> אוגוסט 2012 | Morcake

31 באוגוסט 2012

בלוג דיי (טוב בסדר, בלוג נייט) 2012

היי! מה שלומכם? הכל טוב?

יופי. אני שמחה שבאתם. שבו. רוצים קפה? כמה סוכר?

היום אין מתכון, רק כמה מילים טובות. "כמה". ממש. אתם כבר מכירים אותי מספיק טוב כדי לדעת שזה יהיה הרבה יותר מ"כמה".

בקיצור. בלוג דיי. מי זה, מה זה?

אם הבנתי נכון, מדובר ביום בו בלוגרים ממליצים על בלוגים אחרים אשר קשורים או לא קשורים לתחום שלהם. נניח אוכל. בעקרון אמורים להמליץ על חמישה בלוגים, אבל החוקים לא מאד נוקשים. שוב, אם הבנתי נכון.

אבל יכול להיות שהבנתי לא נכון, בכל זאת.. שמעתי על היום הזה רק שנה שעברה. וזה הזמן להודות שמבחינתי, בלוג דיי = היום בו זכיתי לפרגון בבצק אלים ולראשונה מאז הקמת הבלוג היה לי מספר תלת ספרתי של כניסות. צר עולמי כעולם נמלה אשר עפה על עצמה.

בכל אופן, שנה שעברה שמעתי על היום הזה כשהוא כבר התרחש ולא היה לי זמן להעלות פוסט מתאים. השנה, לעומת זאת, ידעתי מראש שה-31 באוגוסט הוא הבלוג דיי המפורסם (תוהים למה דווקא התאריך הזה? 31.08 - רואים שזה קצת נראה כמו Blog?), אך בכל זאת לא הייתי בטוחה אם אכתוב משהו או לא.

אתם מבינים, זה לא שאני לא אוהבת לפרגן לאנשים. להיפך, כיף לי להחמיא להם (למי שצריך. לא לסתם אנשים זרים ברחוב. אלא אם כן הם אנשים זרים שמגיע להם לקבל מחמאה). פשוט.. ידעתי שאם אתחיל, לא יהיה לזה סוף.

כאילו...

חמישה בלוגים? רק חמישה?

את מי הייתי אמורה להשמיט מהרשימה?

את אפרתטל וביז, שלוש הבנות שאני מאד אוהבת לקרוא ושאפילו ביליתי איתן מעט זמן איכות בחיים האמיתיים?

אושיות כמו מאיהנטלי וחן, שאף רשימת מומלצים לא תהיה שלמה בלעדיהן?

את עלמה, שהכתיבה שלה כל כך יפה שהייתי פשוט רוצה להיות חברה שלה היא?

את דניה ודיאנה, ה-power couple של עולם צילום ועיצוב האוכל?

אולי את הבנים של פוד גבר, שבינינו.. להיות בחורה ולומר שאת אוהבת את הבלוג שלהם, זה כמו להיות בחורה ולומר שאת אוהבת כדורגל - סוג של ניסיון עלוב להיות מגניבה. אבל היות שאני כבר שנתיים חופרת לכם על זה שהעולם שלי עוצר כל שנתיים, בזמן היורו או המונדיאל, נראה לי שאתם יכולים להאמין לי שאני באמת אוהבת כדורגל. וגם את פוד גבר.

אז מה, את הדר, שהבלוג שלה פשוט מגניב ואני לחלוטין סתומה על זה שעדיין לא לקחתי בשלוש ידיים (אל תסתכלו עלי ככה, אני תמיד יכולה לשאול יד של מישהו לכמה דקות) את ההצעה שלה להיפגש ולצלם לי אוכל (אוקיי, המשפט הזה היה הגיוני בראש שלי, אבל עכשיו הוא סתם מוזר), רגע לפני שהיא הופכת לצלמת סופר מפורסמת וסופר נחשבת וסופר דופר? הדר, אם את קוראת את זה - צפי פגיעה. ניסיון #2 לתאם פגישה... בקרוב... בהודעת הפייסבוק הקרובה אל ביתך.

או את גל וגיל (בנים, השמות שלכם ביחד נשמעים כמו מופע מצליח במיוחד לילדים. יאללה, להרים את הכפפה - יובל המבולבל, לפניך. הדוד חיים? eat our dust), שכתבו עלי דברים ממש כיפיים היום, ואם הייתי כותבת עליהם עכשיו זה היה נשמע כאילו אני רק מחפשת להתחנף אפילו שבעצם אני באמת אוהבת לקרוא את שניהם? גיל ברשימה שלי כבר הרבה זמן וגל.. נו באמת, ראיתם את התמונות שלו?

הממ.

אז כן, לא הצלחתי לצמצם את רשימת הבלוגים העבריים האהובים עלי. אולי אלך לכיוון אחר ואנסה להמליץ לכם על חמישה - רק חמישה - בלוגים דוברי אנגלית?

טוב, בואו נראה.

ג'וי וטרייסי חייבות להיות ברשימה. הן עדיין לא יודעות את זה, אבל הרבה יותר כיף להיות BFF בשלשה מאשר בזוג. החיים שלהם עומדים להשתנות ברגע שהן יפגשו אותי ויהפכו להיות חברות שלי. זה עניין של זמן.

גם ג'סיקה וקריסטן (סליחה, קריסטאאאן) שם. כי הן מצחיקות אותי בטירוף ולפעמים יש להן אחלה מתכונים.

לינדסי כתבה ספר על בצק עוגיות (!!!!!!). שונה כתבה אחד על מרשמלו.

