> מרץ 2014 | Morcake

27 במרץ 2014

אגוזים מתובלים

יש אנשים שמתמכרים לסמים.
או לסיגריות.
או לאלכוהול.

או לכולם ביחד. 
(כל הבאסה)


יש כאלה עם התמכרות לקניות. שופוהוליקים.


יש אנשים נוראים - וורקוהוליקים - שמכורים לעבודה.


והזוועתיים מכולם, אלה שפשוט מכורים לספורט ומרגישים חולים אם לא הם מתאמנים יותר מדי זמן, ובלה בלה בלה.

(אני שונאת אתכם)
(לא, באמת - שונאת)


ההתמכרות שלי שונה.


סמים מעולם לא ניסיתי, גם סיגריות לא.
אלכוהול אמיתי (בריזר לא נחשב, נכון?) שתיתי לראשונה בגיל עשרים ואחת, ואני יכולה לא לשתות כלום במשך חודשים.
שופינג אני מחבבת, אבל גם כאן - יכולה לא לקנות כמעט כלום במשך חודשים (כשאמא קונה לי דברים זה לא נחשב, נכון?).


התמכרות לעבודה? חכו שניה בזמן שאני אוספת את עצמי מהרצפה, אליה נפלתי מרוב צחוק.

ספורט? שיט, עד שהרמתי את עצמי קודם, נפלתי שוב. הפעם הרבה יותר חזק.


ההתמכרות שלי -- משחקי מחשב.
(חשבתם שזה יהיה שוקולד, או ממתקים, או משהו כזה, נכון?)


בתור מישהי שנולדה לתוך עולם בו מחשבים היו עובדה קיימת - גם אם בהתחלה הם היו קצת פח - שיחקתי במשחקי מחשב שונים כבר מגיל צעיר.


כשהייתי בת שש, אחי ואני - הוא בתור כרים עבדול ג'באר, אני כלארי בירד (או כמו שמשום מה התעקשתי לקרוא לו: אשתו של כרים) - שיחקנו מלא כדורסל ופעם אפילו קלענו סל עם הבאזר ושברנו את המשחק של ה-NBA.


לאורך שנות היסודי עזרתי (שוב, יחד עם אחי הגדול) לאינדיאנה ג'ונס להגיע לאטלנטיס וקפצתי יחד עם סימבה על ראשים של ג'ירפות במשחק של מלך האריות. הסתובבתי בטירה הנאצית, יריתי באנשי ה-SS ולקחתי את האוצרות שלהם. הייתי לצדו של קומנדר קין בכל שבעת המשחקים שלו. וכמובן - תיעלתי את הנסיך הפרסי שבתוכי, קפצתי, נתליתי על חלקי מסך ו.. טוב, מי זוכר כבר מה היה צריך לעשות שם, בעצם?

אגב, עד היום אני לא יכולה לשמוע את השיר (המעולההזה בלי לחשוב על פיפ"א '98. וווווווווווהו.


בחטיבה בניתי ציוויליזיות, אימנתי קבוצות כדורגל וניסיתי לפענח חידות שמצאתי בתוך תיבות אוצר, בדרך לקרונדור. היה גם את משחק הריגול ההוא שכתב איש CIA כלשהו, עם הדמות שלא אשכח לעולם, זה שמוריד לאנשים את הפיקות של הברכיים. הכי חינוכי, הכי מתאים לילדה בכיתה ז'.

בסוף התיכון ישבתי פעם אצל אחי - מופתעים? - ושיחקנו מונופול ממוחשב (ואדיר ממש!) עד ארבע בבוקר.

