> נובמבר 2012 | Morcake

28 בנובמבר 2012

לחם דבש ובירה

את הבירה הראשונה שלי שתיתי באזור גיל עשרים ואחת.*


* הייתי ילדה טובה.**


** נשארתי ילדה טובה.

בפעמים הראשונות לקח לי שעה פלוס פלוס לסיים כוס. או לסיים שליש כוס ולתת את מה שנשאר למישהו אחר, שישתה במקומי. אבל די מהר הפכנו לחברות לא רעות, הבירה ואני. אל תבינו לא נכון, זה לא שאני איזו שתיינית גדולה או משהו כזה. אבל כשאני יוצאת, נגיד (בכל שלוש הפעמים בשנה שזה קורה), אני תמיד אזמין בירה.

לא יין. יין זה מטופש. את הקונספט של יין עדיין לא הצלחתי להבין. קאווה כן. למברוסקו גם. יין? יש לזה טעם כל כך.. מה זה? אם לחריקה צורמת (דמיינו ציפורניים שורטות לוח, נגיד כמו כאן. וסליחה מראש אם זה עשה לכם צמרמורת. מה אני מקשקשת, ברור שזה עשה לכם צמרמורת) היה טעם, זה היה הטעם של יין.


אז אם כבר הזכרנו את העניין הזה של בירה, בואו נתעמק בזה לרגע: בבירה יש שמרים. משמרים מכינים לחם. לכן, לוגיקה פשוטה מביאה אותנו לכך שאפשר להכין לחם עם בירה.

עכשיו זה השלב שכולכם נאנחים בייאוש ואומרים לי שלחם בירה קיים בעולם בערך מאז הדינוזאורים. למעשה, אם כבר הזכרנו את העניין הזה, מעטים יודעים כי לחם בירה היה המזון המועדף השני על הטי רקס, אחרי דינוזאורים אחרים.


מצד שני, רבים יודעים כי אני שקרנית.

בכל אופן, תרגיעו את הקרעכצן, טוב? אני יודעת שאני לא מחדשת כלום עם הרעיון שלי ללחם עם בירה. אבל מה לגבי לחם בירה עם דבש? אה? אה?

אה. פתאום אתם שותקים.


תודו שאתם שמחים שהתפנה לי זמן לכתוב הערב, היות שחברות הבריזו לי והשאירו אותי לבד בבית עם המחשב וארוחת ערב המורכבת מבקבוק בירה וקערת קרקרים, קורנפלקס ואגוזים.

ואם תרשו לי רק להתייחס לשתי השאלות המטרידות אתכם ברגעים אלו ממש:


1. לא, אין שום דבר עצוב בלשבת לבד בבית עם בקבוק בירה ומחשב. זה היה יכול להיות יותר גרוע.. הייתי יכולה לשבת עם בירה ו"דייט בחשכה". אבל גם לי יש גבולות.

2. כן, אני אכן אומרת שהחברות הבריזו לי בנימה מבואסת, כדי שזה יישמע כאילו רציתי לצאת, אבל למעשה הלב שלי עשה ריקוד קטן כשזה קרה כי למי יש כח לצאת אחרי כמעט שלוש עשרה שעות בעבודה? ובחיי שהיום אשכרה עשיתי דברים הקשורים לעבודה בלפחות.. שלוש, שלוש וחצי מתוכן.


אה כן. עוד משהו. מה זה לחם בירה ודבש? תחשבו לחם בירה. רק עם דבש. **אנחת תדהמה קולקטיבית** לא, באמת.. זה מין לחם עוגתי למדי במרקם שלו, עם טעם דווקא די מורגש של בירה, אבל גם הדבש דומיננטי, אז יש מתקתקות מסוימת. וזה נפלא. וזה נהדר. וזה הכי מתאים לארוחת בוקר, במיוחד אם מפוצצים את החלק העליון של הלחם במלא גרעינים וזרעים.

ותגידו לי אתם - יש משהו יותר טוב מלחם דמוי עוגה.. עם בירה... לארוחת בוקר?


בדיוק. איי רסט מיי קייס, מיטינג אדג'ורנד, אובג'קשן אוברולד, קייס דיסמיסד, ת'נק יו יור אונור!!!


