחמש דקות. קחו את זה ככיוון כללי ופשוט שימו עין על התנור. ואף. כי לפעמים הריח הוא האינדיקציה הכי טובה.
  • "לשים אף". איך בא לי לאמץ את הביטוי הזה, אבל בטח אשכח ממנו עוד עשר דקות.
  • אה וואו, רק אחרי שעברתי על התמונות שלי ראיתי שהוספתי גם גרידת לימון לעוגה. למיטב זכרוני, הלימון לא ממש הורגש, אבל אולי לא הוספתי מספיק. לשיקולכם..
  • זהו, בעצם. תראו, אני יודעת שהעוגה עלולה להיראות כ"סתם עוד עוגת תפוחים", אבל היא באמת ממש ממש טובה. אני לא יכולתי להפסיק לאכול ממנה. בדרך חזרה הביתה הנחתי את התבנית הריקה על המושב לידי וגירדתי את כל שאריות השטרויזל. קצת מביך, אבל הסיפור הזה מאה אחוז אמיתי. ואם עלי להביך את עצמי בפומבי על מנת שאתם תבינו כמה כדאי לכם להכין את העוגה הזו.. well, so be it. כי אני לא העניין פה. העוגה. היא היא העניין.


אוי, הצבע שהיה לעוגה הזאת. מושלם.

26 בנובמבר 2011

מאה

לפני הכל, סתם שתדעו - לא הולך להיות כאן מתכון היום. אבל יש כמה בקנה, מבטיחה לפצות בהקדם.

מורקייק קיים כבר שנה ועשרה חודשים (בניגוד למור עצמה. היא קיימת קצת יותר זמן. וגם מדברת על עצמה בגוף שלישי לפעמים. כזאת היא). לא חגגתי לו (לבלוג) בלוגולדת שנה, או איך שקוראים לזה. נראה לי שקצת שכחתי. או, מה שיותר הגיוני, זה שהייתי בדיוק בתקופת מבחנים. ינואר 2011? כן, נשמע הגיוני. העובדה שפרסמתי בחודש הזה שני פוסטים בלבד רק תומכת בהשערתי.


אבל אתם יודעים מה קורה היום? לא משהו מעניין במיוחד, מסתבר, אם אתם שואלים את ויקיפדיה. אלא אם כן אתם מאד מתרגשים לחגוג יום הולדת לטינה טרנר ושלמה ארצי. מזל טוב, שלמה.

אבל לא, לא על זה דיברתי! היות שאני מרכז העולם וכל זה, התכוונתי לזה שהיום - ממש כאן, ממש עכשיו - זהו הפוסט המאה שלי.
אני יודעת, היסטרי. אתם רוצים רגע להתאפס על עצמכם? שבו, נשמו עמוק, שתו כוס מים. סבבה? הכל בסדר?


אז ניסיתי לחשוב מה לעשות לכבוד המאה, שיהיה חגיגי וזכיר (כמו memorable, רק בעברית) ומגניב. אבל לא מצאתי. לכן החלטתי שהיום יכול להיות יום טוב לספר לכם כמה דברים שאולי ישעשעו אתכם קצת. טוב, כנראה שיותר אותי מאשר אתכם.
אם אתם מחבבי פייסבוק שלי, כבר שמעתם בעבר על כמה מהחיפושים יוצאי הדופן המובילים אנשים אלי. זאת אומרת, לבלוג. לא ממש אלי. זה לא שאנשים מתדפקים על דלתי מדי יום. כשזה כן קורה, אגב, אני מכבה את כל האורות בבית, מפסיקה לזוז, מפסיקה לדבר, מפסיקה לנשום ומקווה שהם יפסיקו לדפוק וייעלמו בהקדם. כי שום דבר טוב לא יכול לצאת מדפיקה בדלת כשאתם לא מצפים לאף אחד. במקרה הטוב, אלו ילדים קטנים שרוצים שתתרמו לאיזו אגודה שהם כרגע המציאו. במקרה הרע, אלו אנשים מבוגרים שרוצים שתתרמו לאיזו אגודה שהם כרגע המציאו.


רגע, איך הגעתי לדבר על מתרימים? למה אני לא מצליחה אף. פעם. להתרכז. בנושא אחד?

אז הבלוג.
בקיצור, אני לא איזו סטוקרית משוגעת (אם מתעלמים מזה שאני כן) שעוקבת אחרי קוראים, פשוט אתם יודעים.. יש לי סטטיסטיקות. הן עוזרות לי להבין מי הגיע לבלוג, איך הגיעו, מה הם חיפשו שהוביל אותם אלי.. טוב בסדר. אני סטוקרית משוגעת. אבל היו סמוכים ובטוחים שכל הבלוגרים הם כאלה. חלק פחות, חלק יותר. בעצם אני לא בטוחה שיש יותר ממני. חלק פחות, חלק הרבה פחות.


טוב, הבנתם מה אני מנסה לומר, נכון? לרוב אני יכולה לדעת אם הגעתם אלי דרך אוכל 101 או אם חיפשתם "עוגת קובי" בגוגל. אל תילחצו, אני לא באמת יודעת איך אתם ספציפית הגעתם. למעשה, אני לא באמת יודעת מי אתם. אבל אם בא לכם להציג את עצמכם, אני אשמח. בכל זאת, אתם יודעים כל כך הרבה עלי, רק הגיוני שתספרו לי גם משהו על עצמכם, לא?

