> אפריל 2012 | Morcake

28 באפריל 2012

ריבועי שוקולד ופירורי שיבולת שועל

אני רוצה לדבר אתכם על משהו מאד חשוב.


ציפות.


כן, חתיכות הבד האלה שעוטפות את השמיכות שלנו.


אממ.. איך עושים את זה, בעצם?


אני שואלת כי אני מצאתי את עצמי לפני שעה עומדת על המיטה שלי (כן, על המיטה), דוחפת שמיכת פוך עצומה לתוך חתיכת בד יפה אך סרבנית, ולבסוף מנערת את כל הקונסטרוקציה, בתקווה שהפינות של השמיכה יישרו את עצמן באורח פלא בהתאם לפינות של הציפה.


תראו, בסופו של דבר משהו הסתדר שם. בערך (אם כי אני כמעט בטוחה שהכנסתי את החלק הרחב של השמיכה לתוך החלק הצר של הציפה. זה בטוח יתנקם בי בלילה איכשהו. אם תשמעו מחר על בחורה שנחנקה בשנתה על ידי ציפה פרחונית, דעו שמדובר בי. ואם במקרה בעיתון או בחדשת ידברו על אשה שנחנקה, דעו שאני מצפה מכם לזעוק את זעקתי ולתקן אותם ל"בחורה" או מקסימום "צעירה". תודה). אבל אני לא חושבת שזו הדרך לעשות את זה.


מעבר לעובדה שנראיתי מטופשת מאד לאורך כל התהליך (ברגעים כאלו אני מודה לאל שאין לי שותפים. טוב, זה קורה בהמון רגעים. אני לא ממש מחבבת אנשים, אז המחשבה שהם יגורו איתי.. אוי, נהייתה לי צמרמורת), זה היה מסורבל ולא הגיוני ובסופו של דבר השמיכה המצופה שלי היתה מקומטת למדי וממש, אבל ממש, לא נראתה כמו השמיכה היפה והחלקה מהתמונה על העטיפה. שם כל המיטה, על כל מצעיה, מתוקתקת, וזה נראה כאילו עוד שניה הפרחים על כלי המיטה מתחילים לפרוח וללבלב על אמת. ואצלי? קמילה היסטרית. פרס נובל של ממש (כל אנסבסקרייב לבלוג בעקבות הפוסט הזה בכלל והבדיחה האחרונה בפרט יתקבל בהבנה מוחלטת).


סדין? סבבה. ציפיות? בכיף, קטן עלי. הכי עומדת בציפיות (וואו, באמת? בדיחת "עומדת בציפיות" על המילה "ציפיות"? עורך! אני! צריכה! עורך!) אבל ציפה? big no no. זה השטן. תנו לי לעשות כל דבר אחר (חוץ מספונג'ה. כשאני מנקה את הבית, הוא יותר מלוכלך אחרי שסיימתי ממה שהוא היה בהתחלה), רק לא להחליף ציפה.

מצד שני, לפחות אני ישנה עם ארבע כריות וכל לילה, בעת כניסתי למיטה, אני מרגישה כאילו אני גרה במלון. הדבר היחיד שחסר הוא שוקולד או סוכריית מנטה קטנה על הכרית. אה, ופסיכולוג שיעזור לי להבין למה אני רוצה לגור במלון. רצוי פסיכולוג שמחלק למטופלים שלו שוקולד. או סוכריות מנטה קטנות.


קיצור.
אפרופו מצעים. לא, זה לא יעבוד. אפרופו פרחים. הממ גם לא. אפרופו בתי מלון? רגע רגע, יש לי - אפרופו שוקולד.

כן, אפרופו שוקולד. לפני יומיים חגגנו את יום העצמאות, ואחרי שהשתעשעתי עם דברים מטופשים כמו פלאפל פיסטוק (אגב, יצאו לי יופי של כדורי שוקולד מהשאריות), החלטתי ליום עצמו ללכת על משהו פשוט אך מבטיח. אז הכנתי מיני מאפינס לימון - שהיו בכלל אמורים להיראות כמו בראוניז לימון, אבל לא מצאתי תבנית מתאימה בבית. ולא יכולתי לשאול את השותפים שלי אם יש להם תבנית מתאימה, כי אין לי שותפים - שהיו חביבים (המאפינס, לא השותפים שאין לי), אך נראה לי שלא אפרסם את המתכון, כי הם היו די סטנדרטיים. אני כן מסכימה להראות לכם תמונה, היות שאתם מתעקשים (זה לא משנה אם לא אמרתם מילה, בראש שלי אתם הכי מתעקשים).