(אני חושבת ששתיתי יותר מדי מהבירה לפני שאכלתי מספיק מקערת מזון הציפורים שלי. אז בגלל זה אומרים לא לשתות על בטן ריקה)

***
לחם בירה ודבש
מקור המתכון: בעקרון - Gimme some Oven (שם אדיר לבלוג), אבל המרתי חלק מהקמח הלבן במלא והפכתי את הלחם לפרווה על ידי השמטת החמאה והחלפתה בשמן זית, ווהו!

כמות: ככר אחת, כלומר תבנית אינגליש קייק באורך.. אממ.. לא זוכרת.

מצרכים:
2 כוסות קמח לבן
1 כוס קמח מלא (אני השתמשתי בכפרי מלא של סוגת)
2 כפות סוכר חום דמררה
1 כף אבקת אפיה
1 כפית מלח
2 כפות דבש
1 בקבוק (330 מ"ל) בירה (אני השתמשתי בגולדסטאר)
4 כפות שמן זית
שומשום/גרעיני חמניה/גרעיני דלעת/הכל/משהו אחר, לפיזור לפני האפיה

אופן ההכנה:
1. מחממים תנור ל-180 מעלות. מניחים תבנית אינגליש קייק על רשת.
2. טורפים שני סוגי קמח, סוכר, אבקת אפיה ומלח בקערה בינונית. אפשר להשתמש בכף רגילה.
3. מוסיפים דבש, בירה ושמן זית ומערבבים עד לקבלת בלילה אחידה. כן, עדיין משתמשים בכף.
4. יוצקים לתבנית, מפזרים למעלה גרעינים/זרעים כאוות נפשכם ואופים 40-60 דקות, עד שהחלק העליון של הלחם שחום-זהוב וקיסם הננעץ במרכזו יוצא נקי. אני אפיתי 44 דקות (זה ממש הספיק), וסובבתי לאחר כעשרים דקות.

הערות/תוספות/שדרוגים:
  • איזו מצחיקה אני, שכחתי לציין את זה שהלחם פרווה ושכמעט קל מדי להכין אותו. כן, קל מדי.
  • אני השתמשתי בגולדסטאר. אתם יכולים להשתמש במשהו אחר, אם בא לכם.. אבל אני חושבת שאולי בירות מרירות מדי עלולות להפוך את הלחם שלכם ל.. ובכן, מריר. מדי.
  • אם אתם לא בקטע של לחם מלא, אפשר להשתמש רק בלבן. האם אפשר להשתמש רק במלא? לא יודעת לומר אם הלחם יצא דחוס מדי או לא, אבל אם בא לכם לנסות ולדווח, אני אשמח והלב שלי שוב יבצע ריקוד קטן.
  • אני רואה את המבט הכל-יודע שלכם. בסדר, עליתם עלי: הייתי שמחה אם היו מבריזים לי גם אם הייתי עובדת שעתיים היום. או לוקחת יום חופש. או חודש חופש. אז יש לי נשמה של אשה בת מאה וארבע, למה אתם חייבים להזכיר לי את זה?


אוקיי, וידוי: הדלקתי בינתיים טלוויזיה. האנשים שיוצאים לדייטים בחושך מדברים, ואני רואה אותם בשחור לבן (העיניים שלהם, אגב, שחורות בקטע מפחיד. דמוני קצת). וחשה ממש לא בנוח. מישהו מוכן להסביר לי למה שמישהו ירצה להשתתף בדבר הזה? לא, רציני. ל מ ה ?

24 בנובמבר 2012

לחם פנדה, או לחם קופים בשחור לבן

יום שישי. שבע וחצי בבוקר. טל אמורה להגיע אלי רק עוד איזה שעתיים ליום האפיה המשותף שלנו, ולי כבר יש פתיחה לפוסט:


וכן, גם טרחתי לספר את זה לטל.


את הקפה הראשון באותו יום, אגב, שתינו בסביבות שתיים בצהריים. בעצם לא. טל שתתה תה.


בכל אופן.


אם הייתם באזור בחודשים האחרונים, אתם בטח יודעים שבקיץ כבר אפיתי עם אפרת, וגם עשיתי בלאגן אצל רחל. יצא לי גם להיפגש עם כל מיני בלוגרים, להיות בקשר מיילי ובעוד כל מיני אמצעים וירטואליים שאנשים וירטואליים כמוני משתמשים בהם כדי לתקשר.