פרצוף #1

באוניברסיטה שיחקתי במשחק מטופש וממכר להחריד בו צריך להמציא פרלינים ולמכור אותם. ישבתי שעות עם הדבר הזה. ימים. לא קמתי מהמיטה, לא זזתי מהמחשב. הוא התחמם, אני התחממתי, וגם אחרי שכבר סיימתי אותו - המשכתי לשחק שוב ושוב. זה כבר הגיע למצב בו ידעתי בדיוק מה לעשות, על אוטומט, כי הגעתי לסוף כל כך הרבה פעמים.. זה לא שינה לי. כמו זומבי, שעות מול משחק שלא נותרה בו אפילו טיפה אחת של אתגר. אבל התמכרות זו התמכרות - אין בה הגיון.


אני מהאנשים שהמשיכו לשחק פארמוויל בערך שנה, אולי קצת יותר, אחרי שכולם הפסיקו. היחידיים ששלחתי להם וקיבלתי מהם בחזרה דברים בשלב הזה היו אנשים זרים (מזל שהכניסו את האפשרות הזו למשחק מתישהו! זה היה מביך נורא לשלוח כל מיני בקשות ל"חברי" הפייסבוק שלי..). וחברה של אמא שלי.


אנגרי בירדס לא כזה משך אותי, לא יודעת למה, אבל תודה לאל.
קנדי קראש לא הורדתי בכוונה. כולם דיברו על כמה זה ממכר, אז לא הרשיתי לעצמי.
אה, וטמפל ראן. כן. גם הוא. אם כי.. משחקים בטלפון הרבה פחות מושכים לעומת משחקים במחשב. לא? רק אני חושבת ככה?
(יופי, מור. מאד אמין, בהתחשב בזה שלא מזמן התחלת לפתח התמכרות מטרידה למשחק טריוויה בטלפון, אותה - לשמחתך - הצלחת לקטוע יחסית מהר)


הקוקי קליקר פתוח לי במחשב כבר חודשים (נכון לעכשיו הסשן שלי התחיל לפני 4,301 שעות. אני אפילו לא רוצה להשקיע את השבע שניות שיקח לי לחשב כמה זה יוצא.. זה מדכא מדי), אם כי היום אני כבר משקיעה בזה הרבה פחות זמן. מדי פעם אני מקליקה קצת, מייצרת כמה עוגיות וקונה איזה מבנה. לא רואה את הסוף של זה.


ועכשיו.
עכשיו הגיע השטן.

אם שמעתם כבר על 2048, אתם כנראה יודעים למה אני מתכוונת, מזדהים עם התחושה ונאנחים ברגע זה ממש בייאוש.
אם לא שמעתם --

מצטערת.


כבר.. שבועיים? שאני יושבת עם המשחק הזה שעות. שעות שעות שעות. רואה טלוויזיה - עם המשחק מולי. זה יותר כמו שומעת טלוויזיה ומשחקת תוך כדי, מדי פעם מרימה ראש לראות מה בדיוק קורה על המסך.
בפלאפון, כשיש לי כמה דקות פנויות, במקום לעבוד קצת על עשיית סדר ברשימת המיילים שעוד לא קראתי, זאת שרק גדלה וגדלה (סתם, האמת היא שיש לי פשוט עשרים ומשהו ניוזלטרים של באזפיד שאני לא מספיקה להגיע אליהם) -- משחקת 2048.


מכירים את זה שאתם עושים משהו, בעיקר במחשב, בעיקר באינטרנט, במשך הרבה זמן, ואז כשאתם עוברים לטאב אחר, הכל נראה מוזר? אז זה המצב הקבוע שלי עם המשחק הזה.
יושבת, משחקת שעה-שעתיים רצוף, עוברת רגע למייל או לפייסבוק או ל-ynet, בודקת שאף אחד לא מת, חוזרת לעוד סשן של שעה- שעתיים. זה נורא.


ולמה בעצם שיתפתי אתכם בהתמכרות הקשה והכל-כך-מטופשת/מיותרת/גוזלת זמן/השלימו את החסר שלי?