אוקיי, אחרי הקדמה ארוכה מדי, אני אנסה להגיע לפואנטה סוף סוף. מן הסתם, אנשים המחפשים "לחם בננות" או "עוגת ריבת חלב בחושה" הם רוב המבקרים שלי (אגב, הנה והנה. אם במקרה חיפשתם בדיוק את המתכונים האלה). זאת אומרת, לאו דווקא מילות החיפוש האלה, אך דברים בסגנון. העניין הוא שלפעמים אנשים מחפשים דברים שונים. משונים. מוזרים. מצחיקים. יוצאי דופן, בקיצור. במהלך החודשים האחרונים אספתי כמה מהחיפושים האלה והנה אני מביאה אותם כאן לפניכם, לפי סדר אקראי לחלוטין.


***
"יום בחיי אלכס וליטל" - זוכרים את אלכס וליטל? היפה והחנון? אז מישהו כנראה התעניין בהם קצת יותר מדי, ולאכזבתו (אני יכולה לשער) הגיע לפאי הבייגלה ובראוניז שלי, זה שלימים הפך להיות פאי צ'אבי האבי. אני חייבת לציין, שאני דווקא מבינה למה החיפוש הוביל אלי. בכל זאת, כותרת המשנה של הפוסט היתה "האופה והחנון" (אני יודעת. אני שנונה בצורה יוצאת מגדר הרגיל), ובתוכן הבעתי את תמיכתי באלכס וליטל. ובסוף הם באמת זכו בגמר, הידד.


"משהו שעוד לא ראיתם" - לו הייתי שואלת אתכם אילו דברים טרם יצא לכם לראות, מה הייתם עונים? חד קרן? המפלצת מלוך נס? דירה בתל אביב ששכר הדירה שלה לא דורש מכירת כליה (נושא כאוב. עזבו)? חתונה לסבית (זוכרים את הפרק ב"חברים" שהרוח של אשה זקנה נכנסת בפיבי והיא לא מוכנה לעזוב עד שהיא תראה "הכל")? אז לא. מסתבר שלפי גוגל, הגליליות שלי הן משהו מאד מרגש. משהו שעוד לא ראיתם, אם תרצו.


"חתיכים עם קוביות" - אכזבת השנה, כנראה. הבחורה (או הבחור. כפי שכבר ציינתי בפייסבוק פעם, אני לא שופטת) שחיפשה שידוך, או סתם משהו נחמד להתבונן בו בזמן העבודה, הגיעה בטעות לקוביות הבראוניז הטוויקסיות שלי. הן אמנם מהממות, ואני הייתי מעדיפה לבהות בהן מאשר בכל חתיך עם קוביות בכל יום נתון (אני תוהה מה זה אומר עלי..), אבל לא נראה לי שזה מה שהיא רצתה לראות. או הוא. כי כמו שבלר אומרים, Girls who are boys / Who like boys to be girls / Who do boys like they're girls / Who do girls like they're boys / Always should be someone you really love.


"חמאת גדר" - הגיע הזמן שמישהו ירים את הכפפה ויקים אתר ספא עם מלא תנינים ומעיינות, בריכות ולא יודעת מה עוד.. הכל מחמאה מומסת. לא צריך לעבוד קשה לדעתי, אפשר פשוט להעתיק את חמת גדר ורק להחליף את כל המים בחמאה. ושמי עושה את זה, יעשה את זה מהר בבקשה. כי עד אז, אנשים ימשיכו להגיע לעוגת יום ההולדת המטורפת שלי משנה שעברה, העוגה עם השם הארוך מדי. שוב, למען ההגינות: אני מבינה למה הגיעו אלי. חמאה? כן, טוב.. יש קצת חמאה בבלוג. ובפוסט הספציפי הזה לא הפסקתי לדבר על גדר השוקולד (והעוגה כולה, בעצם) שהכנתי בהשראת עוגיו.נט. ואני חוזרת שוב על מה שאמרתי לפני יותר משנה - הסתכלו על העוגה שלי, הסתכלו על העוגה שלה. מביך, לא? בשבילה, זאת אומרת. אין ספק שהעוגה שלי הרבה יותר יפה. במובן המכוער של המילה.


"לא יודע מה לעשות" - הפתרון, מסתבר, הוא הגליליות. שוב. הכי מככבות. אם כי זה מוזר, כי חיפשתי וגיליתי שהביטוי "לא יודע מה לעשות" דווקא מופיע בפוסט אחר שלי, העוגה שהכנתי ליום ההולדת של אוריקי, אחייניתי הבכורה, שנה שעברה. וכן, אני יודעת שבעיניכם יותר מוזרה העובדה שהלכתי וחיפשתי בעצמי את הביטוי.


"עוגת התפוחים של סבתא יוכבד" - או, סוף סוף מישהו שבאמת חיפש אוכל. אבל לסבתא שלי לא קוראים יוכבד. אז גוגל החליט להחליק פינות ולהפנות אותו לעוגת התפוחים של דודה שושה שלי. יוכבד, שושה.. לא, השמות אפילו לא קצת דומים. וגם סבתא ודודה לא, אבל לא משנה.
טוב טוב, החיפוש לא מופרך לגמרי: בתגובות לפוסט קוראת חביבה כתבה שיר טראגי על חיפושית בשם יוכבד, אז.. זה כנראה קשור.


"סכין" - הממ. מישהו חיפש סכין בגוגל אימאג'ז. והגיע אלי. אל הארכיון של אוגוסט 2010. מה מלחיץ בזה? אני ממש ממש מקווה שהמשטרה לא תוכל לקשר אותי למעשה פלילי כזה או אחר. לא בא לי להיות עכשיו שותפה לדבר עבירה וזה.