אל ג'ני אני יודעת שאני יכולה לפנות בכל פעם שבא לי מתכון אמריקאי (כן, בבולד). עם שוקולד. וחמאת בוטנים. ושוקולד במילוי חמאת בוטנים. ואם אפשר, שכל זה יהיה חלק מעוגיה שהבצק שלה עוטף עוגיית אוריאו שלמה. אתם אולי חושבים שאני ממציאה, אבל זה בדיוק סוג הדברים שתמצאו אצלה. ופעמים רבות - גם אצלי.

במישל ובג'יימי יש משהו שאני לא יודעת להסביר בדיוק. אבל המתכונים שלהן - אני אוהבת אותם. כמעט תמיד יש משהו טוב, ולרוב הרבה פחות טראשי מאצל ג'ני מהפסקה הקודמת.

אם אני פשוט רוצה מאגר גדול לנבור בו וכמעט בטוח למצוא משהו מתאים, אני קופצת לביקור אצל לורי. חוץ מזה, גם הבן שלה פתח בלוג לא מזמן, וזה באמת קטע חמוד.

אנדי סיפרה - ועדיין מספרת - על המסע שלה להוריד שישים ומשהו קילוגרמים ממשקל גופה, ועל הדרך היא גם מספקת מתכונים. וכותבת מצחיק. ונראית מדהים, ברמה שאני לא יכולה להפסיק להסתכל על התמונות שלה (שלה עצמה, לא רק של האוכל). ומספרת באריכות, כולל תמונות מעוררת קנאה, על נסיעות שלה לקוסטה ריקה עם חברה מדהימה לא פחות (מקנאה? אני? לא.. אמרנו שהיום רק מפרגנים, לא? טוב בסדר, לכל כלל וזה..... הכי מקנאה).

קריסטין כותבת יפה, המתכונים שלה מוצלחים ויש לה יופי של סטיילינג, כולל קטע חדש יחסית שבו היא מצרפת ציטוט הולם (אלוהים יודע איפה היא מוצאת את כל הציטוטים האלה) לכל מתכון. וחוץ מזה, היא סטודנטית לפיזיקה לשעבר שהפכה לאופה. אז אתם יודעים.. יש כבוד.

אמנדה והת'ר מכינות דברים יפהפיים שאני יכולה רק להתבונן בהם ביראת כבוד, אפילו לא להתחיל לחשוב על לנסות אותם בעצמי.

רוזי לקחה את עוגות השכבות לרמה אחרת לגמרי. שלא לדבר על עוגת האספרגוס ההורסת שלה.

ודב, כמובן. אני מרגישה שגם אם לא הייתי מזכירה אותה, מובן מאליו שהיא צריכה להופיע ברשימה הזו.


רגע, אז כמה אמרנו שצריכים להיות ברשימה הזו? חמישה בלוגים? כן, אממ.. מישהו יכול להלוות לי שתיים-שלוש רשימות שאני יכולה למלא?


טוב, אתם רואים? אמרתי לכם - אנחנו לא נגיע לשום מקום בזמן הקרוב. רשימת בלוגים עבריים? גדולה מדי. בלוגים באנגלית? ממש ארוכה מדי. אז מה עושים?

מוכנים לפשרה?

העניין הוא כזה: אני קוראת הרבה בלוגים של אוכל. באמת.. המון. ומה לגבי בלוגים לא-של-אוכל? פחות. הרבה פחות. ובכל זאת, מצאתי לי כמה שהייתי רוצה לספר עליהם. שניים דוברים עברית, שניים אנגלית. הולך?

יופי. תשובה נכונה.

***
The way I see it - אני לא ממש יודעת להגדיר את נושא הבלוג הדי חדש* הזה (למעשה, נראה לי שגם כותבת הבלוג לא סגורה על זה, בהסתמך על משבר הזהות הקל בפוסט הזה). אני יודעת רק לומר שאיה כותבת מצחיק בטירוף ושאני ממש שמחה בכל פעם שאני מגלה פוסט חדש אצלה. אה, אני יודעת גם לומר שהיא סיפרה לי משהו על קרואסונים עם זעתר לפני כמה זמן, והדבר הזה לא יוצא לי מהראש, ואני לחלוטין מתכננת להכין כאלה מתישהו בעתיד הבתקוה-לא-מאד-רחוק. ולהזמין את איה להכין איתי ולאכול איתי, ברור.

*די חדש? understatement. התינוק כולה בן חודשיים.

אשה הולכת לקולנוע - ימית לא מעדכנת את הבלוג בתדירות מאד גבוהה (שוב אנדרסטייטמנט - ארבעה פוסטים מתחילת השנה, ועוד תשעה עשר כל שנה שעברה), אבל כשהיא מעדכנת - היא מעדכנת. מדובר, כמה מפתיע בהתחשב בשם, בבלוג המבקר סרטים. יודעים מה? לא מבקר, יותר מנתח. יש ממש ניתוח מעמיק של הסצנות, הדמויות והרבה אהבה לא מאד סמויה לכריסטיאן בייל.
קראתי פוסטים על סרטים שראיתי, קראתי על כאלה שלא, ובשני המקרים נהניתי. אם זה נשמע לכם קצת כמו עבודה בספרות, רק על קולנוע (אז עבודה בקולנוע? לא יודעת, מעולם לא למדתי קולנוע..), אתם כנראה צודקים. אבל מדובר בעבודה ממש ממש מוצלחת שגורמת לכם (טוב, לי. אבל אתם יודעים שאתם יכולים לסמוך עלי, אז למעשה גם לכם) לרצות להמשיך לקרוא. וללכת לראות את הסרט עליו אתם קוראים.

