> בננה רושפלד | Morcake

10 בנובמבר 2012

בננה רושפלד

יונתן רושפלד קרא לי חובבנית.


זאת אומרת, הוא לא בדיוק קרא לי חובבנית.

למנה שלי. הוא קרא למנה שלי חובבנית.


אז נכון שהגשתי לו מאפין טופס מתפוררים, אבל הם היו מבוססים על לחם הבננות האלמותי שלי. איך אפשר לקרוא לספק-לחם-ספק-עוגה שכזה, שהמתכון שלו נלקח היישר מחוברת בישול לילדים, חובבני?

טוב רגע, אני חוששת שקפצתי קצת רחוק מדי. הרשו לי לחזור להתחלה.


** אם היינו בסדרה אמריקאית טיפוסית, או סדרה ישראלית אמריקאית-וונאבי, עכשיו היה מופיע על המסך הכיתוב "72 שעות קודם", או כל מספר שרירותי אחר של שעות או ימים. בלי קטנוניות, טוב? דונט גו אול רושפלד און מי. **

אולי אתם עוקבים בפייסבוק אחרי מאסטר שף או איי לאב פוד. ייתכן שאתם צופים אדוקים של חדשות הבידור. יש מצב שאתם אוהבים לקרוא כתבות במאקו. ואם כל זה לא, אתם בטוח מכירים לפחות את אחד מהבלוגרים הבאים: ביז, דפני, טל, מאיר או עפר.

בקיצור, אם מישהו או משהו מכל הדברים הללו מוכר לכם, ודאי כבר יצא לכם לשמוע על חווית המאסטר-שף-ליום-אחד שחוו לפני כשבוע וחצי מספר בלוגרי אוכל, ביניהם החתומה מטה (החתומה מטה זו אני. אני לא באמת חתומה למטה, למעלה, או בשום מקום, אבל תאמינו לי - אני מדברת על עצמי).

מיטל התקשרה אלי לפני מספר שבועות. היא סיפרה לי שלקראת עליית העונה החדשה של "מאסטר שף" בקשת, מתוכננת פעילות מגניבה לבלוגרים יום לפני שידור התכנית הראשונה: ביקור באולפן, הצצה לסט בצילומים וגולת הכותרת - סימולציה של משימת מאסטר שף אמיתית, כאילו היינו מתמודדים של ממש. משימה בהפתעה, ללא הכנה מוקדמת, על זמן ועם ביקורת של השופטים בסיומה.

הכל נשמע טוב ויפה, אבל היו לי שתי בעיות קטנות:

1. "מיטל, אני לא יודעת אם את זוכרת את זה מהסדנא אצל ארז קומרובסקי (בראש חשבתי - לא יודעת אם את זוכרת את הטרור שעשיתי לכן שם), אבל אני קצת בעייתית באוכל, אז אולי אני לא האדם המתאים לזה". מיטל צחקה והשיבה ב"נראה לך שאני לא זוכרת??? איך אפשר לשכוח דבר כזה?" אוקיי. הממ. תשובה מחמיאה מחד (היי, מיטל זכרה אותי ואת ההפרעות שלי) ומטרידה מאידך (היי. מיטל זכרה אותי. ואת. ההפרעות. שלי). "אל תדאגי", היא המשיכה, "יהיה בסדר. יהיו שם דברים שתוכלי להסתדר איתם".

סבבה. נניח שסמכתי עליה בעניין הזה. אבל...

2. "מה מיטל, אשכרה צריך להכין דברים? שם? במקום? לאלתר? אבל אבל. אני אופה, אני לא מבשלת. זה מדע מדויק! אני לא זוכרת מתכונים! מה יהיה? פדיחות. אללי. למה זה קורה דווקא לי?" ואז הפסקתי לצעוק, כי התחיל לי התקף אסתמה. טוב, אולי קצת הגזמתי - הרי אני לא באמת אתן לדבר פעוט כמו התקף אסתמה להשתיק אותי. וגם כאן מיטל המלאכית הרגיעה אותי ש"יהיה בסדר. את לא צריכה לזכור. תזכרי מתכון-שניים מהקבועים שלך - כן, דברים בסגנון של לחם בננות* ובראוניז זה בסדר - ומקסימום תשדרגי אותם שם".

סבבה. נניח שהעמדתי פנים שאני סומכת עליה בעניין הזה. אז הסכמתי לשתף פעולה - בינינו, כל תירוץ לצאת מוקדם מהעבודה, או אפילו לקחת חופש, מתקבל אצלי בברכה - ונכנסתי באופן מודע ויזום להתקף חרדה מתמשך.

* אני מקווה שלכולם ברור שלחם בננות המופיע במערכה הראשונה יורה בשלישית...


בכל אופן, בינתיים המשכתי עם חיי. שמחתי, התרגשתי, נלחצתי. רק למען הסר ספק - לא היה כאן אלמנט תחרותי, כן? כולה משימה ידידותית בה כולם מנצחים וכולם אוהבים את כולם ומלא מלא אור ואהבה. ובכל זאת - לחץ.

בזמן שנותר עד ליום עצמו, טל ואני לא הפסקנו לדבר על מה יהיה ומה נכין ומה יהיה ומה נכין. זאת אומרת, מה זה "לא הפסקנו לדבר".. כמה עשרות מיילים ביום זה לא כזה הרבה, נכון? בשלב מסוים גיליתי שגם ביז מגיעה, אז היא הצטרפה לשרשורי הפאניקה הבלתי פוסקים. כבר אמרתי שזו לא באמת היתה תחרות?

