> מסתורין של אירופה - אמסטרדם II | Morcake

28 בספטמבר 2015

מסתורין של אירופה - אמסטרדם II

אוקיי אוקיי, מוכנים להמשיך לטייל איתי באמסטרדם?

אחלה, אז לפני שנמשיך לחצי השני של טיול, הנה כמה דברים ששכחתי לציין בפעם הקודמת:

קודם כל, לגבי מזג האוויר - ספטמבר בהולנד זה דבר די מצוין, במיוחד בהשוואה לארץ. ברוב הימים הסתובבתי עם חולצה קצרה ומעיל דק. לפעמים צירפתי לזה צעיף, אבל לרוב היה לי חם מדי. כובע חבשתי רק כשירד גשם. וכן, ירד קצת גשם, לא משהו חזק מדי, ולרוב לכמה דקות. הכי הרבה היה אולי חצי שעה ברצף (במשך היום. לא יודעת מה קרה בלילה, ישנתי..). בשאר הזמן השמיים היו בהירים - שמש, או אולי קצת עננים. אבל גם כשהיא טיפה אפורה, אמסטרדם עדיין מהממת. בקיצור, לחלוטין משהו שאפשר להסתדר איתו.

דבר שני, ההולנדים. הם אולי האנשים הכי נחמדים בעולם. כולם כל כך חביבים ואדיבים (חוץ ממלצרית אחת שנתקלנו בה, וכנראה עבר עליה בוקר לא טוב במיוחד, אבל המלצרים האחרים במקום היו בסדר גמור), והאנגלית שלהם פשוט מצוינת. בשביל מישהי מפונקת כמוני, שלא יכולה לסבול כשלא נחמדים אליה ללא סיבה, וגם משתגעת כשהיא לא יכולה לתקשר במדינה זרה - כלומר, כשלא מדברים שם אנגלית טובה - זה היה חלום. 

ולעניין האחרון לפני שאני חוזרת לכתוב את כל המילים שאני מכירה, בשלל צירופים -- ההמלצות. לקחתי המלצות ושמות של מקומות ורעיונות מכל כך הרבה מקורות, שלא נעים להגיד, אבל  פשוט לא זוכרת. קראתי אתרי תיירות של אמסטרדם ואת טיים אאוט אמסטרדם. נעזרתי בכל מיני פוסטים מבלוגים שנתקלתי בהם וכאלה שאמא שלי שלחה לי. וקיבלתי ארבעה מיילים מפוצצים בהמלצות מחברה שנסעה לפני כמה חודשים. כמובן שלא באמת הצלחתי לבקר בכל המקומות ולנסות את כל הדברים ברשימה שלי, אז יש הרבה דברים שהושמטו מהסיכום הכללי, אבל אני באמת לא זוכרת כבר את רוב המקורות, כך שאין לי פה לינקים נוספים לתת. סורי. כך או כך, גם אם נוסעים בלי המלצות בכלל - מסתדרים. כפי שציינתי בפוסט הקודם, את המסעדה האיטלקית שאכלנו בה פעמיים, איל פרימו, גילינו במקרה. היא לא הופיעה ברשימות שלי. אז אתם יודעים.. תזרמו.

עכשיו, למקרה שפספסתם: הנה חלק א' של הטיול שלי לאמסטרדם. כנסו כנסו.

