> עוגיות שוקולד עם קרם נוטלה | Morcake

5 בפברואר 2013

עוגיות שוקולד עם קרם נוטלה

בחירות


חשוב להצביע, הם אמרו. מי שמצביע משפיע, הם אמרו. ואז הם ניסו לבלבל את המצביעים.

או רק אותי?

לא קיבלתי הודעה לבוחר. יום בהיר אחד, מספר ימים לפני הבחירות, אמא שלי הודיעה לי חגיגית כי היא ואבא שלי קיבלו בדואר את ההודעה לבוחר, ואני לא. ורק באותו הרגע נזכרתי כי בניגוד למה שחשבתי, כן שיניתי את הכתובת שלי בתעודת הזהות כשעזבתי את הבית, כך שבכלל לא הייתי אמורה לקבל את ההודעה לכתובת שלהם, אלא לשלי. אמא הציעה שאצור קשר עם האינטרנט - או עם האתר של הכנסת, או הבחירות.. לא יודעת, היא התנסחה יותר טוב ממני - ואבדוק את העניין.

"בסדר", אמרתי לה בעצלות אופיינית, "אני אחכה איזה יום-יומיים. אתם רק קיבלתם את ההודעה היום".

"לא.. קיבלנו לפני שלושה שבועות בערך. פשוט שכחתי לומר לך".

אה. אוקיי. השתכנעתי. אז יצרתי קשר עם האינטרנט ושלחתי מייל נסער: לא קיבלתי הודעה. רוצה לממש את זכותי הדמוקרטית. אל אל ישראל. מה עלי לעשות? אללי.

או שפשוט כתבתי "אשמח לדעת היכן אני רשומה". היכן, לא איפה. כי כשיוצרים קשר עם הכנסת, או האינטרנט של הבחירות, צריך לכתוב מילים גדולות כמו היכן. ולא איפה.

שלחו לי בתגובה רשימה של מספרי טלפון בהם אוכל לברר את מספר ומיקום הקלפי. אז התקשרתי. הקשתי מספר תעודת זהות. ביררתי. שמחתי על היותי כה פרואקטיבית.

ואז הגיע היום של הבחירות. הכל היה מתוכנן. הולכת להצביע בשמונה בבוקר. ממשיכה משם ליוגה בתשע ומשם היישר לארוחת בוקר עם חברות בעשר ורבע. כן, ורבע.

אז הייתי ב"קלפי" שלי בחמישה לשמונה. המקום היה שומם. הקפתי את בית הספר, לכאורה, שהתגלה כמרכז לימודי כלשהו שהוא בכלל לא בית ספר, מספר פעמים. לא מצאתי כלום. ריק. שומם. נעול. שקלתי להיכנס לתחנת המשטרה הסמוכה כדי לנסות לברר את העניין, אבל השוטרת שם בדיוק נזפה במישהו אז ויתרתי.

קיצור, התמרמרתי - לעצמי, למשפחה שלי בוואטסאפ - והמשכתי הלאה. הגעתי לנמל מוקדם מהצפוי והחלטתי לנסות את מזלי. לנסות במה?

חברות שלי ואני ביקשנו להזמין מקום בבית קפה מסוים לאותו הבוקר. כן, אנחנו ועם ישראל כולו. בטלפון אמרו לנו שלא שומרים מקום. אבל חשבתי.. אולי.. אם אתייצב שם ואעשה פרצופים עצובים, זה יעבוד.

זה לא עבד. אמרו לי שפשוט נגיע ונקווה שיהיה בסדר.

אז אחרי היוגה - הדבר היחידי באותו היום שעבר חלק - שבתי לבית הקפה. חברה אחת שלי כבר נרשמה ותפסה מקום בתור. החברה השניה איחרה ממש. בסוף, אחרי שעה בערך, קיבלנו את השולחן המיוחל. ואחרי עוד רבע שעה, החברה השניה הגיעה.

קיצור, סטיתי מהנושא (משהו שלא קורה אף פעם).