ובגלל שאמרתי "אפרופו שוקולד" - הכנתי גם ריבועי שוקולד ופירורי שיבולת שועל. פשוט, טעים, טעים ובעיקר טעים. הכי מתאים לפיקניק/על האש/משהו בקטנה כזה. טוב, גם למשהו בגדולה (הממ אם לא עשיתם אנסבסקרייב קודם, עכשיו זה הזמן), כי הם באמת מאד טעימים, הריבועים האלה.


אז.. כן. הכינו אותם.

הציור השבועי לילד - אנא, ילדים, עזרו למור למצוא את השול הימני החסר.
רמז: חפשו אותו בבטן של מור.

וגם - אני מתכננת להחליף מצעים שוב עוד שבוע-שבועיים. יש מתנדבים בקהל לבוא לעזור לי עם הציפה?


(הלוואי הלוואי שיהיה כבר מספיק חם כדי לעבור לשמיכת קיץ נטולת ציפה)


***
ריבועי שוקולד עם פירורי שיבולת שועל
מקור המתכוןBrown Eyed Baker. אני הכפלתי כמויות, ברמת העקרון, אבל בחלק מהמצרכים הקטנתי קצת כמויות. פחות חמאה, פחות סוכר, כאלה. אז המתכון מאד מאד דומה למקור, אך לא זהה מבחינת הכמויות.

כמות: אני אפיתי בתבנית ריבועית עם צלע של 27 ס"מ וחתכתי ל-64 ריבועים קטנטנים בגודל ביס, לא כולל השוליים שהסרתי (יש לקרוא - אכלתי. כן, את כולם. כל השוליים. מכל ארבעת הכיוונים).

מצרכים:
לתחתית והפירורים
150 ג' חמאה
2 כוסות שיבולת שועל
1/2 1 כוסות סוכר חום דמררה
1/2 1 כוסות קמח לבן
1/2 כפית אבקת אפיה
1/2 כפית אבקת סודה לשתיה
קורט מלח

למלית השוקולד
50 ג' חמאה
300 ג' שוקולד מריר
1/2 כוס קמח
1/4 כוס סוכר חום דמררה
1/4 כפית מלח
3 כפיות אבקת נס קפה
1 ביצה
2 כפות סירופ תירס (לא חובה, זו סתם תוספת שלי כי מזמן לא השתמשתי בסירופ התירס שלי, והיה לי חבל עליו)

אופן ההכנה:
1. מחממים תנור ל-160 מעלות ומרפדים תבנית בנייר אפיה.
2. להכנת התחתית והפירורים: ממיסים חמאה בקערה קטנה במיקרוגל ומניחים בצד.
3. בקערה בינונית מערבבים שיבולת שועל, סוכר חום, קמח, אבקת אפיה, סודה ומלח.
4. מוסיפים חמאה מומסת לקערת היבשים ומערבבים עד לקבלת תערובת אחידה.
5. מניחים בצד כוס ורבע-כוס וחצי מהתערובת, לטובת הפירורים.
6. את מה שנשאר מניחים בתבנית ומשטחים לשכבה אחידה.
7. אופים כ-20 דקות, עד שהבסיס זהוב-שחום. מצננים לגמרי, למשך כשעה.
8. להכנת המלית (אני התחלתי בערך חצי שעה-ארבעים דקות אחרי שהוצאתי את התחתית מהתנור): ממיסים שוקולד וחמאה במיקרוגל או על בן מארי. מצננים קלות.
9. מערבבים קמח, סוכר חום, נס קפה ומלח בקערה קטנה.
10. מוסיפים לקערת השוקולד ביצה וסירופ תירס. טורפים היטב.
11. מוסיפים את היבשים לקערת השוקולד ומערבבים היטב, עד לקבלת תערובת אחידה.
12. יוצקים את מלית השוקולד מעל התחתית האפויה אשר הצטננה בינתיים. מיישרים לשכבה אחידה בעזרת לקקן.
13. מפזרים את פירורי הבצק ששמרנו בצד מעל מלית השוקולד.
14. אופים כ-25-30 דקות, עד שקיסם הננעץ במרכז העוגה יוצא כמעט יבש, עם מעט פירורים לחים.
15. מצננים לגמרי. מרימים את העוגה הקרה בעזרת שולי נייר האפיה, מעבירים לקרש חיתוך, מסירים שוליים, אוכלים את השוליים או שולחים אותם אלי בקופסא אטומה היטב, חותכים לריבועים בגודל הרצוי, אוכלים ושמחים. אם נשאר משהו אחרי שאכלתם ושמחתם, אפשר לשמור בקופסא אטומה.