***
יום שבת
החלטנו שגם שבת יהיה יום של שווקים, אבל קודם כל רצינו לאכול משהו, ועל הדרך לראות אם אולי, במקרה, איכשהו, נוכל להיכנס לבית אנה פרנק מבלי לחכות שעה-שעתיים-או-יותר. זה לא הלך לנו - כבר בתשע היה תור ארוך מאד במקום. מילה לגבי זה: בכל שלוש הפעמים הקודמות שלי באמסטרדם, ביקרתי בבית אנה פרנק. תכלס, לא באמת הייתי חייבת לבקר שוב, וגם אסף כבר היה שם ולא היה לחוץ, אבל רציתי, כי בכל זאת עבר זמן, והזכרון שלי מהמקום קצת התעמעם. הבעיה היתה שתמיד. יש שם. תור. מצד אחד, אפשר להסתכל על זה בצורה חיובית - התור האינסופי הקיים שם כל הזמן (באמת, תסתכלו על מדד השעות הפופולריות של גוגל, כל הזמן!) מראה כי לאנשים יש מודעות והם מתעניינים ורוצים לראות ולדעת וכו'. מצד שני, איזה סיוט זה לעמוד בתור כל כך הרבה זמן (אולי היה עדיף אם הייתי בוחרת במילה קצת יותר עדינה מ"סיוט" כדי לתאר עמידה קטנה בתור בעודי מדברת על השואה, אבל אתם יודעים למה הכוונה). במיוחד שכבר הייתי שם פעם. שלוש פעמים. בקיצור, אם אתם רוצים לבקר בבית אנה פרנק, קחו בחשבון עמידה ארוכה בתור, פחות או יותר כל יום, כל היום. אפשר לנסות לקנות כרטיסים מראש, אבל הם ספורים וקשים להשגה, לפחות כך אני חוויתי את זה.

אוקיי, אז ארוחת בוקר - ברשימת ההמלצות שלי הופיע בית הקפה The Pancake Bakery הממוקם ב-Prinsengracht 191, כלומר מעט צפונית לבית אנה פרנק, מה שמסביר למה נזכרתי בו בפסקה הקודמת. הפנקייק בייקרי, כמה מפתיע, הוא מקום של פנקייקים. המון פנקייקים, מכל מיני סוגים - מתוקים, מלוחים, בפני עצמם, כחלק מארוחת בוקר. על פניו, נשמע כמו חלום של מקום. בפועל, אולי האכזבה הגדולה של הטיול, מבחינתי. קודם כל, שם נתקלנו במלצרית הפחות-מוצלחת של הטיול, זאת שתיארתי בהקדמה. חוץ מזה, האוכל היה.. אני לא אגיד שהוא היה לא טעים, פשוט.. לא יודעת, underwhelming? אסף לא התבאס כמוני, אבל נראה לי שגם הוא לא התעלף מאושר. כפי שניתן לראות בתפריט, יש במקום ארוחת בוקר של פנקייק, אבל זה רק פנקייק רגיל - אי אפשר לשנות אותו לאחד מהפנקייקים ה"שווים", אלא רק בתוספת תשלום. בנוסף, מקבלים כוס מיץ תפוזים ושתיה חמה - ואי אפשר להחליף את השתיה הקרה לחמה או להיפך. אמנם לא רצינו לעשות את זה, אבל בשלב מסוים המלצרית חשבה שכן, והסבירה שאי אפשר, אז עצם העקרון קצת עצבן אותי. עזבו. כבר אמרתי שאני מפונקת.

בסופו של דבר, לאחר לא מעט התלבטויות - ארוחת בוקר אחת או שניים? פנקייק מיוחד או ארוחת בוקר עם פנקייק רגיל? - החלטנו לקחת ארוחת בוקר של פנקייק עם סירופ מייפל ובייקון, מיץ תפוזים לאסף וכוס קפה בשבילי, כלומר ארוחת הפנקייק הסטנדרטית. כן הוספנו, בתשלום כמובן, רוטב שוקולד. חוץ מזה, כדי לאזן קצת את המתוק, לקחנו גם ארוחת בוקר של מקושקשת, שזה פשוט.. ביצה מקושקשת וכמה פרוסות טוסט.


המקושקשת היתה חביבה, הפנקייק היה סתמי לדעתי. אכלתי אותו עם מייפל וטעמתי גם מסירופי ה-stroop - וכן, זה פשוט "סירופ" בהולנדית, אני יודעת - שהיו מונחים על השולחן. באופן מפתיע, אסף - שונא המייפל - דווקא התחבר לסירופ ההולנדי. לכו תבינו. אה, ובנוסף לכל, הבייקון הגיע מעל הפנקייק, אפילו שממש ביקשתי לקבל אותו בצלחת נפרדת, כי אני דיוה. לפחות הוא נגע רק בחצי, בערך, מהפנקייק, אז חתכתי לאסף את החלק הזה, ולקחתי לעצמי את החלק הנקי. אה, גם הקפה היה לא טעים.
.