"תמונות יפות" - גם החיפוש הזה מוביל אל אותו ארכיון של אוגוסט 2010. כנראה שמשהו נתקע באלגוריתם של גוגל אימאג'ז, כי אם יש משהו שאין בבלוג הזה - לעולם - זה תמונות יפות.. אז תודה, גוגל, מחמיא מאד. גם אתם יפים. אבל באותה נשימה, מוזר. כי מה קרה באוגוסט 2010, העליתי תמונות יפות של סכינים? מתי זה קרה? יכול להיות שהתורכים פרצו לי לבלוג ולא ידעתי?


"ילדה קטנה וחמודה" - טוב די גוגל, עכשיו אתם סתם מגזימים. אני הכי מסמיקה פה. אתם בעצמכם קטנים וחמודים.
באותה ההזדמנות אני מרשה לעצמי להפנות אתכם לדף האודות שלי (כי לשם גם גוגל אימאג'ז מפנה, מסתבר, כשמחפשים ילדות קטנות וחמודות). הוא התעדכן לאחרונה. לא בצורה משמעותית, אבל אתם יודעים.. לא רוצה חלילה להסתיר מכם מידע או משהו.


"כלים מבולבלים" - סבבה, גוגל אימאג'ז, כנראה שהצלחתם לתקן את הבאג שהיה לכם בקוד. תמונות יפות זה לא ממש הגיוני, אבל כלים מבולבלים תמיד תוכלו למצוא אצלי. וגם אנשים מבולבלים. עוגות מבולבלות.. הרבה בלבול, בעקרון.
אה, האדם המסוים שחיפש "כלים מבולבלים" (למה הכוונה, אגב? מה ציפית למצוא, אדם אלמוני שאין לי בעצם מושג מיהו ולכן אין טעם שאשאל אותו שאלות?) הגיע לחלק השני בטרילוגיית לונדון שלי. האמת, שהיה מסתדר לי יותר בראש אם הוא היה מחפש "את חפירה" ונוחת אצלי. או "משהו מייגע ומתיש בטירוף".


"איך זה נראה סיליקון 300 מיל" - החיפוש הזה, מן הסתם, נעשה בגוגל אימאג'ז. וואו, אני כל כך מקווה שלא מצאת את התשובה אצלי. אני קצת פוחדת לבדוק מה קרה בפברואר 2011 אצלי שגרם לגוגל להפנות אותך לשם.


"אני טרנסצנדטי אני טרנסצנדטי" - הטעות, אגב, במקור. ואם לא שמתם לב שיש טעות, זה בסדר. זו מילה מסובכת ולא מעניינת במיוחד. מעבר לזה שמדובר בביטוי מאד משונה לחפש, החיפוש הזה מצחיק אותי במיוחד עקב בדיחה פרטית שלי עם אחי. הייתי מספרת לכם, אבל תאמינו לי - באמת, ממש ממש תאמינו לי - אתם לא רוצים לדעת.
אגב, אם תיכנסו לארכיון מרץ 2011, או ליתר דיוק פאי הבייגלה ובראוניז שלי (כן, שוב הוא), תראו שאכן דיברתי על מספרים טרנסצנדנטליים. בעצם רק על אחד: פאי. זה בסדר, אני יודעת שאני חנונית בקטע אחר, אתם לא צריכים לחפש דרך עדינה לומר לי את זה.


"האם לקללות יש משמעות" - עזבו שניה לאן החיפוש הזה הוביל (כי אני לא יודעת. זה היה לדף הראשי שלי, אבל אני לא זוכרת איזה פוסט היה הכי חדש באותו זמן). למי שחיפש: למקרה שלא מצאת את התשובה עדיין וכתוצאה מזה תחפש שוב ותגיע אלי - כן. התשובה היא כן, לקללות יש משמעות. ואל תאמין לכל ה-sticks and stones make break my bones, but names will never hurt me.


"אני אוהב כימיה" - מגניב. ואני אוהבת מתמטיקה (טוב, חשבון), אפיה והליכות ארוכות על חוף הים (אמרתי הליכות ארוכות על חוף הים? התכוונתי רביצה במיטה כל היום עם המחשב). בוא נהיה חברים.
אגב, הכימיה היחידה שדיברתי עליה באוגוסט 2011 היא הכימיה הלא קיימת בין טום הנקס לג'וליה רוברטס...


"מאיזה גיל אני גברת" - יכול להיות שאני חיפשתי את זה והגעתי אל עצמי? דווקא חיפוש הגיוני, כי כשפרסמתי את עוגת בצק העוגיות שלי, הכי דיברתי על העניין הזה. וזו באמת שאלה מצוינת - מאיזה גיל אני גברת? מישהו?


"פורטרט ערום ציור קלאסי" - מה? יש פורטרט עירום אצלי?! איפה? כנראה ביולי 2011. אולי יש שם גם חתיכים עם קוביות..  מעניין, כי הדבר היחיד שאני זוכרת מיולי זה את כל פוסטי לונדון ואת זה שסיפרתי לכם על תערוכת פורטרטים באיזה מוזיאון בריטי. ממש לא זכרתי שהיה שם עירום.