אגב, מעבר לבעיה הקטנה הזו של מה-לעזאזל-אני-הולכת-להכין-??? היה גם את העניין הקטן הזה שאני אממ.. איך לומר את זה, לא הכי קלה באוכל. אגב, "לא הכי קלה" = "לא אוכלת חצי מהדברים שנמצאים בתפריט ילדים ממוצע הניתן בכל מסעדה", כך שבניגוד לחבריי הבלוגרים, לי אף אחד מעולם לא אמר "היי, אז למה בעצם את לא נרשמת לאודישנים של מאסטר שף?". כל מי שמכיר אותי אפילו קצת יודע שככל הנראה הייתי פורצת שם בבכי אם היו מבקשים ממני לגעת בעגבניה.


אה כן, עגבניות. מכירים אחד, אייל שני? לא יודעת אם יצא לכם לשמוע על זה - תכלס, זה לא פרט שהרבה אנשים יודעים - אבל הוא די חולה על עגבניות. אני, לעומת זאת, נהיית חולה מהמחשבה על עגבניות. מה אתם מסתכלים עלי ככה, אף פעם לא פגשתם מישהו שמפחד מירק מסוים? יואו, באמת. תתבגרו כבר.

אז המפגש עם אייל שני.. הנושא שבטח היה עולה בפגישה.. הסכנה שאחד מאיתנו ירצח את השני בעזרת סכין (מאסטר) שף.. לא נעים העניין הזה. לא נעים בכלל*.

*אם כל הטקסט הזה נשמע לכם מוכר, יש מצב שאתם קוראי מעריב וראיתם את הטור הקצר** שכתבתי (יחד עם חלק מהבלוגרים שהשתתפו איתי באירוע המתואר) למוסף סופשבוע של העיתון. אם כן, אז 1) כל הכבוד לכם על הנאמנות האינסופית לעיתון, איפה ישנם עוד אנשים כמו..כם ו-2) אנא מכם התעלמו מהתמונה הלא מחמיאה שלי (וכן, אני כותבת את המילים האלה עוד לפני שראיתי את התמונה. קראו לזה אינטואיציה נשית). אומרים שהמצלמה מוסיפה שישה קילו, לא? אז בואו נסכים שהיו עלי שתיים-שלוש מצלמות. אחלה. תודה.


** קצר. הם רצו ארבע מאות מילה, המח שלי תרגם אוטומטית את המילה "ארבע" ל"חמש". בשיא הרצינות, יש לכם מושג כמה קשה לי לכתוב רק 500 מילים? את השם שלי אני כותבת ב-450 בערך, אז הם רצו רק 400? ממש. מצאו להם ממי לבקש. היי, אומרים שתמונה שווה אלף מילים, אז אולי אם תשימו בעיתון רק שתי חמישיות של התמונה שלי, בלי המלל בכלל, תקבלו את מה שרציתם. ואולי אני גם אצא פחות.. בעלת עצמות כבדות.

יופי. עכשיו יצאתי גם שמנה (זכרו - זו לא אני, אלה ארבע המצלמות שהיו שם. כן, הצטרפה עוד אחת במהלך הצילומים), גם לא ממושמעת (למה שלחת לעיתון מאה מילים יותר ממה שביקשו ממך, מור? למה? למה?) וגם חנונית על (שתי חמישיות תמונה? אשכרה כתבת שתי חמישיות תמונה, מור? שאלוהים יעזור לך. ולכולנו. אמן).

anyway.

איפה הייתי? אה כן, אייל שני. זהירות, ספוילר: בסופו של דבר לא יצא לאייל ולי לדבר. שנינו שרדנו את היום הזה. הידד.

אז מה כן היה?

הגענו לנוה אילן. קיבלנו הצצה לאולפן בו נבשל בהמשך הערב, אבל עוד לא. בינתיים רק ביקור קצרצר. אחת מבנות היח"צ של קשת הראתה לנו את בית אח הגדול מאחור. זה הרגיש הרבה פחות נוצץ מאשר במהלך העונה (אמרה הבחורה שראתה בדיוק תכנית אחת - הראשונה בעונה הראשונה - של "האח הגדול"). שם בהמשך, אמרו לנו, נמצא הבניין של The Voice. בהמשך הערב קפצנו לשם - כמה מהבנות - כדי לבדוק את השירותים. אז כן, אם אתם מתעקשים לדעת האם לאות מחאה (על מה? גם לי אין מושג) נכנסתי לבניין בזעקות "יייייים של דמעוווווות בשתי עיניייייי" - כן. עשיתי זאת. ולא, ממש ממש לא צילמתי תמונות מביכות של טל וביז מחוץ לאולפן, למה שתחשבו דבר כזה? לא, מצחיקים, אין לי תמונות שלהן וממש אין לי כוונה להשתמש בהן על מנת לסחוט את הבנות מתישהו בעתיד.