הערות/תוספות/שדרוגים:
  • אני הוספתי לפירורים שלי כמה קרמל צ'יפס. לא חובה, אבל תוספת נחמדה. אפשר להשתמש גם בשוקולד צ'יפס, כמובן, אגוזים, או לוותר וללכת על פירורים נטו.
  • מבחינת זמן האפיה: במקור צריך לאפות את התחתית 12 דקות, אבל התבנית שלי היתה גדולה, אז אפיתי עשרים דקות. מצד שני, גיליתי לאחרונה שהטוסטר אובן שלי די עושה מה שבא לו, אז אל תסמכו על זה - התחילו לבדוק את כבר אחרי עשר דקות.
  • זמן האפיה השני שלי דווקא תאם את המקור - אני אפיתי 27 דקות, מה שנופל בדיוק בטווח של 25-30 של המתכון המקורי. שוב: אל תסמכו עלי או על המתכון, פשוט בדקו את המאפה לפני הזמן.
  • וזה נכון לגבי כל מה שאתם אופים, אגב. זמני האפיה כל כך משתנים מתנור לתנור, אז תמיד שווה להיות פרנואידים בהיבט הזה. ובכלל.
  • אבל רגע, למה לי לומר לכם להיות פרנואידים? אולי אני משקרת? אולי אתם משקרים? אולי מישהו מכריח אותי לומר לכם להיות פרנואידים? trust no one. גם לא עלי. אוף. פרדוקס. גרררר.
  • הקפה מורגש בתוצאה הסופית. כאילו במרומז, אבל יש לו נוכחות. אני חושבת שזה אדיר, אבל אם אתם פחות בקטע, השתמשו בכמות קטנה יותר או השמיט אותו כאילו הוא לא היה במתכון מעולם.
  • גם המליחות של המלח מורגשת (בניגוד למתיקות של המלח. היא לא מורגשת), אבל על זה אני אוסרת עליכם לוותר. אל תעשו את זה. אני אדע אם רימיתם. יש לי דרכים לגלות.
  • אגב, אם זה נראה לכם כאילו השכבה האמצעית של המאפה היא בעצם בראוניז פאדג'יים, אתם די צודקים. וזה כל כך טוב שאתם לא מאמינים בכלל.
  • אה, טיפ חשוב עד מאד: במהלך החיתוך יישארו לכם מלא פירורים. מה עושים? אחד משני דברים: 1. אוכלים את הכל במקום. אבל, אם במקרה בא לכם כבר להקיא כי אכלתם את כל השוליים שהסרתם מהעוגה (ואני יודעת שאכלתם אותם, כי זה מה שאמרתי לכם לעשות קודם), אז 2. אוספים את כל הפירורים לתוך קופסא קטנה ושומרים לעתות מצוקה. מה שבטוח לא עושים זה 3. זורקים לפח. כי שוב - אני אדע.
אנא סלחו לי, לא הספקתי לתקן את הלק לפני התמונה.
אה, והוא הרבה יותר כתום ממה שנראה פה.
אני יודעת שלא שאלתם, אבל שוב - בראש שלי שאלתם מלא פעמים.

  • מה עושים עם מה ששמרתם? אפשר להוסיף את הפירורים לגלידה או משהו כזה, אפשר להוסיף את זה לקורנפלקס (משהו שחשבתי עליו הרגע ולגמרי בא לי לנסות), אפשר לעשות את מה שאני עושה כבר יומיים - לפתוח את הקופסא (צנצנת קטנה, במקרה שלי) בכל פעם שאתם עוברים לידה, להפוך אותה, לנער קצת כמה פירורים לתוך היד, ולדחוף את היד לפה. יופי של חטיף. הכי בריא. ולחלוטין שונה מאופציה 1. לעיל. because I said so.
  • אווווו 4. להניח כמה פירורים על הכרית. במקום שוקולד או סוכריית מנטה קטנה.
  • אוי לא, עזבו. לא לא, זה לא יעבוד. עדיף להישאר עם אחת משתי האופציות הראשונות.
  • אה, ועם כמה שהריבועים האלה טעימים, פשוט לא. הצלחתי. לצלם. תמונה. אחת. נורמלית. שלהם. אוף.



לא טעיתם, כל הכוסות ריקות. בימנית היתה קפה, אבל שתיתי אותו.
הספלים הקטנים היו פשוט תפאורה לא מוצלחת.

אגב, לא ששאלתם, אבל ברגעים אלו ממש אני מתמוגגת מהשיר הזה ברדיו והכי שרה איתו, כולל כל ה-ח'ים וה-ע'ים. כאילו אובססיית הספייס גירלז שלי לא מספיקה, יש לי גם קטע עם שירים ישנים של אייל גולן. מסתבר שיש לי את הטעם המוזיקלי הגרוע בהיסטוריה של העולם כולו.

אבל היי, לפחות אני גרה במלון.

21 באפריל 2012

"פלאפל" פיסטוק מתוק עם "טחינת" שוקולד לבן, או למה אסור לנסות להיות מקוריים

טוב, תראו. אין לי באמת מתכון היום. אבל רציתי לשתף אתכם בכל זאת, כי.. תכף תבינו.