Dear Photograph - תכלס, אני לא יודעת האם אפשר באמת להגדיר את האתר הזה כבלוג, אבל איטס מיי בלוג דיי אנד אייל קריי איף איי וואנט טו. חוץ מזה שזה לא באמת הבלוג דיי שלי, ואני לא באמת רוצה לבכות.
בכל אופן.. מדובר במיזם שהחל בחור קנדי, אם אני לא טועה, בשם טיילור לפני שנה, שנה ומשהו, ובמסגרתו אנשים מצלמים תמונה ישנה כלשהי הנמצאת בבעלותם על רקע המקום בו היא צולמה במקור. זה אולי נשמע מסובך, אבל רק כי אני נוטה לסרבל דברים. בעצם זה די פשוט. ויפה. והרבה פעמים מרגש ונוגע בדיוק בנקודה הזו שגורמת לכם לאיזו לחלוחית בעין. מה? בכי? לא, מה פתאום. פשוט נכנס לכם משהו לעדשה.
אגב, לא מזמן פורסם גם ספר המכיל את מיטב התמונות שהועלו בשנה האחרונה ל-Dear Photograph. האתר עצמו ממשיך להתעדכן מדי יום.

Pintrosity - אם אתם מחבבים אותי בפייסבוק, בטח כבר ראיתם את הקישור ששמתי לבלוג הזה לפני כמה ימים. אתם אולי כבר מודעים לאהבתי הגדולה לפינטרסט. גדולה? עצומה!
אז לפני מספר חודשים הוקם Pintrosity. מה זה, בעצם? a pin of great and often frightening size, force or complexity. מדובר בכל מיני דברים שהגולשים מצאו ב-Pinterest וניסו לשחזר. לפעמים בהצלחה, ברוב הגדול פחות. יש שם מתכונים לעוגות, כמובן, רעיונות לתמונות משפחתיות, סבונים ביתיים ועוד ועוד. מה שיפה בבלוג זה שהמטרה שלו היא לא רק להצחיק, כלומר הוא לא שם ללעג את הגולשים. כמובן שקשה לא לצחוק בקול רם כשקוראים משהו כזה או כזה, אבל לרוב האחראים (אחראי? אחראית? עוד לא ירדתי לעומק העניין) מנסים להבין מה מקור הבעיה ואיך אפשר לתקן אותה על מנת להגיע לתוצאה הרצויה, כלומר ה"דבר" המקורי מפינטרסט. קיצור, מצחיק ונחמד ואפילו יכול להיות מועיל.

***
אז זהו, אלה ארבע ההמלצות הלא-אוכליות שלי. אל תסתכלו עלי ככה, לפעמים אני עושה דברים שלא קשורים במאה אחוז לאוכל! קחו לדוגמא את ה-body scrub שמצאתי באינטרנט לפני כמה ימים והכנתי לי בבית (והרי לכם רגע בחורתי לחלוטין שיהווה פיצוי על וידויי האהבה שלי לפוד גבר): מערבבים בקערה כוס מלח גס עם רבע כוס שמן זית וקצת גרידת לימון, מעבירים לקופסא סגורה ושומרים באמבטיה. כשמתקלחים, אפשר להשתמש בזה בתור מעין סבון פילינג מגניב. או רוטב לסלט. מה שמרגיש לכם יותר הגיוני.

אה, אבל סתם שתדעו? רוטב לסלט זה אף פעם לא הדבר היותר הגיוני, ולא אכפת לי מול מה הוא ניצב.

יאללה, שיהיה לכם בלוג דיי (אולי בעצם נייט) שמח! ואם אתם יודעים מה טוב לכם, אתם תקפצו לביקור אצל כל אחד מהבלוגים שהמלצתי עליהם. וגם על אלה ש"לא"*.

*שמתם לב מה עשיתי? הכי המלצתי על מאתיים בלוגים במסווה של "אני לא יודעת מה לבחור". מי מתוחכמת?

נכון. אני. אבל זו היתה שאלה רטורית, באמת שלא הייתם צריכים לענות.

26 באוגוסט 2012

שבלולי שמרים במילוי חלבה על קרמל תפוחים

לפני כחודש (טוב בסדר, חודש ויום ויומיים - כבר אחרי חצות, אם אתם ממש מתעקשים) הרגשתי ליום אחד איך זה להיות אחת מהמקובלים של הכיתה: מיטל וענבל המהממות*, בנות איי לאב פוד (לחצתם על הלינק? לחצתם? יופי), הזמינו אותי להצטרף לסדנת אפיה בבית של ארז קומרובסקי במתת שבגליל, יחד עם עוד מספר בלוגרי אוכל.

*הן באמת מהממות, אני לא סתם אומרת את זה כדי להתחנף ולהיות מוזמנת לעוד אירועים שווים כאלה בעתיד. ממש ממש לא. אבל אם כבר העליתם את הנושא, אז אממ.. מיטל, ענבל, קול מי מייבי ;-) **

**לא, באמת, הן אחלה. הבנות האלה הן צוות כל כך מוצלח שהן אפילו הגיעו לסדנא - במקרה - לבושות באותו הצבע בדיוק. וכידוע, צבע החולצה של הבנאדם אומר המון עליו ועל עבודת הצוות שלו.