** מביטה ימינה-שמאלה-ימינה-שמאלה ושורקת בצורה הכי לא חשודה שיש **

קיצור. די מהר לקחו אותנו לקודש הקודשים, האולפן של מאסטר שף. בדיוק סיימו לצלם משימה, וכל הצוות היה בטירוף של הכנות לקראת המשימה הבאה. השופטים יצאו לנוח בינתיים - אייל שני ישב בחוץ לשאוף אוויר, מיכל אנסקי (אין ספק שהיא קוסמת, כי את לא יכולה לטעום אוכל לפרנסתך ועדיין להיות כל כך רזה עד כדי כך שאת נראית דו מימדית!! בשיא הרצינות, שמישהו יסביר לי איך היא עושה את זה. קוסמים לא באמת עושים קסמים, נכון? זה הכל טריקים ואחיזת עיניים. אז יאללה, הסבר בבקשה) חלצה את נעלי העקב האימתניות ועברה לסניקרס (נעליים אדומות עם שמלה צהובה, מיכל? באמת? הכי דרבי תל אביבי מצדך. אבל אני לא שופטת*. הרי את קוסמת דו מימדית, מה אני כבר מבינה)


* יודעים מי כן שופטת? מיכל אנסקי. אבל זה לא קשור.

בכל אופן, לאחר שראינו את כל ההכנות למשימה וקיבלנו כל מיני הסברים מהמפיקים והעובדים השונים על כמה זמן לוקח לצלם משימה ואיך יום צילום נמשך בערך 21 שעות, ואיזה טירוף זה, נאמר לנו שיאללה, הגיע הזמן ללכת לשחק אותה מאסטר שף.

אז עברנו לאולפן "שלנו". כל אחד התמקם בעמדה משלו, כאשר לפניו מונחת קופסא גדולה, סגורה, מסתורית. אני נעמדתי ליד טל ולפני ביז ומיכאלאנג'לו, המלאך השומר על כולנו. קיבלנו הסבר מלא על התנורים, על הכיריים, על הכיורים שאין בהם באמת מים ועל כן קיבל כל אחד מאיתנו בקבוק של מים מינרליים, על חומרי הגלם - כמה דברים מתים היו במקררים, אין לתאר.. אבל דברים מתים שווים ואיכותיים, למי שמבין בבשר או בדגים ולמי שאין לו בלוג שכולו רק מתכונים מתוקים - ואז השופטים הגיעו. השופטים האמיתיים של מאסטר שף, כל הארבעה. הם עמדו שם, אשכרה כאילו אנחנו באמצע צילומים של תכנית, הכי רציניים שיש. חיים כהן אמר כמה מילים (תהרגו אותי אם אני זוכרת מה) והזניק אותנו - יאללה, שעה וחצי, אתם יכולים לפתוח את הקופסאות.

כולם רצו תמונה עם אייל שני. אני רציתי תמונה עם מיכאלאנג'לו. מימין: המנה של בישול בזול. משמאל: שלי.

אז פתחתי. מצד אחד ראיתי כמה חברים טובים - בננות, שני סוגי שוקולד, קוקוס, שקדים, פיסטוקים. מצד שני, עגבניות. ועגבניות שרי. ושאר ירקות. ועוד דברים שעשו לי לא נעים. ענבל, מלאכית לא פחות ממיטל, מיד ניגשה אלי, המתינה בסבלנות שאברור לי מתוך הקופסא את הדברים ה"טובים" ודאגה לפנות לי את הקופסא עם הדברים ה"רעים". אגב, אל תחשבו שאני כזאת מעפנה - הייתי הכי גיבורה, הוצאתי משם דברים שכמעט נגעו בירקות. הישג ענקי בשבילי. אני לא מופרעת! אתם מופרעים!


קיצור. זוכרים שאמרתי קודם - מזמן מזמן - שנלחצתי לקראת היום הזה ושאני לא זוכרת מתכונים ולא ידעתי מה לעשות? אז מה שעשיתי זה לשנן שניים-שלושה מתכונים ממש חצי שעה לפני שיצאנו לדרך באותו היום. על מי אני עובדת, "שניים-שלושה". שניים - בראוניז ולחם בננות. אה אה, אמרתי לכם שלחם הבננות עוד יחזור.

אז החלטתי ללכת על בטוח - את לחם הבננות אני מכינה כבר שנים והוא הכי קל וטעים שאני מכירה ואין אפס איתו, הוא תמיד מצליח ובבקשה תאמרו לי שאתם כבר מבינים לאן זה הולך. למקום חשוך ואפל ורע וקודר. מלודרמטית who?

קודם כל, לא היתה בנמצא תבנית אינגליש קייק, כפי שאני רגילה לאפות בה. אז לקחתי תבנית מאפינס. אחרי שמילאתי את ששת השקעים, גיליתי שנשארה לי מלא בלילה, אז לקחתי גם תבנית מלבנית והעברתי את השאריות לשם - ליתר בטחון.


רגע, מה הכנתי בכלל? את לחם הבננות הקלאסי שלי. עם שתי בננות, כי זה מה שהיה לי. עם מקל וניל, כי היה שם, אז לא חבל לא להשתמש? עם שמן זית, כי.. כן, זה מה שהיה לי. אבל חוץ מזה, בעקרון ממש הלכתי לפי המתכון הרגיל. כדי בכל זאת לשדרג קצת, קצצתי קצת שוקולד (גם מריר וגם חלב, ברור) והוספתי לבלילה, וחוץ מזה אלתרתי שטרויזל של קוקוס, שקדים ופיסטוקים.


בשלב הזה הכל עוד היה טוב - הלך חלק, הייתי רגועה, היה לי זמן. נכון שאת התבנית המלבנית הכנסתי לתנור קצת מאוחר, אבל בקטנה.. זה גם ככה רק הגיבוי שלי, והמאפינס בטח יאפו מהר. בינתיים אני אכין רוטב קרמל כדי להגיש לצד המאפינס-לחם-בננות שלי.