קודם כל, כי אתם קבוצת התמיכה שלי. כבר דיברנו על זה. אתם יכולים לנקוט כל שיטה שתבחרו בה כדי לתמוך. זה יכול להיות "אוהבים אותך, מור, את נהדרת ואם לבזבז את החיים שלך מול משחקים חסרי תועלת עושה לך טוב, אז בכיף". וזה יכול להיות גם "מור, יא נעל, סגרי את הקוקי קליקר. תעיפי את 2048 - אז מה אם כולם עקפו אותך (הערת מור: אהההההההה למה אמרתם את זה? כואב לי פיזית לשמוע את זה שכולם עקפו אותי!!), זה לא שווה את זה. השמש זורחת (במובן הרחב של המילה), הציפורים מצייצות (טוב בסדר, היונים הומות בצורה בלתי נסבלת), ותראי - שעון קיץ! כיף! אושר! אור עד מאוחר! צאי החוצה, תנשמי אוויר צח (או מזוהם.. אבל מי אמר לך לגור במרכז תל אביב? תעברי לכפר או משהו, קרציה) ותעשי עם עצמך משהו. עלית מלא במשקל בחורף האחרון, הגיע הזמן להוריד את זה. נו, צאי כבר - אולי במקרה תתמכרי לספורט?"

פרצוף #2

אז כן, לא אכפת לי איזו שיטה תנקטו, אני אזרום. אבל קחו בחשבון שאני עלולה להתחיל לצחוק ולא להפסיק כשתציעו את האפשרות שאתמכר לספורט. בינינו, אני קצת מגחכת לעצמי בקול רק מלחשוב על זה עכשיו.

אח.. התמכרות לספורט. good one. אהבתי.


קיצור.
זה היה רק ה"קודם כל".

הסיבה העיקרית לכך שהעליתי את כל עניין ההתמכרויות היא אגוזים.
(טוויסט בעלילה, נכון?)


אגוזים מתובלים.
לא משנה למה בדיוק אתם מכורים או לא מכורים, או אם אתם חושבים שאתם "בכלל לא אנשים של התמכרויות" (כן, אנשים שאומרים משפטים כאלה, אני לגמרי קונה את זה. אמין). סבבה. תכינו שניה אגוזים מתובלים ותחזרו אלי, טוב? אני רוצה לראות אם המשפט הזה יחזיק.


זה מאד פשוט: לוקחים אגוזים - סוג אחד, שניים, שישה, מה שבא לכם. קולים קצת במחבת. מוסיפים כל מיני תבלינים ודברים. אם אתם אני - פחות או יותר כל מה שיש לכם במטבח. מערבבים מערבבים. טועמים. אולי לא לגמרי עפים. מניחים בצד לכמה דקות. טועמים שוב. רואים כוכבים ולא מאמינים שזה קורה לכם.


ברוכים הבאים להתמכרות החדשה שלכם.
אני באמת באמת מצטערת.

מחפשים משהו שיסיח את דעתכם מכל האגוזים שהכנתם לאנשים בעבודה או למשלוחי המנות שלכם או לכל מטרה אחרת, ואתם לא רוצים לאכול את הכל בעצמכם בשלוש דקות?

אחד ממשלוחי המנות שהכנתי השנה, מפורק לגורמים. רואים את העציץ השוכב? יש בו אגוזים מתובלים, ווהו!

הממ.
אפשר להמליץ לכם על 2048?


(וכן, יש גירסא למתקדמים. 4096. בתור מישהי שלא הצליחה לעבור אפילו את ה-512 עדיין, אני לא רוצה לדבר על זה)

***
אגוזים מתובלים
מקור המתכון: אני נעזרתי במתכונים של פרפראות (מכירים את הבלוג המהמם הזה, כן?) ושל Simply Scratch (מכירים את הבלוג הכיפי הזה, כן?), ובסופו של דבר פשוט זרקתי פנימה דברים למחבת וקיוויתי לטוב.