בואו לא נשכח שבשלב הזה עדיין לא ידעתי מה נסגר עם הקלפי שלי. תכננתי לחזור לשם אחרי ארוחת הבוקר, אבל לא באמת האמנתי שיצא מזה משהו. אבל בזמן שעמדתי בתור וחיכיתי שבית הקפה העף-על-עצמו יסכים לתת לי לשבת, לשתות קפה ולאכול משהו, פתאום אבא שלי הודיע לי שהוא בירר לי באיזה אתר או אפליקציה או משהו, ומסתבר שאני בכלל אמורה להצביע במקום אחר. כן, הוא הכניס את תעודת הזהות שלי וקיבל כתובת שונה.

אז אחרי ארוחת הבוקר הלכתי לשם ולא לקלפי ה"מקורית" שלי. וראו זה פלא, בית ספר פתוח. אנשים מחלקים פתקים בכניסה. ממש שוקק חיים. כשאמרתי לבחורה בכניסה שבהתחלה נאמר לי שעלי להגיע למקום אחר (אני יודעת שהיא לא באמת אחראית לזה ואין לה מה לעשות עם המידע הזה, אבל הייתי חייבת לחלוק עם מישהו שאיכשהו קשור לעניין), היא ענתה לי ש"כן, את לא הראשונה שאומרת לי". וואלה יופי, תודה. צרת רבים חצי נחמה? ממש.

ובנוסף לכל היה תור, כי השעה היתה כבר אחת. אני בטוחה שבשמונה בבוקר, שעת ההצבעה המתוכננת שלי, המקום היה ריק ולא הייתי צריכה להמתין.

לא משנה, העיקר שבסוף זכיתי לממש את זכותי הדמוקרטית. אפילו שהמדינה ניסתה למנוע בעדי.


מור 1, ישראל 0. הידד.

כאב ראש


נכון הפרסומת הזו - "כאב ראש. כאב ראש, כאב ראש, כאב ראש"? אז כזה.

ביום רביעי בצהריים התחיל לי כאב ראש. אוקיי, סבבה.. כאב ראש. קורה. אין צורך להתרגש. בשלב מסוים היה שיפור, אחרי שלקחתי כדור - וכדורים אני לוקחת רק כשממש, אבל ממש, כואב לי. אבל בסוף.. הלכתי לישון עם כאב ראש.

חמישי בבוקר. קמתי. סבבה, הסכנה חלפה. יאללה, נוסעת לאפרת - עכשיו בטוח יהיה בסדר. אז לא. אפרת נהדרת, והיה לי הכי כיף בעולם, אבל מתישהו, אפילו לא זוכרת מתי בדיוק, כאב הראש חזר. החצוף הזה, עשה איתי את כל הנסיעה לירושלים, התחבא לי באוטו, אולי אפילו בתיק, וכשלא שמתי לב - תקף!

אז לאורך רוב יום חמישי סבלתי. שוב לקחתי כדורים, שוב זה עזר נקודתית ותו לא. בחמישי בערב הייתי ממש על הפנים. חברות רצו להיפגש, אני אמרתי שכואב לי. חוץ מזה, בשישי בבוקר תכננתי משהו שכבר נדחה ונדחה ונדחה פעמים רבות.. ממש לא רציתי לבטל שוב, אבל ליתר בטחון הודעתי ש"זו אופציה". והלכתי לישון. עם כאב ראש.

שישי בבוקר. השעון מצלצל. שבע. והכאב? עדיין פה. אז ביטלתי את מה שלא רציתי לבטל. וחזרתי לישון לעוד כמה שעות. בהמשך היום רבצתי על הספה. כשבכל זאת ניסיתי להזיז את עצמי וקפצתי לסופר ולדואר - רבע שעה הליכה בסך הכל - חזרתי מעולפת כולי.

זה המשיך בשבת. ובראשון. בשבת בערב, כאילו לא מספיק סבלתי, דרכתי על משהו - אלוהים יודע מה, זה היה בתוך נעל הבית שלי ואני הייתי עם גרביים בכלל - ופתאום ירד לי דם מכף הרגל. זה היה הסימן שלי להתיישב על הספה בסלון ולפרוץ בבכי של דקה וחצי. טוב, לפרוץ זו מילה גדולה. אבל היו דמעות. וכאב ראש. כמובן שהיה כאב ראש.