בערך כאן הכל התחיל לדעוך. את הקרמל פחדתי להרוס, אז כנראה לא בישלתי מספיק. הוספתי חמאה ושמנת, אבל עדיין קיבלתי רוטב בהיר וקצת מעפן. טל, עקשנית שכמותה וטוב שכך, התעקשה שאני אוסיף סילאן לרוטב שלי. ולו רק בשביל הצבע. אז הוספתי, אפילו שאני לא אוהבת סילאן. וואלה מגניב, יצא טעים.

אבל המאפינס. המאפינס לא נאפו. בסוף, אחרי מלא זמן, הם כבר הרגישו אפויים, אז הוצאתי אותם. בשלב הזה כבר לא נשאר המון זמן, לכן רציתי להתחיל לצלחת (אולי הפועל הפלצני-אך-מגניב ביותר בעולם). אבל המאפינס רק יצאו מהתנור, אני לא רוצה לנסות לחלץ מהר מדי ולפרק אותם. אוקיי, נחכה קצת. סבבה, עברה דקה, אפשר כבר? עוד לא. עוד דקה, אולי עכשיו?


בשלב זה הגיע היועץ הקולינרי הגדול של מאסטר שף ואמר לי שלדעתו המאפינס לא אפויים. אז יאללה, חזרה לתנור. חיכיתי חיכיתי, בסוף פקעה לי הסבלנות והוצאתי אותם. הפעם הם כבר בטוח היו אפויים מספיק. אבל מה? לא יוצאים מהתבנית. מה זה לא יוצאים? לא. יוצאים. נאחזים בתבנית כאילו אני מנסה לפנות אותם מבתיהם. שזה, אגב, פחות או יותר מה שניסיתי לעשות, אם חושבים על זה. בדיעבד, הייתי צריכה לקרוא למנה שלי "מאפינס התנתקות".


טל, שכבר סיימה לצלחת את קציצות הסולת השוות שלה היתה שם כדי לתמוך בי, נפשית ופיזית. היועץ הגדול גם בילה דקות ארוכות לצדי וניסה לתחקר אותי מה בדיוק עשיתי - שימנת את התבנית? שימנתי. את רגילה לאפות בתבנית כזו בבית? לא, אני אופה בתבנית סיליקון. אוקיי, זה היה סוף התחקור, בתכלס. עזר המון. לקחים הופקו לעתיד (לא להירשם למאסטר שף!!), אבל מה בהווה? לא תחרות, לא תחרות, אבל מביך. אפילו שי מ"חדשות הבידור", שלשמחתי התעלם ממני עד אז, כבר בא לראות מה קורה והתחיל לצחוק עלי. מול המצלמות. אבל השיחה העמוקה שלנו נפלה בעריכה ולא שודרה בסוף. בנס.


אז המאפינס לא השתחררו. בינתיים גם התבנית הגדולה יצאה מהתנור והיועץ - בחיי שהיו לו כוונות טובות - הציע להרים את התבנית, להפוך אותה על משטח העבודה ולקוות לטוב. אז הוא הרים, הפך ואני קיוויתי לטוב. ההסבר היחיד שלי למה שקרה לאחר מכן זה שלא קיוויתי מספיק: חלק מהעוגה נפל החוצה על המשטח, חלק על הרצפה וחלק בכל זאת התעקש להישאר בתבנית. מזל שזה היה רק גיבוי, אה?


הקטע הוא שגם המאפינס פשוט לא יצאו. לא יצאו. לא יצאו. אההההה. אז אמנם בינתיים כבר נתנו לנו הארכת זמן עקב כל מיני תקלות (בישול בזול הגיבורה - לא מספיק שהיא היתה צריכה להכשיר כלים שהיא הביאה מהבית, ועוד עם בקבוק מים מינרליים!!, פתאום באמצע הבישול - בזול. טוב, לא - גם הלך לה החשמל בעמדה. ועדיין היא הצליחה להתארגן על מנה מצולחתת להלכה בסופה של המשימה), אבל זה ממש לא הספיק לי כדי להתחיל מחדש.

עכשיו תראו, זה לא שהמאפים שלי לא היו טעימים. כולם באו, טעמו מהפירורים ונהנו מאד. רועי, הצלם המקצועי שליווה אותנו כל היום, לא הפסיק לקפוץ לבקר בעמדה שלי בשביל עוד חתיכת "top of the muffin", כפי שהוא קרא לקטסטרופה המתפוררת שלי. תאכלו תאכלו, אמרתי לכולם, זה לא שיש לי מה להגיש.

בסוף, טל והיועץ הקולינרי הגדול לא ויתרו ועזרו לי לארגן מנה סמי ייצוגית - הנחנו מעט רוטב בקערית קטנה, ובשתי קערות מעט יותר גדולות דחפתי שני מאפינס כמעט שלמים שהצלחתי לחלץ מהתבנית בהליך כירורגי לא פשוט. הכל הונח על צלחת מלבנית ארוכה. הם עוד ייעצו לי להמס מעט שוקולד ולזלף על הצלחת, או לפזר אגוזים או משהו, אבל אני רציתי ללכת על מראה מינימליסטי. כמובן שטעיתי. oh well. קורה לכולם, לא? אה לא? oh well. קורה לכולם שהם חושבים שזה קורה לכולם, לא?


טוב, די. אני יכולה להמשיך עם זה כל היום.

קיצור.