"אפשר בלי בצק להכין עוגיות" - כמו לגבי שאלות הקללות, גם כאן לא משנה לאיזה דף הגיע המחפש התמים (אם כי הפעם אני דווקא יודעת. ארכיון ספטמבר 2011). לא, אי אפשר. העוגיות לא נוצרות יש מאין. צריך להכין אותן. וכמו שגוזל הופך לציפור, או ראשן לצפרדע (או, נגיד.. תינוק לאדם מבוגר), כך בצק הופך לעוגיות.
זה מזכיר לי שחברה טובה רצתה להכין פעם את טראפלס בצק העוגיות שלי. אז היא הכינה רשימה של הדברים שהיא צריכה לקנות. ופתאום קיבלתי ממנה טלפון היסטרי (טוב, לא ממש היסטרי. רק קצת): "מור. אני בסופר, מסתכלת על הרשימה שהעתקתי מהבלוג ו.. תגידי, בצק העוגיות. מה.. אני צריכה לקנות אותו? הוא לא מופיע ברשימה" ואז הסברתי לה שכל הדברים שמופיעים לה ברשימה - קמח, חמאה וכו' - יעזרו לה להכין את הבצק. זה היה רגע משעשע. ולפני שהיא מחליטה לסיים את החברות שלנו עקב הסיפור הזה, אני רק רוצה לציין שמאז היא הכי השתפרה והפכה להיות אופה מדופלמת.


"מציל עוגות מעוצבות" - מחפש יקר, מעניין שהגעת לארכיון ספטמבר 2010, שכן אני מעולם מעולם לא נתקלתי באדם ו/או כלי כזה. לכן אני פונה אליך, מחפש יקר: אם אי פעם תמצא מישהו או משהו שיכול לסייע בהצלת עוגות - מעוצבות או לא - אנא ממך, צור קשר. אני ממש אשמח לכל סוג של סיוע.


***
שמעו, אותי זה הצחיק, אבל מצד שני הסף שלי נמוך מאד. קרה לא פעם שישבתי לבד בחדר (או יותר גרוע, עם אנשים, אבל כולם היו בשקט) והתחלתי לצחוק. בקול. לעצמי. כי לפעמים האוויר פשוט מצחיק.
אז אם אתם לא יודעים מה אני רוצה מחייכם, אנא סלחו לי. מבטיחה שבפעם הבאה יהיה מתכון. לעוגה טעימה במיוחד, אגב. ואחריה תהיה עוגה מושחתת ומהממת. סתם שתדעו. יש למה לצפות.

ועד אז: שיהיה לי מאה שמח, שאמשיך להיות נהדרת ומהממת ו.. אוי לא, אני לא אמורה לברך את עצמי, נכון?

אה, למקרה שתהיתם: יש בפוסט הזה עשרים ושלוש תמונות, כל אחת מחודש אחר בבלוג. לפי סדר כרונולוגי עולה. והיה לי ממש קשה לבחור. לא כי כל התמונות טובות, כי רובן גרועות.

22 בנובמבר 2011

עוגיות אינסטנט פודינג

זוכרים שבתחילת השנה הכנתי עוגיות חמאת בוטנים עם מיליון תוספות, עוגיות הכל כלול, כפי שקראתי להן? לא? רגע, גם לא הכנתם אותן? וואו, הכי באסה לכם, כי העוגיות האלה היו מעולות. קריאה חוזרת של הפוסט גילתה לי שלא מספיק העברתי בזמנו את התלהבותי הרבה מהן, וממש לא סיפרתי לכם עד כמה הן טובות. אז סתם שתדעו, באיחור קטן של עשרה חודשים: העוגיות האלה טובות. מודגש והכל.
למה נזכרתי בעוגיות האלה פתאום, אתם שואלים? כי לא מזמן הכנתי עוגיות דומות. זאת אומרת, לא ממש, אבל על אותו עקרון של "תוספות, רבותיי, תוספות". וכמה שיותר, יותר טוב. למעשה, הכנתי אותן פעמיים בחודשיים האחרונים. ואתם אמורים כבר לדעת שאני לא מכינה הרבה מתכונים יותר מפעם אחת, בטח לא בזמן כל כך קצר. אז רק זה כבר אמור לתת לכם אינדיקציה לזה שגם העוגיות החדשות (אלה שאפיתי עכשיו, לא ההן מינואר) מוצלחות מאד.
הקטע של העוגיות האלה הוא שיש בהן אינסטנט פודינג. אני לא ממש בטוחה מה הוא נותן ולמה הוא טוב, אבל משהו קורה שם במהלך האפיה ומבחינתי הפודינג מתפקד כאבקת קסמים, שהופכת את העוגיות האלה לשוות במיוחד. אז אני עדיין מאמינה בפיות וקוסמים, אז מה. תנו לי. זו נקודת האור בחיי כרגע, אחרי שגיליתי שאין לי את המצרכים הדרושים כדי להסיר את הלק המתקלף מציפורניי, לכן מזה מספר ימים אני נראית כאילו השתתפתי בקרב שריטות עם חתול אלים במיוחד, בו החתול - כמובן - ניצח. ואם אתם חושבים שיכולתי להימנע מהמצב הזה אם רק הייתי סוף סוף קמה, הולכת לסופר פארם וקונה צמר גפן, מה שלא עשיתי עדיין מתוך עצלנות נטו, אז אתם, למעשה, צודקים במאה אחוז.

מה אתם רואים פה? כל מיני דברים טובים. תכף תגלו מה בדיוק

אבל רגע, איך הגעתי שוב לדבר על הלק שלי? למה אתם תמיד מדרדרים אותי לזה?
עוגיות. עוגיות!

דיברנו על הפודינג. הלאה. במתכון המקורי נאמר שצריך להוסיף שתי כוסות של תוספות (טוב, ארבע.. אבל הכנתי חצי כמות). כלשהן. נתנו שם יד חופשית. אז הלכתי על זה עד הסוף. בפעם הראשונה שהכנתי את העוגיות הוספתי קרמל צ'יפס, שברי גליליות (כאלה. רק בלי מילוי, מן הסתם) וקורנפלקס קינמון (כמו זה שהשתמשתי בו כאן, בפוסט שבו השתלטה עלי איזו מפלצת נטולת שינה). בפעם השניה השתמשתי באותם הדברים, אך הפעם בקורנפלקס שקדים ופקאן (שני סוגים שונים. תראו תמונה תכף) וגם.. מוכנים? קרקרים. כן! אתם יודעים כבר מה אני חושבת על מתוק ומלוח ביחד, נכון? רק דברים טובים, בעקרון.