כמות: אממ.. אין שום דרך בעולם לכמת את זה, אלא אם אתם מקבלים את זה ש"מספיק כדי לעשות לכם כאב בטן" זו יחידת מדידה לגיטימית.

מצרכים:
4 כוסות אגוזים - אני השתמשתי בפקאנים, קשיו, שקדים, אגוזי מלך וגרעיני דלעת
2 כפות שמן זית
1 כפית מלח
1/4 כפית פלפל שחור
1/4 כפית אבקת שום
1 כפית תמצית וניל
1/4 כפית אורגנו
1 כפית סירופ מייפל
1 כפית סוכר חום כהה

אופן ההכנה:
1. מניחים אגוזים במחבת גדולה. קולים שתיים-שלוש דקות, תוך כדי ערבוב, על מנת שהאגוזים לא יישרפו.
2. מוסיפים שמן זית, מלח, פלפל, שום, וניל, אורגנו, מייפל וסוכר. מערבבים היטב (המחבת עדיין על האש) לטובת כיסוי מלא של האגוזים ופיזור של כל הטעמים.
3. מסירים מהאש. מפזרים את האגוזים על תבנית גדולה מרופדת בנייר אפיה. מצננים כעשר דקות. מעבירים לקופסא סגורה ושומרים שם. בהנחה שנשאר לכם מה לשמור.

הערות/תוספות/שדרוגים:
  • אז הסתכלתם על רשימת המצרכים ואתם לא באמת מבינים מה אני רוצה מהחיים שלכם? מה הקשר בין פלפל ושום לווניל לאורגנו למייפל וסוכר? אני מבינה מה אתם אומרים. אבל באמת שהגישה שלי היתה "אוקיי, מה יש לי בבית? יאללה, זורקים הכל למחבת". זה אולי מרגיש מוזר, אבל זה די עובד. תחשבו שאם הייתי מציגה בפניכם את המתכון כ"אגוזים מתוקים-מלוחים-חריפים", כנראה לא הייתם אומרים כלום. נכון? נכון. יופי.
  • עם זאת, הרגישו חופשי להשמיט מה שבא לכם מהמתכון (אולי לא את השמן.. צריך משהו שיעזור להדביק את כל התבלינים והטעמים לאגוזים) ו/או להוסיף דברים. פשוט טעמו וזרמו על מה שמסתדר לכם.
  • כמובן שגם עם סוגי האגוזים אפשר לשחק ולגוון, כן?
  • מתכון בכוסות וכפיות במקום גרמים, קולטים? אין מה לעשות, זה היה די מיותר לשקול פה את הכל. חוץ מזה, באמת שהדיוק פה לא כזה קריטי.. המתכון הזה הוא יותר מתחום הבישול (סליחה, "בישול", כי.. נו באמת) מאשר אפיה.
  • סליחה, "מתכון".
  • אם לא בא לכם לקלות את האגוזים במחבת, כמובן שאפשר לקלות אותם גם בתנור ואז לערבב פנימה את התבלינים. תכלס, אני מאמינה שאפשר גם לערבב אותם עם כל התבלינים בקערה קודם, ואז לקלות בתנור. מה שמסתדר לכם, פשוט פה חסכנו הפעלת תנור. כיפאק היי.
  • אגב, הכמות פה גדולה - אפשר להכין חצי כמות, רבע כמות, מה שתרצו (אבל אתם כנראה תתחרטו על זה.. אולי עדיף פשוט להכפיל כמויות לשמונה כוסות אגוזים).
  • כפי שאולי כבר הבנתם, אני הכנתי את האגוזים האלה פעמיים: בפעם הראשונה נתתי אותם כמתנות לאנשים בעבודה הישנה שלי. בפעם השניה הכנתי אותם למשלוחי המנות של פורים. ולמקרה שתהיתם, כן - אני בהחלט מאמינה שהם יכולים לעבוד בתור נשנוש מגניב לתחילת הארוחה בליל הסדר, לפני שמגיעים לדברים האמיתיים ומפסיקים לנשום. או אולי כמתנות לאורחים/מארחים? נו, לא יודעת - אתם יותר יצירתיים ממני, תעשו עם עצמכם משהו!