נכון עוד כמה ימים יום העצמאות? נכון.

ונכון רציתי להכין משהו מגניב ומקורי ומגניב ומקורי לכבוד יום העצמאות? נכון. ורצוי שיהיה מגניב ומקורי.

אז ישבתי וחשבתי. וחשבתי. וחשבתי עוד קצת. זה הזמן לציין שבמשך כל השבוע הייתי בעבודה בקורס משמים. מאז תקופת המבחנים האחרונה (גם latest וגם final, ווהו) לא ישבתי כל כך הרבה זמן רצוף מול פינטרסט. אז אתם מבינים.. היה לי הרבה זמן לחשוב.

בקיצור. מה ישראלי? חשבתי לעצמי. כן, זו עוד אחת מהשיחות האלה שלי עם עצמי, סורי. פלאפל, עניתי לעצמי. כמובן, פלאפל. עצמי, את גאון. אבל רגע, פלאפל זה לא מתוק. והבלוג שלך עוסק רק במתוק וקינוחים וזה, כי את לא אוכלת אוכל אמיתי, לא כל שכן מכינה אותו. אמנם פלאפל את דווקא אוהבת, אבל בואי תהיי כנה עם עצמך - ועצמך זה בעצם אני, אז... בואי תהיי כנה איתי: את לא הולכת להכין פלאפל, נכון? אחרי שלקחתי שני אדוויל כי עשיתי לעצמי כאב ראש עם כל ההתקף הסכיזופרני הזה, השבתי לעצמי: נכון. אבל רגע, מה עם פלאפל מתוק? את יכולה להשתמש בפיסטוקים בשביל הכדורים, או בקוקוס עם צבע מאכל ירוק. תוכלי להכין טחינה משוקולד לבן. זה יהיה נפלא ונהדר.


מחאתי לעצמי כפיים במשך עשר דקות ואז פניתי לידידי הטוב גוגל. כפי שאתם יודעים, הוא תמיד שם בשבילי. בטוב, ברע ובמקרה הזה - במופרע. הנחתי שמישהו כבר בטוח חשב על הרעיון הזה של פלאפל מתוק. אז התחלתי לחפש. "פלאפל מתוק" לא הניב ולו מתכון אחד. גם לא "פלאפל קינוח" ואפילו המקבילות האנגליות לא. אבל אם אתם רוצים להכין פלאפל עם בטטות, פשוט גגלו sweet falafel. מלא תוצאות.

קיצור, הבנתי שאני לבד במערכה. כי גוגל, ידידי הנאמן, הפנה לי עורף. היה לי רק אותי ואת עצמי. עצמי תמיד תמיד שם בשבילי, אפילו יותר מגוגל.

חשבתי עוד קצת (סיפרתי לכם כבר על הקורס והארוך והמתיש בו השתתפתי שבוע שעבר? אה לא? טוב, אספר לכם בהזדמנות) והחלטתי שהפלאפל שלי יכיל פיסטוק. בעיקר כי ממש לא מזמן הכנתי כדורי קוקוס (מתכון יגיע מתישהו בקרוב), והתחשק לי להכין משהו עם פיסטוק. היום בבוקר, בעודי מחלצת פיסטוקים מקליפותיהם, הבנתי שפיסטוק היה הבחירה הנכונה מסיבה נוספת: זה הכי ישראלי לפצח גרעינים, בין היתר פיסטוקים, בקרבות אגרוף משחקי כדורגל (ראיתם? על הדרך קיבלתם גם אמירה אקטואלית נוקבת. אוי, אני משהו. אשת אשכולות של ממש).


אז כיוון שלא מצאתי מתכון לפלאפל מתוק, ופלאפל בטטות לא ממשה עשה לי את זה, החלטתי להיעזר במתכון לפלאפל רגיל. אז ניגשתי למתכון הזה וניסיתי להפוך אותו למשהו מתוק. בסוף החלטתי לשלב פיסטוקים קצוצים עם פירורי עוגת שוקולד שהמתינה בסבלנות במקפיא עד ליום בו אחליט להשתמש בה (כי היא לא היתה מספיק מוצלחת בשביל אכילה) ו... לאלתר תוך כדי.

וזה אמנם מה שעשיתי. קניתי פיסטוקים. הפרדתי אותם מהקליפות. השתדלתי לא לאכול יותר מדי. קצצתי אותם דק עד כמה שיכולתי. כן, היה עדיף לו הייתי טוחנת אותם במעבד מזון. אבל אין לי מעבד מזון. אם מישהו מתנדב לקנות לי, אני לא אתנגד. זאת אומרת, בהתחלה אני אולי אומר משהו בסגנון של "די נו, מה פתאום, השתגעתם? אני לא צריכה מעבד מזון, אל תקנו לי!", אבל אם תתעקשו מספיק (חזרה כפולה על המשפט "אני רוצה לקנות לך מעבד מזון" אמורה לעשות את העבודה), אני אכנע ואודה לכם בביישנות ובחוסר נעימות ומיד אתפנה לחשוב על כל הדברים שאני רוצה לטחון לאבקה דקה.