כל הדברים האלה בפנים אולי נשמעים לכם כמו בלאגן, אבל זה טוב. מאד. המתוק, המלוח, הרכות היחסית של העוגיה לעומת הקריספיות של הקרקרים והקורנפלקס.. כן כן כן. אתם רוצים להכין את העוגיות האלה. אתם צריכים לאכול את העוגיות האלה.

לסיום, אני לא רוצה למצוא את עצמי עשרה חודשים מהיום חושבת "איך לא אמרתי להם שהעוגיות האלה הן משהו שהם רוצים להכין ולאכול בהקדם האפשרי", אז אני אומר את זה עוד פעם אחת: העוגיות. האלה. טעימות. לא מאמינים לי? אז בואו תשמעו מה הן עושות לאנשים: קחו אותי, לדוגמא. אני ממש ניסיתי להתאפק ולשלוט בעצמי.

אז אכלתי שלוש וחצי עוגיות. הייתי אוכלת עוד, אבל הן נגמרו.

***
עוגיות אינסטנט פודינג
מקור המתכון: הבלוג Sunday Baker, אבל הכנתי רק חצי כמות ממה שמופיע במתכון, לכן שיניתי בהתאם, וזה מה שאתם רואים כאן. אם אתם מכינים כמות לכל האנשים שאתם מכירים בעולם כולו, לכו על הכמות המקורית.

כמות: 43-44 עוגיות. לפי המתכון המקורי אמורות לצאת 48, כנראה. מן הסתם, זה גם תלוי בגודל העוגיות שלכם.

מצרכים:
1/4 2 כוסות קמח לבן
1 כפית אבקת סודה לשתיה
1/2 כפית מלח (לא חובה. תוספת שלי)
150 ג' חמאה רכה, חתוכה לקוביות
3/4 כוס סוכר חום (אני השתמשתי בכהה)
1/4 כוס סוכר לבן
1 חבילה אינסטנט פודינג וניל (80 ג')
2 ביצים, בטמפרטורת החדר
1 כפית תמצית וניל (או לפי העין)
2 כוסות תוספות (אני השתמשתי בחצי כוס קרמל צ'יפס, שלוש גליליות ארוכות מפוררות, חצי כוס קורנפלקס - קינמון/שקדים/פקאן/מה שבא לכם, ובפעם השניה גם שלושה קרקרים שבורים לחתיכות)

אופן ההכנה:
1. מחממים תנור ל-180 מעלות ומרפדים תבנית גדולה בנייר אפיה.
2. מערבבים קמח, סודה ומלח בקערה ומניחים בצד.
3. מניחים בקערת המיקסר חמאה ושני סוכר. מחברים את וו הגיטרה ומערבבים עד לקבלת תערובת קרמית, בערך שתי דקות.
4. מוסיפים אינסטנט פודינג ומערבבים היטב עד לקבלת תערובת אחידה.
5. מוסיפים ביצים ותמצית וניל וממשיכים לערבב עד לקבלת תערובת חלקה, למשך מספר שניות, גג חצי דקה.
6. מוסיפים את תערובת הקמח ומערבבים, עד שהקמח מוטמע בתערובת. לי זה לקח כדקה.


7. מוסיפים את התוספות ומערבבים - אפשר ידנית, בעזרת מרית, או לחילופין לעשות את מה שאני עשיתי: פשוט מפעילים את המיקסר על מהירות נמוכה מאד.


8. בעזרת כף/כפית מרווחים תלוליות בצק על התבנית (לחילופין, אפשר להשתמש בכף גלידה קפיצית. בינינו, הכי כיף) ואופים למשך 8-12 דקות, עד שהעוגיות מזהיבות. אני אפיתי את מלוא 12 הדקות, בפעם השניה אפילו 13 (בטעות, פשוט שטפתי כלים ולא הספקתי להוציא בזמן).


9. מצננים בתבנית למשך מספר דקות ומעבירים לרשת לצינון מלא.


הערות/תוספות/שדרוגים:
  • בעקרון, ההערה היחידה שלי היא לגבי התוספות. סיפרתי לכם במה אני השתמשתי, עכשיו אני רוצה שתכינו אתם ותספרו לי במה אתם השתמשתם. במתכון המקורי, למשל, השתמשתו בסניקרס קצוצים על חלק מהבצק ושילוב של ריבת חלב צ'יפס ושוקולד צ'יפס. אז כן.. שוקולד, צ'יפס מכל מיני סוגים (לא הצ'יפס שאוכלים יחד עם המבורגר. בעצם... הממ. רעיון), קורנפלקס, קרקרים, שברי עוגיות, ביסקוויטים, קוקוס, אגוזים. אני סומכת עליכם. אתם תדעו כבר מה לעשות. 
  • אווו מה דעתכם על בייגלה? ביסלי? במבה? כן, נראה לי שזה מה שאתם רוצים להוסיף במקום קרקרים, בתור תוספת מלוחה.
  • אה, בעצם נזכרתי בעוד משהו. בפעם הראשונה השתמשתי בטעות בקמח תופח במקום קמח רגיל. אמנם עברו חודשיים, אז אני לא יודעת להשוות בדיוק בין שתי הגרסאות, אבל איכשהו זכור לי שדווקא הטעות הזו היתה מוצלחת ושהעדפתי את גירסת הקמח התופח. לא שיש לי משהו נגד הקמח הרגיל, חלילה. אני רק אומרת, שלא יקרה כלום אם תכינו את העוגיות עם קמח תופח, או עם קמח רגיל + אבקת אפיה. לשיקולכם :-)
  • טוב, אני לא מרגישה הכי הכי טוב בעולם, אז אני חוזרת לרחם קצת על עצמי. ממש לא משהו היסטרי, אבל אם אתם מרגישים שגם לכם בא לרחם עלי, זה בסדר גמור מבחינתי. שוב - לשיקולכם.