בסיום המשימה, ואחרי שאכלתי בערך קילו של פירורי לחם בננות, הנחנו בצד את כל המנות המצולחתות שלנו (וכן, היו כאלה שהספיקו להכין שתי מנות בזמן שאני נאבקתי עם אחת. לא מביך. זו לא תחרות, זו לא תחרות, זו לא תחרות) וצוות המנקים הכה-מהיר-וכה-יעיל של מאסטר שף הגיע והעלים את כל הבלאגן שעשינו. כמה בלאגן עשינו? תחשבו סנדי, רק פי עשרה בערך. וכמה מהר הם ניקו? תוך דקות. לא, באמת.. זה כאילו הפיה של סינדרלה עשתה קסם, או שמרי פופינס שרה משהו על המתקת תרופה בכפית סוכר, ופתאום העמדות שלנו היו נקיות, מצוחצחות, מתוקתקות. תוך כלום זמן.


אנחנו יצאנו להפסקה בינתיים, מרוצים מעצמנו, עפים על עצמנו, מרגישים הכי מאסטר שפים שיש. חלקנו מתעלמים לגמרי מזה שהמנה שלנו התפוררה לנגד עינינו. וקצת על רגלינו...

אחרי כמה דקות נקראנו לחזור לאולפן ולעמוד ליד המנות שלנו. השופטים נכנסנו ועברו בינינו, ואנחנו.. אנחנו נאלצנו להגן על עצמנו ועל המנות שלנו. זה הרגיש כאילו קראו לנו לחדר המנהלת כדי לדבר איתנו על מה שבישלנו/אפינו.


יונתן רושפלד היה השופט הראשון שלי. הוא הגיע, לקח את קערת הקרמל, יצק אותה מעל אחד הכמעט-מאפינס, טעם ומיד פסק "זה חובבני". אני, בתגובה, חייכתי אליו חיוך של אני-אהרוג-אותך, נלחמתי בדחף העז לצעוק עליו "אתה חובבני!!!" ואמרתי "אוקיי", תוך פזילה שמאלה, עיניי תרות אחר סט הסכינים המרשים שניצב שם.

לזכותו של רושפלד ייאמר שהוא עמד לידי דקות ארוכות והסביר לי מה עשיתי לא בסדר ואיך אוכל לשפר את המנה שלי. אולי הייתי מעריכה את העצות שלו יותר אם הוא לא היה מוציא את הכמעט-מאפין השני מהצלוחית שלו ומבתר אותו על משטח העבודה - אפשר לחשוב כמה צריך היה לבתר, רק עושים לו פוווו והוא מתפורר מעצמו - תוך כדי ההסבר המפורט על הכשלון המחפיר שלי.


אגב, לא הכל היה שחור בשיחה עם רושפלד - לאחר שהוא סיים לבתר לי את הצורה (כן, לי. לא למנה שלי), הוא שאל קצת עלי ועל הבלוג. כשאמרתי לו את השם, הוא מיד ענה "אה, אני חושב שאפילו נתקלתי בו".

hold your horses. יונתן רושפלד נתקל בבלוג שלי? די נו. אני הכי מגה סלב. מי רוצה תמונה חתומה שלי (עם שש מצלמות מסביב. כן, היו שש. מה זאת אומרת, "קודם אמרת ארבע"? שקרנים)? שלחו לי מייל.*

*נמנעתי מלומר קול מי מייבי, כי אין ספק שאני היחידה שעדיין זוכרת - ואשכרה אוהבת - את השיר הזה.

קיצור. בעודי מעט הלומת קרב, מבולבלת וסובלת מפוסט טראומה, הגיעה אלי מיכל אנסקי. ובאמת שהאמא הפולניה שמעולם לא ידעתי שאני רק רצתה להאכיל אותה. היא הביטה אל המאפין הטבול בקרמל שרושפלד טעם מספר דקות קודם לכן: "זה אפוי?" שאלה. אני, בתגובה, השפלתי מבט ועניתי שכן. "ומה זה?" הקשתה, מלכסנת מבט לכיוון הפירורים בהם התעלל רושפלד לפני רגע. "אממ.. אני.. אממ.. רושפלד", נאנחתי.


מיואשת, היא טעמה. וחייכה. ואמרה את ארבע המילים הנהדרות ביותר שמישהו אי פעם אמר לי: "might be my favorite". טוב, אלו ארבע המילים האהובות עלי באנגלית. בעברית, המילים (אותן לא יצא לי לשמוע מספיק פעמים במהלך החיים, אבל נו מילא) הן: "מור, יש מצב שרזית?". הייתי רוצה לכתוב אותן בגדול על דף, למסגר ולתלות על הקיר. ולא, אני לא רוצה לומר לכם אם דיברתי על האנגלית או העברית.

ואז היא המשיכה. נעלמה כלא היתה. פתאום מיכל אנסקי הפכה להיות פיית הסינדרלה שלי. מיכל, ההיית או חלמתי חלום?

טוב, אני מבינה אותה. כנראה היה לה כל כך טעים שהיא פחדה להישאר יותר מדי זמן לידי ולאכול את הכל.

תפסיקו, אני רואה את המבטים המלגלגים שלכם. זה סיפור האגדה שלי, מותר לי לחשוב מה שאני רוצה.

אייל שני וחיים כהן, אגב, לא הספיקו להגיע אלי על מנת לטעום ולבקר את הפירורים שלי. מזל. שלהם, כנראה. סתם, תכלס - קצת מאכזב. אבל רק שתדעו.. מהבלוגרים שאייל שני כן הגיע אליהם, הבנתי שהוא אשכרה ככה. הוא באמת אייל שני, גם בחיים האמיתיים.