קיצור, מרביעי בצהריים עד ראשון בלילה כאב לי הראש. עם הפוגות שלא ארכו יותר מעשרים דקות. וזה היה סבל שלא ניתן לתאר. ביום שני בבוקר, כשפתאום הבנתי שיש לי רק כאב מינורי כלשהו, ברקע, שאחר כך דעך ונעלם לגמרי - וואו. אושר גדול. 

הפסקת חשמל


ביום שלישי האחרון היתה בבניין שלי הפסקת חשמל יזומה. שש עד עשר וחצי בבוקר. ידעתי עליה מראש, אבל אני מודה שכשקמתי שכחתי לרגע. ואז הייתי מרוצה מעצמי שהתקלחתי בערב ולא המתנתי לבוקר, כי הדוד החשמלי שלי כנראה לא היה עוזר לי..

אז התלבשתי, התארגנתי, ירדתי לאוטו. השעה היתה שבע ועשרים בערך. התנעתי, הרמתי את השלט, לחצתי ו... פתאום הבנתי. המחסום החשמלי של החניון בבניין לא יעבוד בזמן הפסקת חשמל. קיצור, הייתי כלואה בחניה של הבניין שלי.

מה עושים? תראו, ידוע שבעתות מצוקה, אנשים מוצאים כוחות בלתי מוסברים. כמו האמהות האלה שמרימות מכוניות כשהילדים שלהם כלואים מתחת.

אז לא, לא הרמתי את המחסום בצורה ידנית. כוחות כוחות, אני חלשה מדי בשביל זה. אבל... על המחסום היו כתובים שני מספרי טלפון. יאללה, חשבתי לעצמי, אנסה לחייג.

התקשרתי למספר הראשון. וידאתי פעמיים שאני מתקשרת למספר הנכון. בכל זאת, השעה היתה שבע עשרים וארבע בבוקר, לא רציתי להתקשר לסתם אנשים. וכך התנהלה השיחה:

אשה (בקול רדיופוני של מישהי שהתעורר לפני שלוש שעות לפחות): בוקר טוב.
אני (מהוססת ומגומגמת): שלום. אממ.. הגעתי לחניוני X (השם האמיתי שמור במערכת. וכן, אני מודה. התבלבלתי ואמרתי "חניוני" במקום "שערי")?
אשה (כועסת. אוהו, מה כועסת): מה הקשר חניונים?!
אני (עוד יותר מהוססת ומגומגמת): סליחה, פשוט.. יש הפסקת חשמל בניין שלי ואני תקועה פה בחניון ו...
אשה (מזועזעת, מזעזעת, אנטיפתית שאין דברים כאלה): את לא חושבת שאת מעירה אנשים?!?!?!?!?!
אני (איפשהו בין עוד-שניה-בוכה לעוד-שניה-צועקת-על-האשה-הרעה): הפסקת חשמל.. בניין.. חניון.. תקועה.. מספר טלפון כתוב על מחסום...

ומתישהו במהלך חצאי המילים שלי, לא יודעת מתי בדיוק, האשה הרעה ניתקה.

אני, כמובן, נכנסתי להלם. בעיקר מזה שהייתי לבד ואף אחד לא היה עד לשיחה ובטח אף אחד לא יאמין לי. אוף.

אחרי זה ניסיתי להתקשר למספר השני - הגעתי לתא הקולי. דיברתי עם בעל הבית שלי, שהוא גם ועד הבית, והוא אמר שהוא לא ממש יודע מה לעשות ואולי יש לי מפתח אלן, כי זה מה שצריך כדי לפתוח ידנית את המחסום.

אני עניתי לו שאני בכלל לא יודעת מה זה מפתח אלן (אני עדיין לא בטוחה שכך אומרים/כותבים את זה) והוא אמר שוב שהוא לא יודע מה לעשות. אין בעיה חבוב, אני אחכה שלוש שעות עד שהחשמל יחזור. זה לא שאני צריכה להגיע לעבודה או משהו כזה.