אבל עד שיהיה לי מעבד מזון... אני נאלצת לקצוץ דברים. מזל שיש לי סכין שף גדול ושווה ואיך-עדיין-לא-הורדתי-לעצמי-אצבע-זה-בגדר-נס. אז קצצתי את הפיסטוקים שלי. השתדלתי שזה יהיה דק, בפועל זה יצא דק במובן הגס של המילה. גס במובן הלא-דק, לא גס במובן הצריך-לצנזר-את-זה-כי-זה-גס.


אחר כך הסרתי את עטיפת נייר הכסף מעל עוגת השוקולד הקפואה לשעבר שלי (למרבה השמחה, היא הספיקה להפשיר בשעתיים וחצי שהיא עמדה על השיש), לקחתי גוש ופוררתי אותו. הוספתי לפיסטוקים וערבבתי. הכל היה טוב ויפה, אבל היה חסר משהו רטוב שידביק את הכל וייצור עיסה ויאפשר לי לגלגל כדורים בהמשך הדרך.


אז הוצאתי מהארון רסק תפוחים. אל תשאלו אותי למה מה גרם לי לחשוב שזה רעיון טוב. זה מה שעשיתי. התחלתי להוסיף רסק, כף אחרי כף, ובסוף פשוט הוספתי את כל הגביע בן מאה ושלושה עשר הגרמים. כשלוש כפות, אגב, למי שתהה. ערבבתי. אין ספק שעכשיו היתה לי עיסה, אבל היא היתה רטובה מדי. ניסיתי להכניס אותה למקרר לשעה כדי שתחשוב על מה שהיא עשתה - משהו שתכננתי לעשות גם ככה, אבל זה לא ממש עזר.

אז הוספתי עוד פירורי עוגה. ואז הוספתי כמה כפות אבקת סוכר, גם בשביל המרקם וגם כי הבנתי (יש לקרוא: טעמתי ללא הפסקה) שהעיסה שלי לא מספיק מתוקה. זה עזר קצת.


הכנסתי את הקערה למקרר לעוד כמה זמן, על מנת שהיא תתייצב קצת ואני אוכל לראות פרק של How I Met Your Mother בינתיים. 

בסוף הוצאתי את הקערה, גלגלתי כדורים - יצאו לי עשרים, וכרגיל אני מאמינה שמהשאריות בקיבה שלי ניתן היה ליצור עוד חמישה-עשרה כדורים כמו כלום - והנחתי אותם למספר דקות בחוץ, שיתרגלו לצורה החדשה שלהם.

בינתיים חיממתי מלא שמן קנולה בסיר (note to self: אני צריכה לקנות שמן קנולה בביקור הבא בסופר) והתחלתי לשיר לעצמי שירים של חנוכה. טוב, זה שקר. האמת היא ששרתי עם הרדיו. לא זוכרת מה, עברו כבר איזה שעתיים.

לבסוף הגיע רגע האמת: זרקתי פנימה כדור "פלאפל" אחד. הוא היה שקט ורגוע לרגע, שקע עמוק עמוק בשמן, כבר רציתי לזרוק לו גלגל הצלה. אבל אז הוא התחיל לתסוס ולהפריח בועות סביבו. אה, ולפזר חלקים מעצמו - כל מיני חלקיקי פיסטוק התעופפו לכל עבר, פירורי שוקולד צפו ושקעו בחזרה. זה היה מחזה לא נעים, האמינו לי.

רואים? שקט. רגוע. טובע.

וכאן? הכתם הבלתי מזוהה הזה בצד שמאל הוא כדור הפלאפל שלי. רואים חתיכת פיסטוק מתעופפת?

בסוף חילצתי אותו. יותר נכון, את השאריות שלו. כדור הפלאפל שלי כנראה עלה על מוקש תת-שמני, כי כל מה שהצלחתי להוציא זה פירורים. לא נעים, כבר אמרתי?


ובכל זאת המשכתי. מה הייתי אמורה לעשות?

זרקתי פנימה את שאר הכדורים, חמישה-שישה בכל פעם, ונתתי להם להשתכשך בשמן הרותח. בסוף הוצאתי את כולם, חלק יצאו שלמים, חלק השאירו חלקים מעצמם בתוך הסיר. הניסוי שלי הרגיש כושל בשלב הזה, מה שלא מנע ממני לטעום ארבעה כדורים. רק כדי לוודא.