אבל טל הפכה לחברה של ממש. בהתחלה - לפני שנה ומשהו - היא הגיבה לי על איזה פוסט, וכך גיליתי את הבלוג שלה, על שלל המתכונים ההורסים שבו - אפילו אם חלקם בישוליים, ובישול זה שפה שאני לא מדברת - והתמונות המהממות ולאחרונה האיורים המטורפים. אחר כך דיברנו קצת במייל, בעיקר על עניינים טכניים. בשלב הבא אזרתי אומץ - והתגברתי על גישת האני-לא-מוסיפה-אנשים-בפייסבוק שלי - ו... הוספתי אותה בפייסבוק. לפני כמה חודשים כבר נפגשנו על אמת: היא השתתפה בתחרות, אני סיקרתי אותה (סיקרתי = העמדתי פנים שאני כותבת כל מיני דברים בפנקס הקטן שלי, ובעצם פשוט אכלתי המון קינוחים קטנים וטעימים). ונראה לי שאחרי היום הזה כבר נעשינו חברות באופן רשמי*.

קצת עצוב שמצלמה כל כך איכותית צולמה בטלפון וכתוצאה מכך מככבת בתמונה כל כך לא איכותית

*רגע, זה מעולם לא באמת נעשה באופן רשמי. טל, אפשר להציע לך חברות?


אז אנחנו נפגשות לא מעט - במיוחד בהתחשב בעובדה שטל הגיבורה גרה בעיר אחרת ומתניידת בתחבורה ציבורית - ומדברות כל יום, גג כל יומיים, במיילים והודעות, ואיכשהו עד לפני שבועיים בערך לא נכנסנו יחד למטבח. זה לא שאנחנו לא מדברות על אפיה.. הייתי אומרת ששבעים-שמונים אחוז מהשיחות שלנו הן על אפיה. העשרים-שלושים הנוספים, אגב, הם על כמה אכלנו, כמה אנחנו רעבות, או מה אנחנו מתכננות לאכול בהמשך היום.


קיצור. בסופו של דבר הגענו למסקנה שאינף איז אינף, והגיע הזמן להיות רציניות ולהכין משהו ביחד. החלק הקשה היה למצוא יום שמתאים לשתינו, אבל בסוף הצלחנו. מבחינת "מה נכין", זה כבר היה די קל: במסגרת כל שיחות האפיה שלנו, בערך בחצי מהן הוזכר השם "לחם קופים". טל רצתה להכין לחם על בסיס חמאת בוטנים, אני חלמתי על אחד בשחור לבן.

לא ברור לי למה ואיך, אבל טל התקמבנה על ריסז קאפס קריסמסיים. אני לא שואלת שאלות קשות...

אז מפה לשם, הגענו למסקנה שאנחנו נפגשות ומכינות שני לחמי קופים משודרגים. עכשיו אני רוצה לקחת רגע ולנצל את הרקע המתמטי שלי כדי להוכיח לכם את נכונות ההחלטה שלנו: ראשית, לחם קופים עשוי משמרים. וכל דבר שיש בו שמרים זה אוטומטית דבר טוב. שנית, ממש קל להכין לחם קופים, למרות השמרים. אולי בגלל השמרים. בטוח בגלל שלגלגל כדורים של בצק שמרים זה פשוט כיף. אז כן, שלישית זה שכיף להכין לחם קופים.


ואם נעבור עכשיו לשלב הכמעט-סופי של ההוכחה המתמטית שלי: אם לחם קופים זה טעים, אז שני לחמי קופים זה פעמיים טעים. ופעמיים טעים > טעים. הוסיפו למשוואה הזו את שתי העובדות הבאות:


1. לחם קופים אחד הוכן בשני צבעים והיה שוקולדי בחלקו. חוץ מזה, לא ברור לי למה ואיך, אבל הטעם של המאפה הזה פשוט הזכיר סופגניות. בקטע ממש טוב. סליחה, מזכיר סופגניות. עדיין. כי יש לי עוד קצת שאריות בפריזר (ווהו!) וכל כמה ימים אני לוקחת לי איזה כדור ואוכלת ונהנית.