קיצור, סימסתי לחברה שגרה קרוב. התקשרתי לחבר מהעבודה שגר יחסית קרוב. הבנתי שצריך מפתח כלשהו, אז ניסיתי בינתיים לעשות משהו עם שני הסטים של המפתחות שיש לי - גם של הדירה שלי וגם של ההורים. מיותר לציין שהם לא עזרו לי.

בשלב זה עשיתי את הדבר ההגיוני היחיד: הלכתי לבית הקפה ליד הבית שלי וקניתי לי קפה טייק אווי והלכתי לשתות אותו באוטו. אה, שכחתי לציין את החלק הנורא מכל - הסוללה של הפלאפון שלי היתה חלשה. כל כך חלשה.

בסוף הגיעה שכנה שהתקמבנה על חבר עם מפתח אלן. הוא פתח את המחסום לה, לשכן נוסף ולי. הייתי חופשיה ומשוחררת. כדי לנסוע לעבודה. וו-פריקינג-הו.


מה היתה השעה, אתם שואלים? שמונים ארבעים ושש. בסך הכל חיכיתי פחות משעה וחצי לשחרור מהכלא. יופי של התחלה לבוקר, לא? 

עוגיות


אני לא רוצה שתחשבו שאני מתלוננת או משהו כזה.

אני רוצה שתדעו את זה.

אני מתלוננת.

כי כמו שאני הייתי כלואה בחניון - אתם כלואים פה ותצטרכו לשמוע אותי מקטרת.

וכמו שלי היה כאב ראש שסרב לעבור - אני רוצה שגם אתם תחוו את זה. חוויה אינטראקטיבית, אם תרצו. זו לא סתם סדנת הדגמה, היא מעשית!

ומה לגבי הבחירות ובית הקפה וזה? לא יודעת. אין קשר. בואו נחליק את זה, טוב? טוב.

בכל אופן, ביום של הבחירות הכנתי את הטארט הזה ונשאר לי בצק פריך שוקולדי. אז יצרתי ממנו גליל, עטפתי בניילון נצמד והקפאתי.

ארבעה ימים לאחר מכן, בשבת של כאבי הראש הבלתי פוסקים, הצלחתי איכשהו להתגבר על עצמי ועל הכאב ולהכין מהבצק הזה עוגיות.

הוצאתי מהפריזר, חתכתי לעיגולים (לא) שווי גודל ואפיתי. טעמתי ארבע עוגיות, כי... למה לא?

הקצפתי שמנת עם נוטלה. העברתי לשק. זילפתי סוג של פרחים/כוכבים/מה שתרצו על העוגיות.


והייתי מרוצה מעצמי על זה שסגרתי לי את פינת המתכון-ליום-הנוטלה-הבינלאומי.

תכלס


אני יודעת שלא עניינו אתכם כל התלאות שעברו עלי בשבועיים האחרונים. אבל למקרה שלא שמתם לב, אתם קבוצת התמיכה שלי. אז... זה מה יש. אנחנו ביחד בעניין הזה, בטוב וברע, בשוקולד ובחמאת בוטנים.

והפעם - שוקולד. העוגיות האלה טובות. שוקולדיות, פריכות, עם קרם נוטלה מתקתק וחלק וטעים.

הכי קל להכין, הבצק הלא אפוי נשמר בפריזר עד שתחליטו לאפות אותו.. וברגע שתחליטו לאפות, אתם מתקתקים את הקישוט החמוד הזה תוך דקות.

יום נוטלה בינלאומי שמח, שבויים שלי חברים.


***
עוגיות שוקולד בציפוי קרם נוטלה
מקור המתכון: כפי שציינתי כבר כשפרסמתי את הטארט, הבצק מבוסס על מתכון מקורס הקונדיטוריה שלי, עם שינויים. הקרם זה כולה שמנת ונוטלה, אז המקור הוא אני.