חופרת לכם שעות על משחקי מחשב ובסוף נותנת "מתכון" כזה. כמות הבושה שיש לי: אפס. בפעם הבאה - מתכון לקורנפלקס עם חלב.

אוי, אולי אני באמת אכין קורנפלקס מאפס? מסקרן!

22 במרץ 2014

עוגיות חמאת בוטנים עם ריבת בננות

אני לא אוהבת ריבה.


אין בזה יותר מדי הגיון, היות שמדובר ברסק של פירות עם מלא סוכר.
ופירות אני דווקא אוהבת. בערך. חלקם.


אבל ריבה? לא יודעת. לא מתחברת לקונספט.
לרוב אני לא טורחת לנסות, וכשכן יצא לי כבר לטעום - פשוט לא טעים לי.


(אנחנו נתעלם מריבת האננס והתמרים שהכתי פעם בקורס הקונדיטוריה והיתה נהדרת. איכשהו, שילוב של ריבה [לא אוהבת] ותמרים [לא אוהבת] הוליד משהו טעים במיוחד. go figure)


ובכל זאת.

לא, לא משתמשים במתכון הזה בזסט, אבל לא חבל לבזבז? נשמור להזדמנות אחרת..

כשראיתי את המתכון של אייברי לריבת בננות, לא הפסקתי לחשוב עליו. ידעתי שזה משהו שהולך לקרות במטבח שלי. כי אם יש משהו שיכול לגבור על חוסר החיבה שלי לריבות, הרי זו אהבתי-שאינה-תלויה-בדבר לבננות.


(שאלוהים יעזור לי, אני נשמעת כמו חיקוי של החיקוי של נטלי)


בכל אופן.


לשמחתי הרבה, לא הייתי צריכה לחכות יותר מדי זמן בשביל למצוא תירוץ הזדמנות לנסות את הריבה הזאת:


כשהתחלתי לחשוב על רשימת מנות לשתיית הפרידה מהעבודה (כן, זה הנושא של הבלוג לשנת 2014 - תתמודדו!), התייעצתי עם פייסבוק, וקיבלתי כל מיני רעיונות למתכונים.


בין היתר, כתבה לי מעין צח-כהן החמודה פלוס פלוס (ואם לא ניסיתם מעולם את עוגת הלימון הנהדרת שלה, אני מסרבת לאפשר לכם להמשיך לקרוא. קומו, תכינו רגע את הבלילה, שימו בתנור ותחזרו. אני אמתין. נו. נו???):


"עוגיות חמאת בוטנים וריבה לעצלנים שאהובות עלי במיוחד (בונוס: אין ביצה אז אפשר לאכול את הבצק תוך כדי...)"


אז מצד אחד, מדובר בעוגיות חמאת בוטנים עם ריבה, וקיבלתי את המתכון יומיים אחרי שראיתי את המתכון לריבת הבננות וחיפשתי מה לעשות איתה.


מצד שני, זה מתכון לעוגיות בלי ביצים, כלומר הבצק בטוח לטעימות תוך כדי ההכנה.


(פשוט.. כשיש ביצים נאות בבצק, זה ממש עוצר בעדי. טוב טוב, בואו נרים את עצמנו מהרצפה - אליה נפלנו מרוב צחוק - ונמשיך. עוד יש מתכון לפנינו, אני אוסרת עלינו להתפזר)


בקיצור. כששני הצדדים נראים כל כך טוב, לא היתה ברירה אלא להכין את העוגיות. ואת הריבה, כמובן.
ולחזור עם דיווחים מסקנות.


נתחיל בעוגיות.


מעולות. כאילו, היי - בצק חמאת בוטנים, זה טכנית לא אפשרי שעוגיות חמאת בוטנים לא יצאו טוב. לדעתי יש הוכחה מתמטית של התיאוריה הזו איפשהו.