2. לחם קופים שני היה למעשה מיני לחם קופים. קטן. קטנים, בעצם. שישה. שש יחידות לֶחֶ-מיני קופים. ובבצק שלו היתה חמאת בוטנים. ובתוך כל מאפה היו חתיכות של ריסז קאפס וחמאת בוטנים צ'יפס.


אז קחו את כל מה שאמרתי קודם, הכניסו את שני הנתונים החדשים שפירטתי לעיל, ותוכלו להבין בקלות שטל ואני מקבלות החלטות מעולות.


זאת אומרת..


בערך. יכול להיות שבשלב מסוים נאלצנו לברוח מהדירה שלי, רק כדי לא להיות באותו החדר עם (שאריות) לחמי הקופים שלנו.

אני לא צוחקת. מה שקרה זה שאפינו את הלחם הראשון, הגדול, השחור-לבן, זה שסובל מפיצול אישיות ולא מצליח להחליט האם הוא לחם קופים או לחם פנדה. הוצאנו אותו מאפיה. צילמנו צילמנו צילמנו. אכלנו חצי לחם. הפסקנו לנשום אבל לא הפסקנו לאכול. הכנסנו את המיני לחמי קופים לאפיה. הוצאנו אותם. ידענו שלא נצליח לשלוט בעצמנו ליד כל השמרים האלה, אבל כבר רצינו למות מכל מה שאכלנו, ועדיין לא שתינו קפה. אז ברחנו מהבית.


הלכנו, שתינו, חזרנו לבית שעדיין מריח ממאפי שמרים, והמשכנו לרצות למות, כאילו מעולם לא יצאנו מהדירה. אז צילמנו צילמנו צילמנו (הפעם את הלחם הקטן), אכלנו (טוב, אני משקרת כהרגלי. קודם אכלנו ואז צילמנו. כי יש סדר עדיפויות בחיים, אנשים!) ואז טל כבר היתה צריכה ללכת, אז זרקתי עליה את רוב השאריות (מינוס מיני לחם אחד ועוד קצת שאריות של לחם הפנדה הגדול) ונעלתי את הדלת אחריה, כדי שהיא לא תתחרט פתאום ותחזיר לי את כל מה שנתתי לה.


כי הייתי מסיימת את הכל עוד באותו היום. זה היה קורה, אני אומרת לכם.


רגע, אז מה רציתי לומר בעצם? אה כן.


רציתי לספר לכם שהיה ממש כיף עם טל. וששתינו השמענו בקול רם הצהרות אהבה לבצק.. דברים מביכים שאף אחד לא באמת צריך לדעת עליהם, אבל הופ! הנה פלטתי את זה לידכם בכל זאת. אופס.


רציתי שתדעו שלחם קופים זה נהדר וקל וכיף, וזה מגניב מאד להכין חלק מהבצק עם קקאו וכך לקבל לחם בשני צבעים. ושיש סיכוי שלמאפה שלכם יהיה טעם של סופגניות (מי זאת הבחורה הזאת, כל כך מתוקתקת ומכינה מראש מתכונים לחנוכה?*).


*אני. זאת אני.

ז א ת  לא אני. זאת טל.

ולחם קופים קטן? עם חמאת בוטנים? זה בכלל להיט היסטרי. אין מילים. באמת.


אה, אבל מילת חוכמה אחת: אם אתם נפגשים עם מישהו במטרה לאפות יחד, אל תגידו דברים כמו "איך אני מחכה שנסיים מהר עם הבצק ונשתה קפה". כי זה לא יקרה. סתם מזל רע. בסוף אתם תמצאו את עצמכם שותים קפה רק כעבור שש שעות.


זה כמו בסרטי אימה, כשמישהו אומר "אני כבר חוזר" ואז לא חוזר, או שהוא חוזר בתור זומבי, או שחלקים ממנו חוזרים או משהו כזה. מזל רע, איי טל יו.

BUSTED

יכול להיות שכרגע השוויתי יום אפיה של עוגות שמרים עם חברה לסרט אימה עם זומבי וחלקי גופות?

מה לא בסדר איתי?*

*אל תנסו לענות. זו שאלה מכשילה. ויש יותר מדי תשובות נכונות.