בכל אופן. נפגשנו כולם במרכז על הבוקר ומשם נסענו יחד צפונה. הנסיעה היתה מגבשת (אם מתעלמים מהנהג שלנו, שהוא פשוט תאונת דרכים שמחכה לקרות. תודות לו, סבלתי ממחלת ים (כי זה יותר דרמטי מסתם לומר "היתה לי בחילה") כל הדרך הלוך. וגם חזור. ואני לא בעייתית בנסיעות בדרך כלל.


לא יותר בעייתית ממה שאני בשוטף, בכל אופן.


קיצור. כל בלוגר הציג את עצמו וסיפר על הבלוג שלו וזה, היה נחמד. האמת היא שלא הכרתי אף אחד אישית (אם כי את רוב הבלוגים דווקא כן), חוץ מטל, שחלקה איתי ספסל בדרך (יכול להיות שהוכתרנו - אוקיי, הכתרנו את עצמנו - כמאאאגניבות של הספסל האחורי) וגם היתה שותפתי למעשה המטופש של היום - קפה ומאפה על הבוקר בבית הקפה הקרוב לביתי, עוד לפני שפגשנו את כולם ופצחנו ביום ארוך ומפרך של אכילה ושתיה מרובה. כמה מרובה? תראו, אחרי הקרואסון של הבוקר היו עוגיות בהסעה. כמה סוגים. ואצל ארז... וואו. טוב רגע, כבר מגיעים לזה.



אז עשינו בונדינג, התמרמרנו על הנהג, ניהלנו דיון על סוג הצילום ואיכות התמונות בבלוגי אוכל (מלחמה באיראן? שישה עשר אלף מובטלים בחודש אחד? עזבו שטויות, יש בלוגרים שמעזים לצלם בפלאפון! סתם, ייאמר לזכותם של כל הנוכחים שהם דווקא תמכו בי ובאינסטגרם שלי), ולבסוף הגענו.


איך לתאר את המקום? אני באמת לא יודעת איך. מכירים את זה שאנשים אומרים שהם היו במקום כלשהו והרגישו "כאילו הם לבד בעולם"? אז כזה. לארז יש בית מדהים - המטבח מאובזר ברמות מטורפות, יש לו שני כלבים (או שתי כלבות? הצלחתי לבדוק רק את אחת מהם.. עד סוף היום לא הצלחתי להבין האם השני הוא בעצם שניה) חמודים לאללה (והם הכי יודעים לעשות עיניים ולהתחנף לאנשים עם אוכל ביד, בניסיון להרוויח מזה משהו), המרפסת מקסימה עם נוף - וואו. המון המון ירוק וטבע ונוף ואפס אנשים. שקט מוחלט. דממה.


מיד כשהגענו ניגש ארז לכל אחד עם כוס יין לבן , ואני - שבאופן עקרוני לא סובלת יין - לקחתי כוס, רק מתוך נימוס. ואז טעמתי. מתוך נימוס. מפה לשם, עד סוף היום הייתי שמחה וטובת לבב ומנומסת אחרי שלוש (אולי ארבע? מי זוכר) כוסות יין.


במרפסת ההיא שהזכרתי קודם המתין לנו שולחן עמוס כל טוב - לחם שנאפה על מקל (לחם. על מקל. כן), עוד כמה סוגי לחמים, כל מיני דברים עם ירקות או דגים או גם וגם.. דברים שלא נגעתי בהם, כמובן, אבל כולם התעלפו מהם. נראה לי שאמרו משהו על חצילים. אני מתקשה לזכור.

מה פשר הביצים בצלחות, אתם תוהים? אמנם המתכון דרש ביצים שלמות, אבל החלטתי לנצל את ההזדמנות
שנזקקתי לביצים ובדיוק היה לי בקבוק ריק כדי לבדוק את השיטה הזו להפרדת ביצים, אותה בטוח ראיתם כבר.
אז.. זה כמעט עבד. הצלחתי לשאוב את החלמון לתוך הבקבוק, אבל לא עד הסוף. ואז הוא החליק בחזרה למטה
והתפרק לתוך החלבון. קיצור, מזל שלא באמת הייתי צריכה להפריד את הביצים הפעם :-)
אבל יש מצב שאם אתאמן עוד פעם-פעמיים, זה אשכרה יעבוד

אחרי שהרגענו את הבטן המקרקרת (בכל זאת, עברה איזה רבע שעה מאז העוגיות שאכלנו בדרך), התחלנו בסיור. עברנו ליד הטאבון בפתח הבית - בינינו, כל בית צריך טאבון - שלא הפסיק לעבוד לרגע. המשכנו לסייר ב"גינה" הקטנה והצנועה של הבית. ארז סיפר לנו על כל מיני תבלינים שהוא מגדל שם, ותוך כדי הסבר הושיט לנו דוגמיות כדי שנוכל לראות ולהריח. היה שם מעין פרח כרישה שאפשר לאכול as is (לא הכי טעים, אבל היי - טעמתי! מחיאות כפיים לי!), מלון שאמור היה להיות מלפפון אבל רק בדיעבד התברר שהוא לא (תכלס, למי לא קרה שהוא התחיל לגדל בבית מלפפון ואז התברר שזה מלון?), מלמעלה השקיפו עלינו כמה אשכולות ענבים. בקיצור, כל מה שאדם צריך כדי להתקיים*. בשלב זה כבר היה מובן איך ארז מתמודד עם הבידוד מהציוויליזציה.

*אדם נורמלי. לא אני. אני זקוקה לאורז לבן וקורנפלקס. וגלידה.


בתום הסיור הגענו לצד האחורי של הבית, לקומה התחתונה - חדר הסדנאות. התמקמנו מסביב לשולחן ארוך והסדנא החלה.