כמות: לי יצאו 47 עוגיות, אבל זה תלוי בעובי ובקוטר העוגיה. שלי היו די קטנות, לא זוכרת כמה בדיוק, ובעובי של כחצי ס"מ.

מצרכים:
140 ג' קמח לבן
10 ג' אבקת קקאו
75 ג' אבקת סוכר
1 ג' (קורט) מלח
75 ג' חמאה קרה, חתוכה לקוביות קטנות
1/2 ביצה גדולה, טרופה (אתם רוצים להרוג אותי, נכון?)

לקרם
80 מ"ל שמנת מתוקה
1 כף נוטלה

אופן ההכנה:
1. מניחים קמח, קקאו, סוכר ומלח בקערת המיקסר. מערבבים בקלות.
2. מוסיפים קוביות חמאה, מחברים וו גיטרה ומערבבים על מהירות בינונית-גבוהה (כמה שאפשר בלי שתוכן הקערה יעוף החוצה) עד לקבלת תערובת פירורית.
3. מוסיפים ביצה טרופה ומעבדים עוד עיבוד קצר, רק עד לקבלת פירורי בצק גדולים.
4. מעבירים את גושי הבצק למשטח מקומח קלות ומעבדים מעט. יוצרים גליל בעל עובי אחיד, עוטפים בניילון נצמד ומעבירים למקרר לשעה לפחות.
5. מחממים תנור ל-160-170 מעלות.
6. פורסים את גליל הבצק בעזרת סכין חד לעיגולים בעובי אחיד. מסדרים על תבנית מרופדת בנייר אפיה. אין צורך לרווח יותר מדי, העוגיות לא מתפשטות במהלך האפיה.
7. אופים 10-12 דקות (אני אפיתי אחת עשרה דקות). מצננים.
8. להכנת הקרם, מקציפים שמנת מתוקה עם נוטלה. היות שהכמות הקטנה, אין צורך להשתמש במיקסר. אפשר להקציף ידנית, כלומר עם מטרפה, או בעזרת מקצף ידני.
9. מעבירים לשק זילוף עם צנתר מתאים ומזלפים מעט קרם על כל עוגיה. אני זילפתי סוג של פרחים, אבל זה לגמרי נתון לשיקולכם.

הערות/תוספות/שדרוגים:
  • טוב, נתחיל בזה שאני רמאית, אבל אתם כבר יודעים את זה: אני הכנתי כמות כפולה של המתכון המופיע פה והשתמשתי בה לבצק של טארט. מהשאריות הכנתי את העוגיות.. אבל אני די בטוחה שהשתמשתי בחצי כמות בערך, אז בואו נזרום עם זה. וזו גם הסיבה למרכיב המעצבן, "חצי ביצה". סורי. 
  • אני, כאמור, השתמשתי בבצק מוכן שהיה לי במקפיא, אבל אם אתם מכינים אותו במיוחד עבור העוגיות, לגמרי הייתי מוסיפה קינמון טחון או נס קפה לבצק. ואולי אפילו עוד איזה גרם של מלח. אבל זו אני, אתם לא חייבים להקשיב לי.
  • אם לא בא לכם להשתמש בכל הבצק בבת אחת, אפשר לשמור את הגליל, עטוף בניילון נצמד, במקפיא. ואפילו רצוי :-)
  • ממש לא חייבים להכין את קרם הנוטלה, אבל אז אל תגידו שהכנתם עוגיות לכבוד יום נוטלה. חוץ מזה, הוא כל כך טעים, אז למה לא?
  • עדיין מבחינת הקרם, זלפו איך שבא לכם. אפשר גם להכין עוגיות סנדוויץ' במילוי קרם נוטלה, ווהו!
  • כמות הקרם אמנם קטנה יחסית, אבל היא אמורה להספיק לכל העוגיות, או לרובן - בהנחה שאכלתן ארבע מיד אחרי שהן יצאו מהתנור. כמובן שזה תלוי בכמות הקרם ששמים על כל עוגיה.
  • אני יודעת שאחרי הפוסט הזה וכל ההתבכיינות שלי אתם רוצים להפנות לי עורף ולא לחזור יותר לעולם. אבל! חשבו שניה על כל מי שיישאר פה.. הם יצטרכו לשמוע אותי מקטרת על זה שזנחתם אותי. אתם באמת רוצים לעשות להם את זה? למה? למה אתם שונאים אותם? זה ממש לא לעניין.