מבחינת המתכונים, שניהם מתבססים על לחם הקופים האגוזי שפרסמתי בתחילת השנה, אבל כל אחד מהם משדרג ולוקח את המתכון הבסיסי לכיוון אחד. את הלֶחֶמיני חמאת בוטנים תוכלו למצוא אצל טל.. את לחם קופי הפנדה תכף תראו. ממש כאן ועכשיו.


***
לחם קופי פנדה
מקור המתכון: מבוסס על המתכון הזה, עם שינוי קטן כדי להפוך אותו לשחור-לבן

כמות: תבנית קוגלהוף אחת, בקוטר עשרים ומשהו ס"מ (אם לא משתמשים בסיליקון, רצוי לשמן). מספיק לאדם אחד. או שניים, אם יש לחם קופים נוסף בסביבה.. סתם, זה אמור להספיק ליותר משני אנשים. אבל אם זה מספיק לאחד או שניים - דעו שאני לא שופטת.

מצרכים:
1 כוס חלב חמים (בערך חצי דקה במיקרו זה סבבה)
1/3 כוס מים חמימים
1/4 כוס סוכר לבן
30 ג' חמאה מומסת קרה/פושרת
1/2 2 כפיות שמרים יבשים
1/4 3 כוסות קמח לבן
1 כפית מלח
2 כפות אבקת קקאו

לציפוי
כ-60 ג' חמאה מומסת
סוכר לבן (בערך חצי כוס)

אופן ההכנה:
1. מניחים בקערה חלב, מים וסוכר. מערבבים היטב, עד להמסת הסוכר.
2. מערבבים פנימה חמאה מומסת ושמרים. מניחים בצד למשך כמה דקות, על מנת לאפשר לשמרים לתסוס.
3. מניחים קמח בקערת המיקסר ומוסיפים את לו את תערובת השמרים. מחברים וו לישה ומפעילים את המיקסר למשך כעשר דקות (מתחילים במהירות איטית ומגבירים בהדרגה), עד לפיתוח הגלוטן בבצק, כך שאם לוקחים חתיכת בצק, אפשר למתוח אותה מאד דקה כך שהיא תהיה כמעט שקופה וניתן יהיה "לראות את האור" דרכה, מבלי שהיא תיקרע. הבצק אמור להיות גמיש וחלק.
4. מוסיפים מלח ולשים עוד דקה-שתיים, רק על מנת לאפשר לו להיטמע בבצק.
5. מחלקים את הבצק לשניים - אפשר לפי העין, אנחנו שקלנו וקיבלנו שני חלקים של 408 ג' כל אחד. מניחים חצי אחד בקערה ומכסים בניילון נצמד. מתפיחים למשך כשעה.
6. את החצי השני מחזירים לקערת המיקסר, מוסיפים קקאו ולשים עד להיטמעותו בבצק. טיפ קטן: אל תפעילו את המיקסר על גבוה מדי, כי כל הקקאו יתעופף לכם ויטנף את המטבח (לא מבוסס אפילו קצת על מה שקרה במטבח שלי. ואני לא רוצה להלשין או משהו, אבל אני לא נהגתי במיקסר באותם רגעים..).
7. מעבירים את הבצק הכהה לקערה אחרת (אם לא צריך את קערת המיקסר כדי להכין עוד לחם קופים, למשל, אפשר להשאיר אותו שם), מכסים בניילון נצמד ומתפיחים למשך כשעה.
8. לאחר ששני הבצקים תפחו (הבהיר תפח כמה דקות יותר מהכהה, זה ממש לא קריטי), מעבירים אותם למשטח מקומח ומעבדים מעט. יוצרים כדורים מכל בצק - זה לא כזה קריטי מה הגודל והכמות של הכדורים, אבל השאיפה היא לקבל כמות דומה של שחורים ולבנים. לנו יצאו שנים עשר שחורים ושלושה עשר לבנים, אבל הכנו כדורים די גדולים. אפשר להקטין אותם קצת ולשאוף לאזור העשרים כדורים מכל צבע.
9. ממיסים חמאה ומניחים בקערה קטנה. בקערה נפרדת מניחים סוכר.
10. טובלים כל כדור בצק בחמאה ולאחר מכן בסוכר. מניחים בתבנית. אפשר לעשות את זה איך שרוצים מבחינת הצבעים: אנחנו השתדלנו לשים אחד לבן, אחד שחור וכך הלאה.. אבל אפשר להניח את כל הלבנים ואז את כל השחורים, או הפוך, או לעשות שורה אחת מכל צבע, או אקראי לחלוטין.. מה שבא לכם.
11. מכסים את התבנית בניילון נצמד ומתפיחים עוד חמישים דקות-שעה.
12. בינתיים מחממים תנור ל-180 מעלות.
13. אופים 30-35 דקות, עד שהמאפה משחים ונראה אפוי. אנחנו אפינו 35 דקות, אבל בשלב מסוים גם הנמכנו את החום ל-160 מעלות, היות שהכדורים הלבנים התחילו להשחים קצת יותר מדי.
14. ממתינים מעט - חמש-עשר דקות - והופכים על צלחת הגשה. מחליפים לבגדים הכי רחבים שיש לכם בארון ואוכלים בהנאה.