ואמנם, כל הארבעה אמרו את אותו הדבר - זה לא טעים. זה גם לא ממש נראה כמו פלאפל.


ובכל זאת המשכתי. כי אם תפתחו מילון ותחפשו את הערך "ראש בקיר", תמצאו לידו תמונה קטנה ולא מחמיאה שלי.

לקחתי חמישים גרם שוקולד לבן. ציוותתי אליהם בערך עשרים גרם חמאה. שלחתי אותם למיקרוגל. ערבבתי. יצרתי לי "טחינת" שוקולד לבן. הטחינה הראשונה שאי פעם אכלתי. וככל הנראה גם האחרונה.


ואז פצחתי בסשן צילומים. כי אולי כשלתי בחלק האפייתי טיגוני, אבל לפחות אני יכולה לסמוך על חוש הסטיילינג הלקוי שלי ועל כישורי הצילום הקלוקלים שלי.


ולתפארת מדינת ישראל.



***

אגב, לא הכל אבוד. את השוקולד הלבן המומס גרפתי לתוך כוס, הוספתי לו פרוסות בננה, כפית חמאת בוטנים ומעט חלב, והכנתי לי שייק שווה. אמנם הבננה התעקשה לא להשתקשק, אז את השייק שלי אכלתי בכפית, אבל אתם יודעים.. העיקר הכוונה. והטעם. הטעם הפעם - בניגוד לפלאפל המשונה - היה טעים.


אפרופו הפלאפל. אותו פוררתי, יחד עם שאר עוגת השוקולד הקפואה לשעבר שלי, הוספתי בננה מעוכה (כן, יש לי איזה קטע עם בננות. קניתי אותן לפני כמה ימים, ואם אני צריכה לתמצת את מהלך החיים שלהן במספר מילים, זה ילך משהו בסגנון של: ירוקות ירוקות ירוקות ירוקות צהובות-עם-כתמים-עוד-שניה-מרקיבות. לא היה שום שלב ביניים. בחיי), שאריות של שוקולד מומס שכבר התגבש והייתי צריכה להמיס אותו בחזרה, קצת טראפלס שוקולד שהיו לי במקפיא ואבקת סוכר.

ערבבתי ערבבתי. טעמתי קצת. זה לא הכי טעים בעולם, אני מודה. אבל נראה לי שזה אכיל. עכשיו אני צריכה לגלגל את גוש השאריות הזה לכדורים ולהקפיא. מה אתם עושים פרצוף, אתם רוצים לומר לי שכדורי שוקולד-רסק תפוחים-בננות-פיסטוקים לא נשמעים לכם טוב? מצחיקים. מה אתם מבינים.

טוב, אני הולכת להכין לחם בננות משאר הבננות עם הכתמים שלי. כי אחרי היום הזה, עם כל הטלטלות הנפשיות שלו, אני צריכה איזה לחם בננות שירגיע וייצב אותי.

ותודה לסבתא שהעבירה לי את סט הצלחות המהמם שלה

מוסר השכל? אם חשבתם על רעיון לאוכל ולא מצאתם עבורו מתכון אחד לרפואה ברחבי האינטרנט, זה כנראה לא אומר שאתם מקוריים בטירוף, אלא שזה רעיון רע. don't mess with the google.

יום עצמאות שמח ;-)

15 באפריל 2012

עוגיות שוקולד צ'יפס עם חמאה שחומה

1. היום, לפני בדיוק מאה שנים, טבעה הטיטאניק. גלגל"צ היקרים, זה לא אומר שזה בסדר לפוצץ לי את האזניים והראש עם שיר הנושא המטופש של סלין דיון.
דרך אגב, רק לי נדמה שאם הטיטאניק היתה טובעת היום - ולא ב-1997, כי מה שקרה בסרט יותר נחשב מהמציאות עצמה  ו-1997 זה ה-1912 החדש. או משהו כזה - ליאונרדו דיקפריו היה שורד? פשוט קייט וינסלט ממש רזתה מאז, יכול היה להיות לו ים מקום (סליחה על משחק המילים הלא-פוליטיקלי-קורקט) על הרפסודה לידה. לא רפסודה, חתיכת קרש.. על מה היא בדיוק צפה, בעצם? קוראת מסוימת של הבלוג שחושבת לעצמה עכשיו "היי, למה מור ממחזרת תהיה שהיא כבר העלתה בפניי לפני שבוע" - אני מתנצלת. את צודקת. הכי ממחזרת.


2. נכון להיום, שלומי שבת נמצא במקום הראשון במצעד הישראלי של גלגל"צ (כן, אני עדיין איתם. למרות התעלול הזה שהם עשו לי קודם עם סלין והצרחות). אני ממש לא רוצה לאהוב את השיר הזה. אני ממש חושבת שאני לא אוהבת אותו. אז איך זה שאני בכל זאת כן?