הסדנא נערכה במסגרת חודש האפיה של סוגת ושיתוף הפעולה בין ארז קומרובסקי לסוגת. מטרת היום היתה להכיר לנו את הקמחים החדשים שהניב שיתוף הפעולה הזה. וכמובן, לגרום לי להבין שאני כן מסוגלת לשתות יין. ולאכול כמויות אדירות של לחם. סתם, את זה כבר ידעתי.

אז איפה היינו? בסדנא עצמה, כן. אנחנו ישבנו, צפינו בארז לש בצק והקשבנו לו מסביר על תהליך בריאת המחמצת - ידעתם שלוקח שבוע להכין אותה? בחיי. צריך להאכיל אותה כל כמה שעות ולדאוג לה וזה. בעקרון, אם בא לכם על חיית מחמד, אבל אין לכם כח לצאת לטייל כל יום עם הכלב שבסוף ישיר לכם מלא שיער בבית או שגם אתם - כמוני - חושבים שחתולים הם יצירי שטן.. אז מחמצת זה הדבר בשבילכם. יופי של חיית מחמד.

התמונה הזו לא באמת תורמת בשום צורה, פשוט נורא הצחיק אותי שגם הניילון הנצמד תפח יחד עם הבצק

בכל אופן, ארז הסביר ואנחנו אכלנו. עוד לחמים, חלה ממולאת גבינות ומנגולד (לא נגעתי, כמובן), סלט של עגבניות וזיתים (מה נראה לכם?), מרק עגבניות שהכיל בעיקר עגבניות ונהרות של שמן זית (לטענתם כולם הוא היה הורס, אבל נו באמת.. ככה אתם מכירים אותי?), מסבחה ועוד כל מיני דברים שלא אכלתי, אבל כולם אמרו שהיו ממש ממש מוצלחים. אני אכלתי לחם. ברור שהיה טעים.


אם אתם מתעצבנים עכשיו וחושבים שהיום הזה ממש התבזבז עלי, אתם ככל הנראה צודקים. וכל חבר או בן משפחה ששמע את חוויותיי הגיב בדיוק כמוכם. אבל סליחה, אז מה אם אני לא אוכלת שום דבר נורמלי? לא מגיע לי לאכול לחם שווה? בדיוק. זה מה שחשבתי.


אז אנחנו אכלנו ושתינו ונהנינו, וארז נתן בינתיים כל מיני טיפים לאפיה וגם זרק כמה מתכונים לחלק מהדברים שהוא הכין לנו באותו היום. ואז, אחרי שהיינו כבר גמורים, מעולפים, לא נושמים, יצאנו למרפסת האחורית. חלקנו התמקמנו על הספסלים המתנדנדים, חלק על הכורסאות הנוחות, אבל כעבור שתי דקות נאלצנו כולנו לקום - ארז החליט להרוג אותנו סופית בעזרת קפה, חליטת תה מעולה (כן, אפילו התה היה יוצא דופן), ושני קינוחים: מעין מלבי עם תאנים שהיה מצוין אבל טעמתי רק ביס ממנו (ותודה לטל שנתנה לי לטעום מהמנה שלה) ועוגת שמרים שהיתה ככל הנראה הטעימה שאכלתי בחיי. למען האמת, עוד לפני שיצאנו החוצה הכתיב לנו ארז את המתכון, אבל קצת אחרי שהוא פלט את המילים "שבע מאות גרם חמאה" איבדתי אותו. בדיעבד הצטערתי שלא עקבתי עד הסוף.. אז כן, העוגה הכילה 700 ג' חמאה, אבל היא היתה שווה כל גרם וגרם. שבלולי שמרים על מעין טופי אגוזים וסירופ לימוני.. את האמת? אני כבר לא זוכרת אפילו מה בדיוק היה שם, אני רק זוכרת שהעוגה היתה מושלמת. אם לא הייתי מתביישת (ידעתי שהייתי צריכה לשתות כוס יין נוספת!), אולי הייתי מבקשת שיארזו לי את השאריות כדי לקחת הביתה.


נשמע כאילו כל היום רק אכלנו ונחנו ולא עשינו שום דבר, נכון? נכון. זה די מדויק. המשימה שלנו התחילה בסוף: לפני שחזרנו מגן העדן הצפוני המבודד של ארז, הגריל כל אחד מהבלוגרים מספר וקיבל "שקית הפתעות" בהתאם. השקית הכילה מגוון מוצרים של סוגת - כמה סוגי קמחים, סוכר חום, אבקת אפיה, שמרים, כאלה.. ועוד שני חומרי גלם - פירות, ירקות, גבינות, כל שקית הכילה משהו אחר. המטרה? להשתמש בשני החומרים האלה, באחד או יותר מסוגי הקמחים שקיבלנו ובעוד מספר "מוצרי יסוד" (שמן/חמאה, ביצים, סוכר, וכו') ולהכין משהו. לא משנה מה, אבל שיהיה טעים ומיוחד וטעים.

רואים את הארון שמשתקף בתמונה? זה המנוול שניסה להרוג אותי לפני כמה ימים


כמובן שכשאני אומרת שכל אחד הגריל מספר, אני מתכוונת שכולם עשו את זה פרט לילדה הבעייתית של הקבוצה, שעקב חרדותיה זרקה לאוויר - עוד בדרך לצפון, כמה שעות קודם לכן - את זה שהיא נגעלת ממלא דברים וניסתה לגשש אם אפשר להחליף שקית אחרי ההגרלה וזה. אז מיטל וענבל דאגו לילדה הזו ונתנו לה - ללא הגרלה! - את השקית שנראו להן הכי פחות בעייתית יחסית לכל מה שהיא אמרה להן שבעייתי לה. אמרתי לכן שהן מהממות, לא?.