הערות/תוספות/שדרוגים:
  • אנחנו בחרנו לגלגל את הכדורים רק בסוכר לבן, כדי לא להפריע לצבעים, אבל אפשר להוסיף גם קינמון, או לגלגל בסוכר חום, או להוסיף קקאו, שזו אופציה נוספת שחשבנו עליה בהתחלה.
  • מבחינת כמות הסוכר - חצי כוס זו הערכה גסה. פשוט שופכים כמות נאה לקערה ומוסיפים עוד, במידת הצורך. כנ"ל לגבי החמאה.. המסנו מאה גרם, אבל נזקקנו רק לקצת יותר מחצי כמות. השאר שימש אותנו למאפה השני.
  • אם מתחשק לכם, אפשר לזרוק פנימה אגוזים (כמו בלחם הקופים המקורי שלי), או שוקולד צ'יפס, נגיד.. זה מתכון שרק מתחנן לשדרוגים, אם כי הוא באמת מעולה ובחיי שיש לו טעם של סופגניה.
  • טוב, בינינו - השדרוג הכי מומלץ למתכון הזה הוא להכין גם את המיני לחם קופים עם חמאת בוטנים. ולאכול אותם. יחד. אבל אז כבר תצטרכו לצאת מהבית ולקנות בגדים חדשים, כי רוב הסיכויים שגם הבגדים הכי גדולים שלכם לא יספיקו במקרה הזה.
  • אני יודעת מה אתם רוצים לומר לי עכשיו - אין דבר כזה קופי פנדה. אז שתדעו לכם: באפיה, כמו באמנות, אין דבר כזה שאין דבר כזה.
  • חוץ מכשמכינים לחם קופים ואז והוא נגמר אחרי עשר דקות. אז באמת אין דבר כזה.





אני יודעת שזה לא באמת מעניין אתכם, אבל שתי התמונות האחרונות - אוהבת אותן. מתה עליהן. בא לי לתלות אותן על הקיר בסלון (אני יודעת שאני אומרת את זה הרבה.. ובשורה התחתונה, אין לי אפילו רבע תמונה על הקיר).

19 בנובמבר 2012

"עוגיית" שוקולד צ'יפס בדקה אחת

היי.


מה שלומכם?

אצלי הכל בסדר, תודה ששאלתם.


תגידו..


זוכרים שהכנתי פעם בראוני בספל?


כן. זה קרה. מצטערת שהזכרתי לכם.

אז היום הכנתי עוגיית שוקולד צ'יפס בספל. טוב, בקערה. 


ומיד באתי לספר לכם.

טל הפנתה את תשומת לבי לעוגיה הזו לפני כמה חודשים. כי היא מכירה אותי ויודעת מה טוב לי. ומה רע לי. הכל במקביל.


והיום החלטתי שזה פשוט צריך לקרות. כי אני אדם בוגר שיכול להחליט שארוחת הערב שלו היא כוס חלב ועוגיית שוקולד צ'יפס בקערה.

עוגיית שוקולד צ'יפס בקערה שלקח לי אחת עשרה דקות להכין* ושישים שניות לאפות. במיקרו. oh yeah.


*אחת עשרה דקות זה המון זמן. אבל הייתי איטית אפילו יחסית לעצמי. וניסיתי לצלם. אבל היה חושך, מה שמסביר את התמונות הגרועות-יותר-מתמיד. אתם יכולים לעשות את זה בהרבה פחות מאחת עשרה דקות. צ'אלנג' אקספטד, יס?