3. היום זה היום הראשון אחרי פסח. אתם יודעים מה גיליתי? ללכת לקניות בסופר יום אחרי פסח - לא רעיון כל כך טוב.
וואו. וואו. וואו.
אני לא מבינה, התורים המטורפים לא אמורים להיות לפני החג? אנשים קנו כאילו מחר מלחמה. רגע, הודיעו ברדיו שיש מלחמה או משהו? לא שמעתי על זה כלום בגלגל"צ (והנה הצלחתי להכניס אותם גם לסעיף הזה. יש לי כשרון בלתי ייאמן)...

בקיצור. זוועה.
עכשיו.. אני מבינה מה אתם אומרים. גם את היית שם, מור. את אחת מהעדר. אז קודם כל - אתם בעצמכם עדר. אל תקראו לי ככה. וחוץ מזה, מה יכולתי לעשות. נגמר לי החלב. והייתי צריכה להחזיר רוטב סויה שלא יכולתי להחזיר שבוע שעבר, כי מסתבר שהוא לא היה כשר לפסח ואי אפשר להחזיר בפסח דברים שהם לא כשרים לפסח. מי ידע. לא אני. עכשיו כן. וגם אתם. למקרה שלא ידעתם קודם.


אז קניות. בסופר. למחרת חג. לא רעיון טוב. זכרו את זה בעתיד. ואם תוכלו להזכיר גם לי, זה יהיה מעולה. תודה. אין עליכם.


5. היום זה היום בו בגדתי בבן אנד ג'ריז וקניתי האגן דאז. אני כבר לא מכירה את עצמי.


6. גלגל"צ ממשיכים להיות הפכפכים היום. עכשיו דווקא יש שיר טוב. Kings of Leon. מה אמרתם? שבעצם לא שאלתם איזה שיר יש? אני יודעת. מצד שני, אני לא שאלתי אם שאלתם או לא. אז זהו.


7. היום זה פשוט יום טוב להכין בו עוגיות שוקולד צ'יפס. נכון, אני אמנם לא הכנתי את העוגיות שלי היום, אבל הלוואי שכן. הן היו טובות. בעצם, שכחו ממה שאמרתי. לא רק היום טוב, כל יום טוב לעוגיות שוקולד צ'יפס. כי עוגיות שוקולד צ'יפס זה... זה הלחם וחמאה של העוגיות. לא, של הקינוחים בכלל. רק שבמקום לחם יש שוקולד צ'יפס. ובמקום חמאה יש.. חמאה.

סליחה, חמאה שחומה ומושחמת ואגוזית ונהדרת.

אז כן. זהו. 

ולא, אני לא באמת יודעת למה קראתי לחמאה גם שחומה וגם מושחמת.


***
עוגיות שוקולד צ'יפס עם חמאה שחומה. ומושחמת. ושחומה
מקור המתכוןThe Girl Who Ate Everything (מוזר, חשבתי שזה הבלוג שלי, מה שאתם קוראים עכשיו בשאט נפש. לא ידעתי שיש עוד אחד על שמי). אבל היא השתמשה בחמאה מומסת רגילה, אני השחמתי אותה. כי אני מגניבה. אה, וגם השתמשתי בשוקולד מריר קצוץ ולא בשוקולד צ'יפס. מאותה הסיבה, מן הסתם. עקב מגניבותי.

כמות: כ-40 עוגיות. אני אפיתי 32 בהתחלה ושמרתי עוד חתיכת בצק במקפיא לכמה ימים. מהשאריות יצאו לי 9-10 עוגיות, אם אני לא טועה. כמובן שזה תלוי בגודל, אני לא הכנתי אותן ענקיות. במקור הן אמורות להיות ממש גדולות, אז בטח יוצאת כמות יותר קטנה.

מצרכים:
150 ג' חמאה (פתאום לפי אחת התמונות נראה לי שהשתמשתי ב-125 ג'.. אז בואו נאמר 125-150 ג', טוב? טוב)
2 כוסות קמח לבן
1/2 כפית אבקת סודה לשתיה
1/2 כפית מלח
1 כוס סוכר חום כהה
1/2 כוס סוכר לבן
1 כפית תמצית וניל
1 ביצה
1 חלמון
200 ג' שוקולד מריר, קצוץ גס