אם אומר לכם שהצל המטופש הגיע בילט אין, שהוא חלק מהעוגיה, ושלכישורי הצילום המביכים שלי אין שום קשר..
תאמינו לי?

18 בנובמבר 2011

דייסת שיבולת שועל עם תפוחים וקינמון

מישהו מוכן להסביר לי מה קורה? בשיא הרצינות, מה זה? איך יכול להיות שיורד כל כך הרבה גשם במשך כל כך הרבה זמן? מישהו צריך לרמוז לו בעדינות שהוא התמקם במדינה הלא נכונה. לגשם. מישהו צריך לרמוז בעדינות לגשם. או לא בעדינות. העיקר להעביר לו את המסר. הרי הוא הלך לאיבוד. אין הסבר אחר.

כבר אמרתי לכם פעם מה דעתי על החורף, ואיך הוא קצת מטופש בעיניי. אבל לא סיפרתי לכם שאני דווקא מאד אוהבת את מגפי הכמו-uggs שלי, אלה שכשאני נועלת אותם אני מרגישה כאילו אני מסתובבת בנעלי בית חמות במיוחד.
גם צעיפים אני אוהבת. מאד. יש לי המון. חלקם קניתי לעצמי, אחרים קנו לי, ואת השווים באמת אמא שלי סרגה.
מה? כובעים? כן, באופן עקרוני אני מחבבת אותם. אבל אין סיכוי שאחבוש כובע, לא בארץ. ואם אראה מישהו עם כובע לראשו, אצביע עליו ואצחק ואצחק ואצחק. כן, אני לא אדם כל כך טוב. אבל מה אני יכולה לעשות, זה מטופש. למה? כי אנחנו לא מדינה של כובעים. אנחנו לא מדינה של גשם. ושל קור. ושל חורף.

כן, לא ידעתי איך להעלות את זה. כפפות אני אוהבת מאד,
אבל את אלה במיוחד: הן ורודות להפליא וחתוכות באצבעות, לכן
אפשר לעשות איתם דברים, כמו לנהוג או להקליד במחשב.
חוץ מזה, בחלק גדול משנות השמונים לא הייתי, ובאלו שכן - 
הייתי קטנה מדי בשביל כפפות. אז אני חיה מחדש את האייטיז..

טוב, אחרי שהשתמשתי בכל סוגי הדגשת הטקסט הקיימים (אה, חוץ מזה. הנה. טופל), בואו נחזור לעניין. הרי לא באמת מעניין אתכם לשמוע מה אני חושבת על החורף, או איך אני תוהה האם השנה סוף סוף אוציא מהמגירה את מחממי האזניים בצבע כחול בוהק שפעם הייתי שמה על הכלב שלי (הכי צער בעלי חיים. אין לכם מושג כמה אני אהבתי אותו וכמה הוא שנא אותי) ו.. אממ אחבוש? אענוד? טוב, אשים אותם על אזניי.

ובכל זאת, מה כן מעניין אתכם? כמובן, מה אני אוכלת בחורף. אז תראו, יש ימים שארוחת הערב שלי היא ג'לי. הג'לי המוכן הזה שמגיע בגביעים ונשמר במקרר. אני יודעת, לא יכול להיות שזה מה שאני אוכלת, אבל זו האמת. אל תדאגו, יש ימים בהם התזונה שלי קצת יותר טובה. אתמול, למשל, הכנתי לי שקית שלמה של פופקורן (שלמה. של מאה גרם. לא הקטנות האלה שאמורות להיות מנות אישיות ויכולות להשביע אולי שישית בן אדם) ואכלתי את כולה. שיא הבריאות. תירס זה ירק. אה, כשהפופקורן עדיין היה חם, הוספתי לקערה כמה סוכריות m&m's, ואז הן נמסו קצת מהחום של הפופקורן, וזה היה כל כך טעים וצבעוני וטעים. מה בריא באמ-אנ-אמז, אתם שואלים? תנו לי לחזור אליכם לגבי זה, טוב?

רגע, מה בעצם רציתי לומר? אולי משהו על כמה החיים שבריריים ועל זה שאנחנו חיים באחלה עולם (וואו, האיש ב-1:11 של הקליפ דומה בצורה מפחידה למורה שלי לפיזיקה מהתיכון. הנה, תראו). משהו שיעצור בעדן של כל התזונאיות והדיאטניות שכרגע גרמתי להן לרצות לשלוח ידן בנפשן.