אז אז.. הגענו לסיכום. בערך. בסך הכל היתה חוויה מדהימה. מטורפת. כיפית ומעייפת ומשמחת ומלחיצה ושווה שווה שווה. אבל אם אי פעם היה ספק - ובינינו, לא באמת היה - אז בעקבות היום הזה קיבלתי תשובה חד משמעית לשאלה "האם אני רוצה/מתאימה להשתתף במאסטר שף" - לא ולא.

רק עוד משהו אחד קטן. מרוב שהייתי בלחץ לפני היום הזה, ממש ננעלתי על שני המתכונים שזכרתי, לכן כשראיתי בננות בקופסת ההפתעות, ידעתי שאני הולכת על לחם הבננות שלי, וכל שינוי/תוספת יהיה שולי מדי. הייתי ממש מקובעת, ולא ניסיתי לחשוב מאסטר שפית. לכן, בתור פיצוי, החלטתי לנסות להרכיב משהו שקצת יותר הולם את התכנית. בבית. לא חוכמה, אני יודעת, אבל זה מה יש.


לקחתי את אותם חומרי הגלם שהשתמשתי בהם במשימה המקורית, אך הרכבתי מנה חדשה - מדובר בקינוח שכבות בכוסות. זה מתחיל בבנות מקורמלות (קרמל מלוח!), ממשיך בשוקולד מריר מומס עם שמן זית, אחר כך מעט קצפת וניל, מעליה שכבה נאה של שטרויזל קוקוס, שקדים ופיסטוקים (הדבר היחיד שהיה זהה למה שהכנתי אז) ומעל הכל מזולפת עוד קצפת וניל.

אז נכון שהיו לי כמה תקלות קטנות במהלך ההכנה - הבננות שלי לא היו בשלות מספיק, אז היה להן קצת טעם של תפוח אדמה (בחיי. אני לא צוחקת). הקרמל שלי שוב לא התקרמל מספיק, אז קיבלתי מעין סירופ סוכר מתוק-מלוח. ולבסוף, את הקצפת הקצפתי ידנית, אז היא לא יצאה לי במרקם אידאלי. אה, וכמובן שהשכבות לא היו ישרות כפי שהייתי רוצה.


ועדיין.. אולי הביצוע מעט כושל, אבל נראה לי שלפחות הרעיון התיאורטי יותר טוב מפירורי הלחם בננות המקוריים שלי.

חוץ מזה, בננות בשלות או לא, זה היה טעים. האמינו לי. והאמינו גם לאנשים בעבודה שלי, שלא התלוננו. טוב, חוץ מאחד, שהניח לי על השולחן כוס ריקה עם פתק ועליו מילה אחת - חובבני (איך לא חשבתי לצלם את זה? כמה לא בלוגרי מצדי!).

בננה רושפלד בלילה

אה.

אוכלת בננה רושפלד בלילה. וכן, לובשת את הסינר שקיבלנו במאסטר שף...

היות שהבכתי את עצמי מולו, וכיוון שהקינוח הזה נוצר בהשראת האכזבה והביקורת שלו, החלטתי לקרוא למנה שלי בננה רושפלד.

בננה רושפלד ביום

(בינינו, מהרגע שחשבתי על השם, ידעתי שאני חייבת להכין משהו. השם פשוט יותר מדי טוב. אי אפשר לתת לו להתבזבז)

בננה רושפלד בעבודה

***
בננה רושפלד
מקור המתכון: yours truly

כמות: חמש כוסות יין גבוהות וצרות למדי, אם כי הקצפת הספיקה לי כדי לזלף רק בארבע כוסות שתי שכבות. בכוס החמישית היה לי מספיק חומר רק לשכבה אחת.

מצרכים:
לבננות מקורמלות
2 בננות בשלות
1/4 כוס סוכר לבן
2 כפות מים
1/4 כפית מלח ים אטלנטי (או רגיל. או בכלל לא, אם לא רוצים קרמל מלוח)
20 ג' חמאה

לשטרויזל קוקוס ואגוזים
40-45 ג' חמאה קרה, חתוכה לקוביות
1/4 כוס קמח לבן
1/4 כוס קוקוס טחון
2 כפות סוכר לבן
חופן פיסטוקים
חופן שקדים פרוסים/מסמרי שקדים

לשוקולד
25-30 ג' שוקולד מריר
1 כפית שמן זית

לקצפת וניל
1/2 חצי כוס (125 מ"ל) שמנת מתוקה
2 כפיות סוכר לבן
1/4 מקל וניל (אפשר להחליף בכפית-שתיים של תמצית וניל טובה)