אופן ההכנה:
1. מחממים תנור ל-165 מעלות. מרפדים תבנית גדולה או שתיים בנייר אפיה.
2. מתחילים בהשחמת החמאה: מניחים חמאה בסיר קטן או מחבת וממיסים. לאחר שהחמאה נמסה, ממשיכים לבשל אותה עוד קצת עד שהיא מתחילה להשחים - היא אמורה לקבל מעין גוון צהבהב-חום. אתם אמורים להריח ריח אגוזי-קרמלי-טופיי-טעים. ריח טעים, בהחלט. מניחים בצד, על מנת שהחמאה תצטנן קצת (בינתיים אפשר לקצוץ את השוקולד).
3. מנפים קמח, סודה ומלח לקערה קטנה ומניחים בצד.
4. טורפים ביצה, חלמון ותמצית וניל בקערה קטנה אחרת. מניחים גם אותה בצד. מניחים מלא דברים בצד במתכון הזה, אבל בסוף כולם מתחברים יחדיו. ובמרכז.
5. מניחים שני סוגי סוכר בקערת המיקסר ומוסיפים את החמאה השחומה. מחברים וו בלון וטורפים היטב.
6. מוסיפים ביצה ושות' וטורפים, עד לקבלת תערובת בהירה וקרמית.
7. מוסיפים חומרים יבשים וטורפים עד לקבלת בצק. אם צריך - וכנראה צריך - מגרדים את הדפנות ואת תחתית הקערה עם לקקן, כדי לתפוס גושים יבשים או רטובים שלא התערבבו עם השאר. אין ברירה, צריך להכריח אותם לעשות מינגלינג עם כל החבר'ה.
8. לאחר שהתקבל בצק אחיד, מקפלים פנימה שוקולד קצוץ. אפשר עם לקקן (כמוני), אפשר להפעיל את המיקסר על מהירות נמוכה לכמה שניות. אני לרוב מעדיפה לקקן.
9. מניחים תלוליות בצק על התבנית (נעזרים בכפית או שתיים). לחילופין, אפשר לנסות לגלגל לכדורים (סביר להניח שהבצק לא יהיה נוח לעבודה בהתחלה, לכן מומלץ להכניס אותו למקרר להתייצבות לחצי שעה-שעה או יותר, עד שניתן יהיה לעצב אותו בקלות לכדורים) או אפילו ליצור גליל מהבצק, לעטוף בנייר אפיה או ניילון נצמד, להעביר למקפיא ולאחר שהגליל קפא לפרוס לעוגיות בעובי אחיד. אני דווקא אוהבת את המראה הכפרי שמתקבל כשיוצרים את העוגיות עם כפית. אוהבת את המראה, לא עצלנית! מי אמר שכנוע עצמי...
10. אופים 11-14 דקות, עד שהעוגיות מתחילות להשחים, שוליהן מתייצבים אך המרכז עדיין רך ותפוח. אני אפיתי 14 דקות והעוגיות שלי היו ממש שחומות. אני אהבתי אותן ככה, אבל שימו לב, כי כל דקה משפיעה פה.
11. מצננים מספר דקות בתבנית ומעבירים לרשת לצינון מלא. או שמעבירים אותן מיד לקופסא ולוקחים אותן לחברים עשר דקות אחרי שהן יצאו מהתנור. אה, רק אני אופה ברגע האחרון? אז שכחו מזה.

הערות/תוספות/שדרוגים:
  • אפשר להשתמש בחמאה מומסת "רגילה" ולא שחומה. לא קריטי, אבל חמאה שחומה זה טעים וריחני וטעים.
  • אני מתארת לעצמי שאפשר גם להשתמש בחמאה קרה חתוכה לקוביות, כפי שבדרך כלל עושים עם עוגיות שוקולד צ'יפס. אבל אז צריך להשתמש בוו גיטרה ולא בלון.
  • ואם אתם ממש מתעקשים, אתם יכולים גם להשתמש בשוקולד צ'יפס ולא בשוקולד קצוץ. אבל צ'אנקים של שוקולד זה כיף.
  • כפי שציינתי כבר, אפיתי את רוב העוגיות ישר אחרי ההכנה, אבל הקפאתי חלק מהבצק לפני האפיה. אמנם חיכיתי רק יומיים-שלושה, לא זוכרת בדיוק, אבל הוא לגמרי עבר יפה את ההקפאה. ממש אפשר להכין את הבצק מראש, להקפיא ולאפות בעת הצורך. כמובן שמה שאמרתי עכשיו מטופש, כי כל עת היא "עת הצורך" כשזה מגיע לעוגיות שוקולד צ'יפס, אבל נו.. אתם יודעים למה התכוונתי.
  • היום זה יום כזה שלא שמתם לב שאחרי סעיף #3 קפצתי ישר לסעיף #5. או שכן שמתם לב, ובמקרה זה - כל הכבוד לכם.
  • וכן, זה היה מכוון.
  • היום גלגל"צ סגרו את השעה עם Everybody Hurts וכמעט גרמו לי לבכות.


אח אינסטגרם, אתה יותר מדי טוב אלי