מצב התמונות היה כל כך חמור שלרגע הפעלתי פלאש

אז אממ.. זהו.


אני מבינה את ההלם שלכם מכמה שהפוסט הזה קצר, אבל כשמישהו נותן לכם מתכון לעוגיית שוקולד צ'יפס שאופים במשך דקה אחת, אתם לא שואלים שאלות. אתם קוראים את המתכון פעם אחת, רצים למטבח ולא מסתכלים אחורה.


יש?

***
"עוגיית" שוקולד צ'יפס בדקה אחת
מקור המתכוןPicky Palate, עם שינויים קלים שלי

כמות: "עוגיה" אחת. לבן אדם אחד. אפשר לנסות לחלוק עם עוד מישהו, אבל למה זה טוב? שהמישהו הזה ידאג לעצמו.

מצרכים:
10-15 ג' חמאה רכה
1 כף סוכר לבן
1 כף סוכר חום דמררה
2 כפות ביצה טרופה
1 כף חלב
מעט תמצית וניל
4 כפות קמח לבן
1/4 כפית אבקת סודה לשתיה
1/4 כפית מלח
1 כף שוקולד צ'יפס

אופן ההכנה:
1. מניחים חמאה ושני סוגי סוכר בקערה. מערבבים בעזרת כף. אם החמאה לא ממש רכה ואין לכם סבלנות שהיא תתרכך (אני? אני בכלל לא מדברת מנסיון, למה שתחשבו ככה?), אפשר לפורר אותה לתוך הסוכר ידנית.
2. מוסיפים ביצה, חלב ווניל. מערבבים.
3. מערבבים פנימה קמח, סודה ומלח, ולבסוף גם את השוקולד צ'יפס.
4. מחממים במיקרוגל למשך דקה אחת.
5. נועצים כפית במרכז העוגיה ה-ooey gooey שלכם (סורי, אין לי תיאור טוב יותר), אוכלים ושמחים עד מאד.

הערות/תוספות/שדרוגים:

  • תראו, המרקם הוא לא ממש ממש עוגייתי - משהו בין עוגיה לעוגה לפודינג. אולי אם תאפו עוד עשר-חמש עשרה שניות, העוגיה תתייצב קצת, אבל המרקם האואי-גואי (כן, כתבתי את זה בעברית, מה תעשו לי?) כל כך כיפי.
  • חוץ מהשוקולד צ'יפס, אני הוספתי גם חופן טופי ביטס. לא חובה, ועד כמה שאני יודעת אין להשיג בארץ, אבל זה יופי של שדרוג.
  • אני יודעת מה אתם חושבים, גם אני בדרך כלל בעד שוקולד קצוץ ולא צ'יפס בעוגיות. אבל כל הקטע פה זריזות ושכונה ויאללה בלאגן, אז לגמרי אפשר - וצריך, אם תשאלו אותי - להשתמש בצ'יפס. אין זמן, יורים עליכם.
  • אוי, אולי ההערה האחרונה לא היתה במקום.. לא נורא, ירו אבל כיפת ברזל יירטה, ווהו!
  • ואיך התוצאה הסופית? בדיוק כמו הבראוני ההוא - זה כנראה לא קינוח שיפיל אתכם מהכסא, אבל אם תרשו לי לצטט את עצמי, היישר משיחת פייסבוק שניהלתי לפני שעה בערך: "יחסית לכמה זמן שלוקח להכין, זה אחלה. יופי של ארוחת ערב".
  • וכן, אני ממש מתעקשת על זה שעוגיית שוקולד צ'יפס (יחד עם כוס חלב, לא סתם!) זה ארוחת ערב לגיטימית.
  • אה, ואם היתה לי טיפה אחת של סבלנות, או של משמעת עצמית, חלילה, הייתי מתאפקת, מכינה את העוגיה שוב באור יום ואז מעלה לפה תמונות לפחות סמי ייצוגיות. אבל אני לא. טייק איט אור ליב איט.




אז ה"עוגיה" עצמה היתה ארוחת ערב. ומה לגבי השוקולד צ'יפס שפיזרתי מסביב? מצחיקים אתם.. הם היו הקינוח.