קיצור. השקית שלי הכילה חלבה ותפוחים מיובשים. אז על חלבה אני לא מתה, אבל היא לא מגעילה אותי, ותפוחים מיובשים מעולם לא אכלתי, אבל אם מתייחסים אליהם כתפוחים מתים, אז זה בסדר מבחינתי. אול אין אול - victory.


המשימה שלנו היתה להכין את מה שזה לא יהיה שאנחנו מכינים ולפרסם אותו בבלוג מתישהו במהלך חודש אוגוסט, כאמור - חודש האפיה של סוגת. אז כמעט כולם כבר עמדו במשימה (כמה חרוצים אפילו העלו שני מתכונים!), חוץ משתיים, עד כמה שידוע לי - האחת היא אני, ואת שמה של השניה אני לא אחשוף, כדי לא לחשוף ולהביך אותה.


לזכותי ייאמר שכבר הכנתי את המתכון שלי לפני שבוע בדיוק. הוא אמנם יצא מעולה, אבל החלק העליון נשרף והיה לא פוטוגני, והרגשתי שמגיע לכם יותר. אז התאפקתי* והיום הכנתי אותו שוב. למרבה השמחה (הרגישו חופשי לצאת לרחובות בתופים, במחולות ובקריאות "קולולו"), לא שרפתי שום דבר ויצא טו-אוב.


*התאפקתי... יותר כמו "התלבטתי כל השבוע האם רואים בתמונות שהעוגה היתה שרופה, והצקתי למיליון אנשים. 'תסתכלו שניה על התמונה. איך זה נראה? אה כן, זה נראה טוב אבל שרוף? אוף, באמת? רואים שזה שרוף? לא, כן.. זה באמת שרוף, זה לא סתם נראה, פשוט לא ידעתי אם רואים. טוב, תודה. אוף'". באמת, ככה עברתי אחד אחד עד שלבסוף השתכנעתי לא להתעצל ולאפות מחדש. כזאת אני, בחורה מסורה ונאמנה לקוראיה. אתם יכולים להפסיק עם הקולולו ולהתחיל למחוא כפיים בהיסטריה.


ואל תחשבו שהיה כל כך קל להחליט מה אני רוצה לאפות - שאלו את אמא שלי. ואחותי. וההיא שלא רציתי להביך קודם, אבל שיגעתי אותה במיילים והודעות כל החודש. היי, לפחות איתה (בניגוד לאמא שלי ואחותי) זה היה הדדי, כי גם לה היתה משימה.


בסוף, לאחר דילמות רבות, החלטתי ללכת על הומאז' לעוגה המושלמת של ארז: אכין שבלולי שמרים. אמלא אותם בחלבה. את התפוחים המיובשים אשרה ואערבב עם קרמל שאכין מסוכר חום. את הקרמל והתפוחים אניח בתחתית התבנית ואת השבלולים הממולאים מעליהם. אאפה. אשרוף את העוגה בפעם הראשונה, אך אפיק לקחים ואאפה אותה בדיוק כמו שצריך בפעם השניה.

כאילו.. הכל היה בתכנון חוץ מהמשפט האחרון. זה היה אלתור של הרגע.


בכל אופן, אני יודעת שחפרתי יותר מהרגיל (והיות שגם ברגיל אני כל פוסט שלי שווה לארבעה פוסטים של בלוגר ממוצע, אין לי מה לומר על זה פרט ל-OMS), אבל ממש חשוב לי שתדעו שהעוגה הזו מצוינת. ממש ממש ממש טובה. באמת. ואפילו אין בה 700 ג' חמאה. ואני אפילו לא אוהבת חלבה. אבל היא כל כך טובה. הבצק (תודה לך, ג'וי דה בייקר)? מעולה. המילוי? אכיל. סתם, טעים, פשוט.. חלבה. הקרמל והתפוחים? אחלה. הכל ביחד? להיט.


OMS = oh my shovel.


אל תעמידו פנים שלא תהיתם לגבי זה.

לסיכום, אני רוצה להודות שוב לבנות איי לאב פוד על יום מהנה מאד מאד ולארז על הסדנא השווה והטעימה. אם אתם במקרה בסביבה (כי מי לא קופץ מדי פעם לגבול עם לבנון? ידוע שמוכרים שם את הטאבונים והמלונים/מלפפונים הכי טובים בעולם), לכו לבקר בבית שלו במתת. זאת אומרת, אל תופיעו פתאום בפתח הבית שלו - "הייייייי, הגענו. מה ניש?" תאמו מראש, טוב? אל תסיגו גבול וזה.
וחוץ מזה, עדיין בסיכום, הכינו את העוגה הזו. טוב? היא ממש טעימה. ובכלל, השתמשו בבצק הזה לכל דבר. אני חושבת שאני הולכת להכין לי אחד כזה כדי לשים לידי בלילה. שיהיה. כמו איזו בובת פרווה, רק לא מפרווה. בובת שמרים. אוווו זה יכול להיות שוס היסטרי.


***
שבלולי שמרים במילוי חלבה על קרמל תפוחים
מקור המתכון: הבצק לקוח מ-Joy the Baker. כל השאר פרי מוחי החופר (וכן, אני מחשיבה "לפזר חלבה על בצק" כמתכון. don't hate).