אופן ההכנה:
1. להכנת הבננות: מניחים סוכר, מלח (אם רוצים) ומים במחבת. מפזרים על פני כל המחבת ומבשלים עד לקבלת קרמל בצבע ענברי. בהתחלה אפשר לערבב, אבל רק עד שהסוכר מתחיל להינמס. לאחר מכן רק מניעים את המחבת מדי פעם, על מנת למנוע התגבשות.
2. בינתיים פורסים את הבננות לטבעות לא מאד עבות - כל בננה ל-15-20 פרוסות.
3. כאשר הקרמל מבעבע וענברי בצבעו, מסירים מיד מהאש. מוסיפים חמאה ומערבבים היטב עד להמסתה.
4. מניחים פרוסות בננה במחבת, מעל הקרמל, ומבשלים שלוש-ארבע דקות. מדי פעם מערבבים קצת, על מנת שהבננות יצופו בכל הרוטב.
5. להכנת השטרויזל: מחממים תנור ל-180 מעלות ומרפדים תבנית תנור גדולה בנייר אפיה.
6. חותכים חמאה לקוביות קטנות, מניחים בקערה קטנה ומחזירים למקרר עד לשימוש.
7. קוצצים גס פיסטוקים ושקדים. אם משתמשים בשקדים פרוסים, מספיק רק לשבור אותם קצת ביד.
8. מערבבים בקערה בינונית קמח, קוקוס, סוכר, פיסטוקים ושקדים.
9. מוסיפים חמאה ומפוררים אותה לתוך היבשים, עד לקבלת פירורי בצק גדולים.
10. מפזרים את פירורי הבצק בתבנית ואופים 10-15 דקות (אני אפיתי 13 דקות), עד שהפירורים מזהיבים-משחימים. רצוי לפתוח את התנור פעם-פעמיים במהלך האפיה ולהזיז את הפירורים קצת.
11. להכנת השוקולד (שימו לב, מאד מסובך): מניחים שוקולד בקערה וממיסים חצי דקה-ארבעים שניות במיקרוגל. או על בן מארי, אבל בשביל כזו כמות קטנה.. ממש לא קריטי.
12. מערבבים שמן זית לתוך השוקולד המומס ומניחים בצד.
13. להכנת הקצפת: חוצים רבע מקל וניל ומרוקנים את התוכן שלו.
14. מניחים את גרגרי הווניל בקערה יחד עם שמנת וסוכר. טורפים עם מטרפה עד לקבלת קצפת יציבה (אפשר להשתמש במיקסר. אני התעצלתי להוציא אותו מהארון בשביל כמות די קטנה של שמנת).
15. להרכבה: מניחים מספר פרוסות בננה בתחתית כל כוס - לי יצאו בדיוק שש טבעות בכל כוס, אבל לא חייבים לדייק. יוצקים פנימה גם מעט קרמל.
16. יוצקים כפית אחת של שוקולד ושמן זית מעל פרוסות הבננה.
17. ממשיכים עם שכבה די דקה של קצפת - אפשר לזלף, ואם מתעצלים אפשר גם עם כף/כפית, אבל זה יהיה פחות יפה.
18. מחלקים את השטרויזל בין כל הכוסות.
19. מסיימים בשכבה נוספת של קצפת. לחילופין, אפשר לזלף את כל הקצפת כבר בשלב #17 ופשוט לסיים בשטרויזל.
20. שולפים כפית מהמגרה, מחזיקים אותה ביד אחת, אוחזים בכוס של בננה רושפלד ביד השניה, מתיישבים, טועמים, מרגישים כמו מאסטר שף ועפים על עצמכם בהתאם.

הערות/תוספות/שדרוגים:
  • כפי שציינתי קודם, הבננות שלי לא היו מספיק בשלות והקרמל שלי לא בושל מספיק, אז בתמונות שלי רואים שהוא די בהיר ובתכלס, קיבלתי סירופ סוכר (מלוח, בזכות המלח שהוספתי במהלך הבישול). זה טוב גם ככה, אבל רצוי להמשיך עוד קצת ולקרמל כמו שצריך.
  • אני מאד אהבתי את הקטע המלוח של ה"קרמל", אבל זה ממש חובה. אפשר להשמיט את המלח. ואם בכל זאת בוחרים להשתמש בו, לגמרי אפשר להשתמש במלח שולחן רגיל, אני פשוט הרגשתי הרבה יותר "מאסטר שפית" עם מלח הים האטלנטי שלי :-)
  • כנ"ל לגבי הקצפת - לא חייבים להשתמש במקל וניל. אפשר להשתמש בתמצית טובה או אפילו לוותר ופשוט להקציף שמנת עם סוכר.
  • בשטרויזל אפשר להשתמש בכל סוג של אגוזים שבא לכם, אני פשוט זרמתי על הפיסטוקים והשקדים שניתנו לנו במשימה המקורית.
  • מבחינת ההרכבה, אפשר לעשות את זה בכל סדר שרוצים. זה הסדר שנראה לי הכי הגיוני, אבל עשו מה שבא לכם. אתם יכולים גם להשמיט מהקינוח מה שלא בא לכם עליו - לא רוצים שוקולד? לא צריך. פחות מתחברים לקצפת? יאללה ביי. אבל לדעתי הכל ביחד עובד טוב, מבחינת המרקמים והצבעים והטעמים.
  • וכן, הכי טוב לדחוף את הכפית עד הסוף ולאכול את הכל ביחד - אפילו הבננות בטעם תפוחי אדמה היו טעימות כשאכלתי אותן עם כל שאר הדברים...
  • אם רוצים כמות יותר גדולה של קינוחים, אפשר להשתמש בכוסות יותר קטנות או פשוט להכפיל כמויות.. אני פשוט לא השתמשתי בהמון מכל דבר (שתי בננות, מעט אגוזים וכו'), כי ניסיתי לדמות את הכמויות שקיבלנו במשימת המאסטר שף שלנו :-)
  • שמעו. אני אפילו לא הולכת להתנצל על אורך הפוסט שלי. אם אתם עדיין פה אחרי כל כך הרבה מגילות, כנראה שאתם מצליחים לסבול ואפילו להתמודד בגבורה עם כל המלל שאני פולטת. כבר אמרתי לכם שאתם גיבורים? לא, באמת. משהו אתם.
  • ולקורא יונתן רושפלד - אתה הכי משהו מכולם.
  • חנפנית? אני? לא. אז קראתי לקינוח על שמו של הבנאדם ואמרתי לו שהוא הכי מכולם. אם זו חנפנות, באמת שאני כבר לא מבינה מה קרה לעולם.