(אולי בראש שלי)


הן כן מתוקות. העוגיות, זאת אומרת. מאד מאד מתוקות, בכל זאת יש בהן גם סוכר וגם דבש. אמנם חמאת הבוטנים מלוחה קצת ויש גם מלח, אבל הן עדיין מתוקות לאללה. ובכל זאת - טעימות טעימות. רכות כאלה, טיפה מתפוררות, חמאת בוטנימיות ושוות ממש.


והריבה. הו הריבה.


כל כך טעימה. וואו.


היא קצת.. גרברית?
לא יודעת, אולי אני במיעוט בעניין הזה -- אני כנראה במיעוט בעניין הזה -- אבל אני חולה על גרבר (תפוח-בננה פור לייף!). כן, עדיין. זה כנראה היה אמור לעבור לי לפני איזה עשרים וחמש שנה, אבל אני עדיין אוהבת גרבר.


בכל אופן - זו הריבה שגרמה לי לשכוח שאני לא אוהבת ריבה, עם כל הבנניות שלה (בנניות.. הכי מילה) והווניל והקינמון. וואו. כבר אמרתי וואו?


אז וואו.


ומה שיפה בכל הסיפור הזה הוא שבעצם אני נותנת לכם פה שני מתכונים במחיר של אחד, ואתם יכולים לעשות מיקס אנד מאץ'.


אתם יכולים להכין את העוגיות במילוי ריבת הבננות.


אתם יכולים להכין את העוגיות עם ריבה אחרת (איכס) או מילוי אחר (נוטלה, ממרח לוטוס, אולי אפילו חמאת בוטנים ואז לקבל עוגיות אינספשן ולהעיף אותי ל.. לא יודעת לאן, אבל מיינד לגמרי בלואן).


אתם יכולים להכין את העוגיות ללא מילוי.


אתם יכולים להכין את ריבת הבננות ולהשתמש בה לעוגיות אחרות. או עוגה. או על פרוסת לחם.


או הכי טוב - אתם יכולים להכין את הריבה, להניח בכלי אטום כלשהו (צנצנת אם אתם חגיגיים, סתם קופסא שהיה בה פעם שוקולד והחלטתם לשטוף אותה ולשמור בארון, אם אתם אני), ולאכול בכפית --


לאט לאט.
או ממש מהר. אני לא אשפוט. אני אבין.


אני קצת אקנא.


אני תמיד מבינה וקצת מקנאה כשזה מגיע לבננות.


ו.. בום, זה היה המשפט המוזר ביותר שנאמר בבלוג אי פעם.
מחיאות כפיים, בבקשה.


***
עוגיות חמאת בוטנים עם ריבת בננות
מקור המתכון: את המתכון לעוגיות קיבלתי ממעין - היא תרגמה אותו מבלוג כלשהו אבל לא זוכרת איזה, אני המרתי למשקל ושיניתי טיפה. הריבה מבוססת על מתכון של Averie Cooks.

כמות: לי יצאו 38 עוגיות, כל אחת במשקל 25 ג' (ברור ששקלתי). הכמות תשתנה בהתאם לגודל העוגיות, מן הסתם. לגבי הריבה - יש מספיק כדי למלא את כל העוגיות פלוס לא מעט שאריות ---> מצוין עבורכם, הכי כיף לאכול בכפית.