כמות: תבנית ריבועית עם צלע של 28 ס"מ. אפשר להכין גם כבודדים.. בפעם הראשונה חתכתי את הגליל לשישה עשר שבלולים, הפעם לשנים עשר. זה מאד תלוי בתבנית ו/או בגודל השבלולים שלכם.

מצרכים:
1 כוס חלב פושר (חצי דקה במיקרו עושה את העבודה)
2/3 כוס סוכר לבן
1/2 1 כפות שמרים יבשים אינסטנט (כמובן שאפשר להשתמש גם בשמרים טריים ולהמיר את הכמות בהתאם)
100 ג' חמאה רכה, חתוכה לקוביות
2 ביצים גדולות
3/4 4 כוסות קמח לחם ועוד קצת בשביל קימוח המשטח ורידוד (ראו הערה בהמשך)
1/2 כפית מלח

למילוי
30-40 ג' חמאה מומסת
200 ג' חלבה (אני השתמשתי בחלבה וניל, כי זה מה שקיבלתי), מפוררת לחתיכות קטנות
1 שקית (10 ג') סוכר וניל

לקרמל תפוחים
200 ג' תפוחים מיובשים
1 כפית קינמון
מים להשריית התפוחים
1 כוס סוכר חום כהה
20 ג' חמאה

אופן ההכנה:
1. מניחים חלב בקערת המיקסר. מוסיפים סוכר ושמרים, מערבבים קצת ומניחים בצד ל-5-7 דקות. אם השמרים לא ממש נמסים, אפשר לערבב קצת בזמן הזה.
2. מוסיפים חמאה, ביצים ו-1/4 4 כוסות קמח. מחברים וו גיטרה ולשים על מהירות איטית למשך כשתי דקות, עד שהבצק מתאחד כמעט לגמרי.
3. עוצרים את פעולת המיקסר, מנקים דפנות בעזרת לקקן או קלף, ומפעילים שוב, הפעם על מהירות בינונית, למשך כעשר דקות.
4. מוסיפים מלח ולשים עוד דקה-שתיים.
5. מעבירים את הבצק (המאד דביק בשלב זה) למשטח מקומח. מוסיפים לו חצי כוס קמח ולשים ידנית למשך כמה דקות, עד לקבלת בצק רך מאד וקצת דביק. בשלב מסוים זה עלול להיראות כאילו הבצק הופך להיות מאד קמחי וזה אפילו ירגיש כאילו לא כל הקמח נטמע בבצק, אבל פשוט המשיכו ללוש - בסוף תקבלו יופי של בצק. אם אני הצלחתי, גם אתם יכולים.
6. משמנים קצת את קערת המיקסר ומחזירים את הבצק אליה (או לקערה אחרת, אם אתם לא מתקמצנים על כלים). מפזרים מעליו קצת קמח, מכסים את הקערה בניילון נצמד ומתפיחים למשך כשעה-שעה וחצי, עד שהבצק מכפיל את נפחו. בפעם הראשונה התפחתי יותר משעה וחצי, לא בכוונה.. היום התפחתי שעה, ולדעתי אפשר היה אפילו פחות. אם אתם אופים בקיץ, מן הסתם התפיחה תהיה מהירה יחסית.
7. מניחים תפוחים בקערה, מוסיפים קינמון ומים, עד שהתפוחים מכוסים לגמרי.
8. לאחר עשר-עשרים דקות, מסננים את התפוחים ושומרים את מי הקינמון ששימשו להשריה.
9. בזמן שהבצק תופח (המלצה שלי: התחילו עם זה בערך עשרים דקות-חצי שעה אחרי שהוא התחיל לתפוח, כך הבצק יהיה מוכן בערך באותו הזמן שתסיימו את הקרמל) מכינים את הקרמל: מניחים בסיר סוכר חום וכעשר כפות ממי הקינמון. מבשלים על אש נמוכה עד שכל הסוכר נמס. אפשר - וצריך - לערבב בהתחלה, בהמשך עדיף להימנע מערבוב ורק לנענע את הסיר מדי פעם, כדי לוודא שכל הסוכר אכן נמס.
10. ממשיכים לבשל רק עד שהסוכר מתחיל לבעבע. כשזה קורה, מסירים מהאש, מוסיפים חמאה ומערבבים עד להמסתה והיטמעותה.
11. יוצקים את הקרמל לתבנית ומעליו את התפוחים בקינמון.
12. מערבבים קצת את הקרמל והתפוחים בעזרת כף או לקקן, כך שהתפוחים נהיים "מקורמלים". מפזרים אותם בשכבה אחידה בתבנית.
13. להכנת המילוי: ממיסים חמאה במיקרוגל או על הכיריים.
14. לאחר שהבצק תפח, מעבירים אותו למשטח עבודה מקומח ומעבדים מעט ידנית. מרדדים למלבן גדול (בעקרון, המידות שלו אמורות להיות 25X50 ס"מ, אבל זה לא חייב להיות מדויק על הסנטימטר).
15. מברישים את הבצק בחמאה המומסת (לא חייבים להשתמש בהכל, ראו שלב 20). מפזרים מעליה את החלבה (מפוררים ידנית תוך הפיזור). לבסוף זורים מלמעלה את סוכר הווניל.
16. מגלגלים את הבצק על הצד הצר שלו, כך שמתקבל גליל באורך של 50 ס"מ (או אורך החלק הארוך במלבן שלכם).
17. חותכים לשתים עשרה פרוסות שוות בגודלן (לא קריטי. אפשר לראות שאצלי הן ממש לא היו שוות גודל). מניחים בתבנית, מעל התפוחים והקרמל - אמורות להתקבל שלוש שורות שבכל אחת מהן ארבעה שבלולים.
18. מכסים את התבנית בניילון נצמד ומתפיחים כשעה.
19. לקראת סיום ההתפחה (או לפי הזמן שלוקח לתנור שלכם להתחמם), מחממים תנור ל-180 מעלות.
20. אם נשארה חמאה מהמלית, אפשר לטפטף אותם מעל השבלולים לפני האפיה (חבל על כל טיפה, לא?).
21. אופים 20-25 דקות (מסובבים את התבנית לאחר כעשר דקות), עד שהשבלולים מזהיבים. אצלי הם כבר היו זהובים למדי אחרי 19-20 דקות.
22. אם רוצים, זורים מעט אבקת סוכר לפני ההגשה.