ואם תרשו לי נאום אוסקר קטן: תודה לענבל ומיטל המקסימות, שהחליטו להזמין אותי לאירוע הזה אפילו שהן כבר נחשפו בעבר אלי ולהפרעות המשונות שלי - אני לא מבינה למה בחרתן להפיל את עצמכן בפח הזה שוב, אבל היה כיף גדול, תודה!
תודה לקשת ולמאסטר שף על האירוח, לבלוגרים האחרים על החברה, לרועי ברקוביץ' הצלם המעולה על חלק גדול מהתמונות בפוסט הזה ועל זה שהוא עזר לי לאכול את כל פירורי הבננות שלי, ליונתן רושפלד על העצות ועל ההשראה למנת המאסטר שף הביתית שלי, למיכל אנסקי על ההוכחה לכך שאפשר לאכול ולהיות רזה ועל ההשראה ללבוש שמלה בצבע חרדל עם נעליים אדומות, לאייל שני על היותו אייל שני ועל זה שהוא לא הזכיר לידי את הדבר האדום הזה שמתחיל ב-ע', ולחיים כהן על.. היי חיים, בעצם לא עשית שום דבר בשבילי! למה אתה שונא אותי, חיים כהן?
ולאמא ואבא שהביאוני עד הלום. אה, ולמאיר, על שלקחני טרמפ מהרכבת עד הבית ;-)


ולמי שחי במערה בשבועות האחרונים - מאסטר שף. קשת. יום ראשון, תשע בערב. יום שלישי, תשע בערב. צפו בהמוניכם. רצוי עם גביע של בננה רושפלד ביד.


20 תגובות:

LiHi =] אמר/ה...

אני מתה על הכתיבה שלך!!! הצחקת אותי כל כך... :-)
הקינוח נשמע טעים (בננה זה הפרי האהוב עליי), ינוסה בהקדם!

טלי אמר/ה...

:)
רושפלד קורא את הבלוג שלך !

נחמה שובתת אמר/ה...

אחד הפוסטים הטובים!!
את הורסת :)

Ex Cocina אמר/ה...

פשוט מצוין! תענוג לקרוא, ובתור חובבת בננות מושבעת מבטיחה לנסות בקרוב את הבננה רושפלד שלך :)

אנונימי אמר/ה...

פוסט מעולה ומצחיק. כיף היה לקרוא את הדברים מנקודת המבט שלך. ושאלה קטנה, את כל כך יפה, למה את חותכת לעצמך בתמונות את הראש?????
דפני.

רושפלד אמר/ה...

חובבני...
את צריכה להשתמש ביותר פסיקים. ויותר מילות קישור, ושיהיו טריות.

טל אמר/ה...

מלכה!!!

אנונימי אמר/ה...

מקדימה את זמנך

אפרת אמר/ה...

נשמע טעים-טעים-טעים
(יא' קורעת!)
xxx

טל אמר/ה...

שכחתי לציין שבננה רושפלד זה שם גאוני וגרם לי לצחוק בכל פעם שסיפרת לי עליו
הכי דמיינתי את הפנים של רושפלד מתנוססות על מעדן בננה קרמל בסופרים הקרובים לביתכם
רושפלד אם אתה קורא את זה הכל מאהבה :)

עפר צרפתי אמר/ה...

מורק'ה, כתיבה נהדרת, לא פחות. מאוד אבל מאוד אהבתי. ותודה על הפרגון לכל הבלוגרים בגוף הפוסט (מה שאני בסיכלותי לא עשיתי ואתקן בהקדם)

פנפן אמר/ה...

גאוני, כבר אמרתי. את גאון, בטח שאת.

בישול בזול אמר/ה...

בננה רושפלד! זה גאוני! וזה לגמרי יכול להיתפס. כמו פבלובה, או זאכר טורט, ברצינות.

אחד מהעבודה אמר/ה...

נחמד מאוד, אבל מה עם הbox?

גיל אמר/ה...

את קורעת, כבר אמרתי?

קראתי, צחקתי, הייתי במתח. ממש מותחן כתוב היטב :)

קול מי מייבי? באמת?? :)

עלמה אמר/ה...

גם אני עדיין שומעת את השיר הזה באובסס!!!

ולצר אמר/ה...

גאון גאון גאון!!!!

avronsharon אמר/ה...

זה אולי הפוסט הכי נוירוטי ever שקראתי אבל נוירוטי במובן החינני. מזל שלא עשיתי פיפי בתחתונים בגללך... מצחיקה שכמוך

אמא של... אמר/ה...

אוי, כמה צחקתי.
ושאלה רצינית, כמה מלוח הקרמל הזה?
בתור מישהי שלמדה לבשל מאמא וסבתא, ורק לאחרונה מעזה לשים קצת מלח בעוגות אם כתוב במתכון, זה קצת מלחיץ אותי.

Mor אמר/ה...

הוא בעיקר מתוק, אל תדאגי.. רק קצת מלוח :-)
אבל אולי אני לא אובייקטיבית - אני מאלה שחושבים שבכל מתוק צריך להיות קצת מלוח. חוץ מזה, קרמל מלוח זה לגמרי "דבר"... מאד טרנדי (אפילו קצת יותר מדי) בחודשים האחרונים, אפילו שנה-שנתיים אחרונות.

הוסף רשומת תגובה