11 תגובות:

אולגה אמר/ה...

וואו מור, הפעם באמת הצלחת להתעלות על עצמך :)תחשבי אבל שוב אם אנחנו (הקוראים) באמת קבוצת תמיכה טובה, כי את ממש סבלת ואנחנו נקרעים מצחוק :)

danA אמר/ה...

הכי כיף עוגיות למקפיא..
בול בזמן..
וסתם לפרוטוקול (פולניה נדחפת שכמותי- לא אוכלים שוקולד כשיד כאב ראש בצורתו המגרנית)

נעמה אמר/ה...

זה לא רע להתעורר לפוסט שלך בבוקר, בהחלט לא רע... :)

ולגופו של עניין - באסה על הכאב ראש. פעם הבאה ממליצה לך על תה הקסמים שחבר שלי מכין לי: תה, עם לימון. שיוצא נורא מריר ומגעיל, כי מתברר שהוא דחף פנימה - מכל האלכוהול המשובח שיש לי בבית - את הברנדי המגעיל שאני שומרת לעוגות-עם-ברנדי. אבל זה עושה את העבודה.

וחוץ מזה העוגיות נראות ממש כיפיות, וינוסו בפעם הבאה שאחליט לשבור דיאטה. קחי בחשבון שהיא לא תהיה בקרוב, אחרי ההמבורגר+צ'יפס+טבעות בצל וחצי מגש פיצה של אתמול, אז אל תצפי לפידבק.

ובאופן אישי אני דווקא מחבבת את הקיטורים שלך, הם גורמים לי להרגיש הרבה יותר טוב עם הקיטורים שלי :)

ליטל אמר/ה...

שבויה/משוחררת, תמיד כייף לקרוא אותך

נטלי אמר/ה...

עונג של בוקר לקרוא אותך!

נטלי

עומרן אמר/ה...

דני סנדרסון שר פעם
"זהו חוק ישן, והוא פשוט אומר -
שהאור של אחד הוא חושך של אחר"
אז הפוסט שלך מדגים את זה יפה בשני הכיוונים.

vanillabean אמר/ה...

תקשיבי גברת מור, נראה לי שיש לי הפרעת קשב וריכוז לא מאובחנת ובכל זאת גמעתי את כל הטקסט בשקיקה! :)
את אדירה ומוכשרת! תרגישי טוב!
(אל תעלבי מזה שקראתי לך גברת, זה סתם נשמע יותר מגניב).

טעמים שרואים מכאן אמר/ה...

ממש כיף לקרוא!!
טוב לדעת שיש עוד אנשים ששומרים עוגיות בפריזר לימים קשים :)

טושטוש אמר/ה...

אני נשארת בקבוצת תמיכה שלך כי את ממש מצחיקה :)

וכן רשמת נכון- זה מפתח אֱלֱן (ראית שאפילו הצלחתי לנקד :) )

והאם הבצק של העוגיות האלו זה בצק פריך שוקולדי?

טל אמר/ה...

הבחורה שיודעת לקטר עם הכי הרבה חן והכי מצחיק שיש! אין כמו עוגיות עם נוטלה לשיפור מצב הרוח
יום נוטלה שמח~

Mor אמר/ה...

אולגה, זו התמיכה הכי טובה שאתם יכולים לתת לי. אם בסוף כולנו נצחק על זה, אז מעולה ;-)

דנה, צודקת. לא חשבתי על זה באותו זמן. אני לא חכמה במיוחד.

טושטוש, איזו השקעה עם הנקודות של המילה! איזה כיף שצדקתי. ולגבי העוגיות, כן.

ותודה על המילים הטובות והתמיכה, שבויים יקרים שלי :-)

הוסף רשומת תגובה