הערות/תוספות/שדרוגים:

  • כתבתי ברשימת המצרכים שצריך להשתמש בקמח לחם. למה? קודם כל, כי קמח לחם יש יותר גלוטן מאשר בקמח "רגיל" (רב תכליתי), וזה חשוב, כי בבצקי שמרים תמיד נרצה לפתח את הגלוטן. חוץ מזה, קיבלתי שלושה סוגי קמח מסוגת: קמח כפרי, קמח עוגות (שמכיל, אגב, פחות גלוטן מקמח רב תכליתי) וקמח לחם, לכן החלטתי לנסות אותו. אז.. חייבים קמח לחם? לא באמת. העוגה תצא סבבה גם עם קמח רגיל. אבל! בפעם הקודמת ("העוגה השרופה") השתמשתי רק בקמח לחם, והעוגה - מלבד הקצה העליון השרוף - יצאה מדהימה. הפעם השתמשתי בעיקר בקמח לחם, אבל הוא נגמר לי לקראת הסוף, אז הכוס וקצת האחרונות שלי היו קמח לבן רגיל. העוגה עדיין יצאה מצוינת, אבל קצת פחות מהפעם הקודמת. כמובן, אני לא יכולה לומר בוודאות האם זה קשור לקמח או לא, אבל שתדעו. אם יש לכם קמח לחם, זה הזמן להשתמש בו. אם לא, גם רב תכליתי הולך.

  • בפעם הקודמת חתכתי את גליל הבצק שלי לשש עשרה פרוסות, אבל כיוון שהתבנית שלי התמלאה די מהר, אפיתי ארבעה שבלולים בנפרד. הפעם פשוט חתכתי מראש לשתים עשרה חתיכות וכך מילאתי בדיוק תבנית אחת (טוב, קצת יותר ממילאתי.. היא טיפה עלתה על גדותיה, כפי שאולי אפשר לראות בתמונות). רק שתדעו, גם השבלולים ה"בודדים" יצאו טוב מאד, אם כי הם היו נטולי קרמל תפוחים.
  • אז כן, אפשר לאפות את העוגה גם כשבלולים בודדים. אם עדיין רוצים את קרמל התפוחים, אפשר להכין אותו ולצקת מעל או מתחת לכל שבלול לפני ההגשה.
  • סוכר הווניל במלית זה סתם משהו שהחלטתי להוסיף כי התחשק לי וכי חששתי שאולי החלבה לא תהיה מספיק מתוקה, לא יודעת למה. אם אין לכם או לא בא לכם לשים - זה בסדר. ממש לא דיל ברייקר.
  • לגבי הקרמל: בפעם הראשונה ניסיתי להכין קרמל יבש, כלומר רק סוכר, בלי מים. כנראה שבשלב מסוים ערבבתי אותו אחרי שהוא התחיל להתקרמל ואז נוצרו לי גושים וזה היה לא נעים. ניסיתי לשפר את המצב על ידי הוספת מים, ומשום מה נראה לי הגיוני להוסיף את מי הקינמון שהשריתי בהם את התפוחים.. זה לא באמת עזר ובסופו של דבר מה שעשיתי זה לסנן את הקרמל לתוך התבנית (כי הרוב היה בסדר. היו רק כמה גושים קטנים), אבל זה נתן לי רעיון לפעם הזאת, לכן הכנתי מראש את הסוכר עם קצת מים. לא חייבים להשתמש במי הקינמון, זה לא שהטעם באמת מורגש בסוף, אפשר להוסיף "סתם" מים.
  • ואם אתם רוצים להכין קרמל יבש, בלי מים בכלל, גם הולך.
  • אגב, אני כל הזמן מזכירה את עניין העוגה השרופה: במתכון עליו התבססתי, נאמר כי צריך לאפות בחום של מאתיים מעלות. אז זה מה שעשיתי. ואז הלכתי לעשות כלים. סיימתי בערך שבע דקות אחרי שהתחלתי לאפות, אבל כשהצצתי לתוך התנור, גיליתי כי כל השכבה העליונה של העוגה שלי שרופה. לכן הפעם החלטתי להנמיך את החום והשבלולים שלי יצאו זהובים אך לא שחורים. ווהו!
  • למען האמת, יש סיכוי שהעוגה נשרפה שבוע שעבר כי היו לי שתי תבניות בתנור (היו לי גם את ארבעת השבלולים הבודדים בפנים), ונראה לי שהתבנית של העוגה היתה גבוהה מדי. אבל לא משנה, בשורה התחתונה חום של 180 מעלות עושה את העבודה.

התחלה

אמצע

סוף