בסופו של דבר, כל מה שרציתי לספר לכם זה שלפעמים, כשבא לי להשקיע יותר משלוש שניות של הורדת המכסה מהג'לי או שבע שניות של קריעת הניילון משקית הפופקורן וכיוון המיקרוגל, אבל ממש קצת יותר, אני מכינה לי דייסה. לרוב אני פשוט מניחה שיבולת שועל בקערה ומוסיפה לה מים חמים (פלוס כמה דברים קטנים שיתנו לה טעם, כמובן), וזה לוקח בערך ארבע עשרה שניות.
אבל בשבועיים-שלושה האחרונים החלטתי להשקיע בעצמי פעמיים (ראיתם? חזרתי להדגשות) והכנתי דייסה של ממש. בסיר, עם בישול של עשרים דקות והכל. ללא ספק, החלק הכי קשה היה להתאפק לא לאכול שום דבר אחר בזמן שאני ממתינה לדייסה שלי שתהיה מוכנה. למה זה הכי קשה? כי מצד אחד, להכין דייסה זה בדיחה. בקטע טוב. כלומר קל. מצד שני, עשרים דקות זה המון זמן לחכות כשחורף וקר ואת רעבה ויש לך ג'לי במקרר ופופקורן במזווה.

טוב, אני צריכה פסיכולוג של מזון או משהו. זה דבר אמיתי? יש כאלה? מישהו מכיר?

רגע, לא. נחזור לדייסה. אחר כך אשכב על ספה ואספר לכם על חלומות הבלהה (בהתחלה כתבתי "בהלה". וזה נראה לי הגיוני. חלומות בהלה. זה די על אותו עקרון, לא?) שיש לי בכיכובם של ירקות שונים ומשונים ומרושעים.
אז הדייסה הזו - וכנראה כל אחת אחרת - קלה ממש להכנה. וטעימה. נכון, מלכת היופי היא לא. אבל מלכת הריח דווקא כן. צריכה, אגב, להיות תחרות כזו, מלכת הריח. בעצם לא. כי מיס קינמון תמיד תמיד היתה זוכה, זה היה מתחיל לשעמם אחרי כמה שנים. 

אני רוצה לומר לכם שאי אפשר להרוס דייסה, אבל זה סוג של שקר. אפשר. כתבתי על זה בקטנה לפני שני פוסטים. לשמחתכם הרבה (מה מלמלתם שם מתחת לשפם? מישהו רוצה לומר משהו שיעניין את כל הכיתה?), הפעם ארחיב: בפעם הראשונה שהכנתי את המתכון, הלקוח מהבלוג הכל כך חמוד ומוצלח לדעתי, The Pastry Affair, הכנתי כמות כפולה. כי אמא שלי אמרה שהיא תשמח לקבל מנת דייסה (גם שלושת הדובים אמרו את זה. ואז הגיעה זהבה הקלפטומנית. כולנו יודעים איך זה נגמר). אמנם שיניתי מעט דברים ב"מתכון" (בסופו של דבר, זו בסך הכל דייסה. לכן המרכאות. כי זה רק בערך מתכון), אבל משום מה דווקא את אגוז המוסקט התעקשתי להכפיל בדיוק. איזו. טעות.
מכירים את זה שאתם במקלחת, מאבדים ריכוז לחלקיק שניה ואז, בעקבות הרגע האומלל הזה של חוסר תשומת לב, בולעים סבון? או שמפו, בעצם, זה יותר הגיוני. אז כזה. רק שהפעם אתם מכניסים את הסבון לפה שלכם במודע. וזה סבון בטעם תפוחים וקינמון. נשמע רע? צודקים. אכיל? לא ממש. האם זה הפריע לי לסיים את המנה שלי? בהחלט לא. האם אכלתי גם את המנה של אמא שלי, אשר בהיותה אדם שפוי טעמה כפית אחת, עיקמה את האף ומיהרה להכין לה ארוחת ערב אחרת? יו נואו איט. אה אה אה, עוד משהו! האם ממש כאבה לי הבטן בסיומן של שתי מנות סבון בטעם תפוחים וקינמון? או מאמא, כן.


מסקנה? אני פח אשפה. ובכל זאת מסרבת לאכול סלט. מה עם מספרי הטלפון של כל פסיכולוגי המזון שהבטחתם לי?

השבוע החלטתי לארגן לעצמי חוויה מתקנת. הכנתי מנה אחת של דייסה. המרתי חלק מהחלב במתכון במים, אבל חוץ מזה לא עשיתי שינויים משמעותיים. אה, כן. השמטתי את אגוז המוסקט. ארור שכמותו. רק שתדעו, כל חיי הייתי בעד אגוז מוסקט (טוב, זה עוד שקר. רוב חיי לא ממש השקעתי במחשבה באגוזים, בטח לא ספציפית במוסקט). אך מאז שהוא בגד בי ככה והתחפש לסבון, אני לגמרי צריכה לשקול מחדש את היחסים בינינו. אולי, בבוא היום, אולי אוכל לסלוח. אך אני לא בטוחה שאוכל לשכוח לעולם. כמעט כמו נורית גלרון.

אגב, הדייסה השניה שלי יצאה ממש טעימה. תפוחית, קינמונית, שיבולת שועלית (מלא מילות תואר אמיתיות לחלוטין), מחממת וטעימה. אוי, כבר אמרתי טעימה. הבעיה היחידה היתה שהיא נגמרה לי ממש מהר. טוב, הבעיה הזו היא אולי יותר שלי מאשר של הדייסה, אבל חיכיתי לה חצי שעה! מה הייתי אמורה לעשות, לא לאכול אותה תוך שניות כמו הבהמה שאני?

אנא סלחו לי, כל התמונות צולמו בפלאפון...


הממ. בטעות יצא לי עוד פוסט כזה. ארוך, מפוזר, נוגע במאתיים ושלושה נושאים (מאה חמישים וחמישה נושאים יותר מבפוסט הקודם) ובעצם לא אומר כלום. סלחו לי. רגע, חכו. אנסה לתמצת את כל מה שרציתי לומר בשורה או שתיים. here goes:
חורפי נורא עכשיו, גשום וזה. לכן צריך לאכול אוכל של חורף - טעים, מחמם, עם הרבה קינמון. דייסה = אוכל של חורף. הכנתי דייסה. בפעם הראשונה היא יצאה לי לא טוב, בפעם השניה היא היתה טעימה מאד. עכשיו אני רוצה לספר לכם עליה, כדי שתוכלו להכין אותה בעצמכם.