מצרכים:
לריבה
2 בננות גדולות, בשלות/3 בינוניות
120 ג' (1/2 כוס) סוכר חום בהיר
50 ג' חמאה
3 כפות מיץ לימון
1 כפית קינמון טחון
2 כפיות תמצית וניל
גרגרים ממקל וניל אחד

לעוגיות
350 ג' (1/2 2 כוסות) קמח לבן
3 ג' (1 כפית) אבקת סודה לשתיה
קורט מלח ---> אם אתם אמיצים, הייתי מעלה את זה אפילו עד חצי כפית (רוצה לומר, 3 ג')
200 ג' (1 כוס) סוכר לבן
200 ג' חמאת בוטנים
100 ג' חמאה רכה
120 ג' (1/3 כוס + 1 כף) דבש
30 ג' (2 כפות) חלב

מעט אבקת סוכר

אופן ההכנה:
1. להכנת הריבה: מניחים בננות בסיר בינוני ומועכים.
2. מוסיפים סוכר, חמאה ומיץ לימון. מבשלים על אש בינונית-גבוהה, ללא מכסה, תוך כדי ערבוב, עד שהתערובת מתחילה לרתוח.
3. ממשיכים לבשל עוד חמש עשרה-עשרים דקות, תוך שמירה על בעבוע, עד להסמכה. מערבבים מדי פעם ומנמיכים/מגבירים את האש בהתאם, על מנת שהתערובת תמשיך לבעבע אך לא תישרף.
4. מנמיכים את האש. מוסיפים קינמון, תמצית וניל וגרגרי וניל.  מערבבים היטב.
5. מסירים מהאש ומעבירים לצנצנת או קופסא אטומה (וחסינה לחום).
6. להכנת העוגיות: מחממים תנור ל-175 מעלות. מרפדים תבנית תנור בנייר אפיה.
7. מניחים קמח, סודה, מלח סוכר, חמאהת בוטנים וחמאה בקערת המיקסר. מחברים וו גיטרה ומעבדים עד לקבלת פירורים.
8. מוסיפים דבש וחלב. מערבבים עד לקבלת בצק רך.
9. יוצרים כדורים קטנים מהבצק ומניחים בתבנית, תוך הקפדה על רווח של מספר סנטימטרים בין עוגיה לעוגיה (העוגיות מתפשטות מעט במהלך האפיה).
10. יוצרים שקע במרכז כל כדור עם האצבע - העוגיות יימעכו וייסדקו מעט, זה בסדר. ממלאים כל שקע בריבה.
11. אופים 10-12 דקות, עד ששולי העוגיות מזהיבים. מצננים כעשר דקות בתבנית ומעביים לרשת לטובת צינון מלא.
12. אם רוצים, זורים מעט אבקת סוכר מעל העוגיות המוכנות (אל תתבאסו אם הסוכר מכסה גם את הריבה, הוא ייספג בה מהר מאד).

הערות/תוספות/שדרוגים:
  • אם מכינים את הריבה בלי קשר לעוגיות, היא אמורה להחזיק מעמד חמישה ימים בטמפרטורת החדר. ובקירור? תראו -- אני טעמתי משאריות הריבה ששמרתי במקרר משהו כמו שבועיים אחרי ההכנה, והיא עדיין היתה טעימה מאד..
  • אם אתם לא בקטע של וניל/קינמון בריבה, אפשר לוותר. אפשר גם להקטין כמויות או כמובן, להגדיל אותן, אם רוצים. ספציפית לגבי הווניל, אפשר לבחור להשתמש רק בתמצית או רק במקל. מה שתרצו.
  • ציינתי את זה כשכתבתי את רשימת המצרכים למתכון, אבל שוב - אני השתמשתי בקורט מלח, אבל הייתי ממליצה להגדיל את הכמות אפילו עד חצי כפית. העוגיות מתוקות בטירוף וקצת מלח יעשה להן רק טוב.
  • כאמור, אפשר להכין את הריבה בלי העוגיות, את העוגיות עם ריבה אחרת, או בלי מילוי, או עם מילוי אחר - ממרח שוקולד, ממרח לוטוס וכו'. סבבה? סבבה.


בסדר, אז העוגיות לא הכי יפות שיש, והריבה קצת נראית כמו בוץ. אבל גם להן וגם לה יש חן מסוים, לא?
אה, לא?
הממ.