ואם אתם רואים ברחוב מישהי עם מחממי אזניים כחולים, זו כנראה אני. אל תהיו מגעילים, אמרו לי שלום, סבבה?

למקרה שבתמונה הקודמת הייתם כל כך מזועזעים מהכפפה
שלי, שלא שמתם לב לגשם הסוער (ולפקק שהוא יצר לי
בדרך לעבודה!), קבלו אותם במחיאות כפיים סוערות:
הווישרים שלי.

***
דייסת שיבולת שועל עם תפוחים וקינמון
מקור המתכוןThe Pastry Affair

כמות: קערה אחת של דייסה, שתספיק לאדם אחד. לפי המתכון המקורי, הכמות אמורה להספיק למנה גדולה אחת או שתיים קטנות. אל תקשיבו למתכון המקורי. הקשיבו לי. אדם אחד בלבד.

מצרכים:
1/4 כוס שיבולת שועל
1/2 כוס חלב
3/4 כוס מים
1 כף סוכר חום (השתמשתי בכהה)
1 כפית תמצית וניל (או לפי העין)
1/2 כפית קינמון
1 תפוח גדול ( או 2 קטנים), חתוך לקוביות (במקור צריך לקלוף אותו, אני השארתי את הקליפה. רק הוצאתי את הליבה וחתכתי לקוביות. אה, השתמשתי בתפוח אדום כלשהו, לא יודעת איזה סוג בעצם)

אופן ההכנה:
1. מניחים הכל - שיבולת שועל, חלב, מים, סוכר, תמצית וניל, קינמון ותפוח - בסיר. מחממים על אש בינונית-גבוהה עד לרתיחה, משהו כמו שלוש-ארבע דקות. בוחשים תוך כדי על מנת ששום דבר לא יידבק לתחתית הסיר.
2. מנמיכים האש לנמוכה-בינונית ומבשלים עד לקבלת המרקם הרצוי, למשך עשרים-שלושים דקות נוספות, תוך כדי ערבוב מדי פעם, שוב - כדי שלא יידבק. אני בישלתי עשרים דקות, אבל למקרה שלא שמתם לב - אני חסרת סבלנות כשזה מגיע לאוכל.

הערות/תוספות/שדרוגים:
  • אני יודעת, מתכון של שני שלבים. אפילו הכנת פופקורן היתה לוקחת יותר.
  • אפשר, אם רוצים, להוסיף לדייסה המוכנה מעט חלב וסוכר. אני אכלתי ככה, וחוץ מזה ששרפתי לעצמי את הלשון והחך, היה מגניב.
  • בעצם הדייסה היתה לי מעט מתוקה מדי, אז נראה לי שבפעם הבאה אשתמש בחצי כף, אולי שלושת רבעי.
  • כפי שציינתי, במקור מוסיפים גם אגוז מוסקט. רבע כפית. וגם קורט ציפורן וקורט ג'ינג'ר טחון, אבל לא היה לי אף אחד מהם, אז ויתרתי. אתם יכולים להוסיף, אם בא לכם, אבל גם ככה ידוע לכל שקינמון זה התבלין הכי שווה שיש בעולם כולו. בואו לא נשכח שמיס קינמון היא מלכת הריח הבלתי מעורערת.
  • במקור משתמשים בכוס ורבע חלב, אני המרתי חלק מזה למים. אתם יכולים לעשות מה שבא לכם.
  • ואם כבר מה שבא לכם, נראה לי שגם כל סוג של תפוח יכול לעבוד. בפעם הקודמת השתמשתי באחד אדום ואחד ירוק. אל תשאלו אותי שמות. 
  • אפרופו תפוחים, אתם יכולים גם בלי בכלל. או להוסיף אותם לדייסה המוכנה. או להוסיף בננות. או לוותר על הדייסה ולהכין לחם בננות. עם חמאת בוטנים. ושוקולד.
  • אגב, לא צחקתי: באמת ששוקולד עם פופקורן זה טעים. במיוחד כשהוא קצת נמס. אוקיי, שומרי משקל היר איי קאם!
  • נראה לי מובן מאליו, אבל ברור שהדייסה הזו הכי קבילה כארוחת בוקר. במצבים מסוימים הייתי מוכנה לקבל אותה גם בצהריים, האמת.

קצת קשה לראות, אבל היו ביום הזה כל כך הרבה שמיכות על המיטה שלי שלא תואמות אחת לשניה ובטח לא לסדין, שזה קצת מביך

טוב, רימיתי קצת. זו תמונה מהפעם הקודמת, פשוט אז עוד ניסיתי להשקיע בסטיילינג, גם אם הסטיילינג הזה מעט אפלולי.
מה הדבש קשור? לא יודעת. בעצם.. אם בא לכם, אתם יכולים להוסיף דבש. כן! אז זה קשור. לגמרי. הכל מתוכנן.
אני מדהימה.

***
יודעים מה עשיתי בזמן שחיכיתי שהתמונות יעלו לפוסט? הכנתי לי דייסה! והפעם השתמשתי בקצת פחות סוכר והמון קינמון. אני חושבת שגם התפוח היה שונה (עדיין אדום, אבל הוא פחות התרכך במהלך הבישול. דווקא אהבתי יותר את ההוא שהתרכך). טעים לי. ובעיקר נגמר לי. אוף.