בסך הכל, שילמנו קצת פחות מעשרים יורו על הכל ביחד, כולל טיפ. אולי זה קשור לסוג הפנקייק שאכלנו, ואולי לזה שמדובר פה בפנקייק די דק, ואני רגילה לעבים יותר (הסגנון האמריקאי), אם כי לא נראה לי שזה העניין, ואסביר בהמשך למה, אבל בשורה התחתונה -- אני לא ממש ממליצה על המקום.

מלאים (מאד! אסף היה גמור מהאוכל) אך לא לגמרי מרוצים, המשכתי לכיוון שווקי ה-Noordermarkt וה-Lindengracht Markt, שני שווקים צמודים באזור יורדאן הפתוחים רק בשבת (תשע עד ארבע, לפי האתרים של שניהם, אבל כמובן - בתשע הם רק מתחילים להתעורר, אז מומלץ להגיע יותר לכיוון עשר). מבחינתי אני מתייחסת אליהם כשוק אחד גדול, אפילו שזה כנראה לא נכון ולא מוצדק. בגדול, אפשר להתייחס לנורדר כשוק של עתיקות, תכשיטים וכו', סוג של שוק פשפשים.. אם כי יש שם גם לא מעט דוכני אוכל. הלינדן מכיל יותר דוכני אוכל, אבל לא רק.






כך או כך, כיף ממש להסתובב שם. יש הכל מהכל. פירות בשפע (סוף סוף קניתי לי קופסא קטנה של פטל מתוק ומהמם, וחיסלתי אותה תוך משהו כמו עשר דקות, אפילו שהייתי עוד מפוצצת מארוחת הבוקר. שני יורו, למי שתהה), ירקות, פרחים, עוגות, המון מאפים, גבינות לרוב (אסף קנה שני משולשים של גבינת גאודה עם עגבניות בחמישה יורו לשתיהן, והוא טוען שלדבר הזה יש טעם של פיצה. ברור שלא טעמתי, אתם נורמליים?), עתיקות - כל מיני כלים שרציתי לקנות ובסוף התאפקתי, בגדים (קניתי שני צעיפים - אחד לי, אחד לאחותי - בחמישה יורו), תכשיטים (עגילים מהממים שעלו 15 יורו ובסוף שכנעתי את המוכרת לתת לי אותם ב-12. אבא, נכון שאתה גאה בי?!) ועוד. אני לא יודעת מה זה "עוד", מה עוד נשאר בעצם? 






רק אזהרה אחת קטנה: אם תסתובבו שם עם מצלמה ותדפקו מלא קלוז אפים למאפים ולחמים ההורסים במקום, תייר אמריקאי מזדקן עלול לגשת אליכם, לשאול אתכם בטון מבודח אם מדובר ב"bread porn", וכך להצחיק אתכם מחד, אבל לגרום לכם להרגיש מלוכלכים ולרצות להתקלח מאידך..





אגב, אם אתם כבר באזור ונשאר לכם מקום מכל מה שקניתם ואכלתם (או כל מה שטעמתם. יש גם הרבה טעימות), תקפצו לבית הקפה Winkel43 הנמצא ממש ליד שני השווקים. עוד אספר עליו בהמשך, כיוון שביקרנו בו בהמשך, אבל יש שם פאי תפוחים - למות ולחזור לחיים רק כדי לקחת עוד ביס ממנו).





קיצור, אחרי שהגענו לסוף שוק הלינדן, מצאנו ספסל לשבת עליו - אני סיימתי את קופסת הפטל שלי, אסף הסתכל על מפת ההמלצות שלנו וניסה להחליט לאן נמשיך. ואז, ממש דקה לפני שקמנו, התחיל לרדת קצת גשם, ימח שמו, שליווה אותנו במהלך ההליכה.. אבל הוא היה עדין ונרגע די מהר.





זה הזמן לספר קצת על המפה שלנו -- אסף יצר מפה ב-google maps. בניגוד לנסיעות קודמות, בהן לא ממש עשיתי עבודת מחקר מוקדמת, או שהשארתי אותה לרגע האחרון ממש, הפעם הוא ביקש ממני לתת יד ולתרום למאמץ הקבוצתי. אז נתתי יד, רגל, ואז עוד יד, ועוד רגל. לקחתי את המשימה בשתי ידיים (וכאמור, שתי רגליים), והתחלתי למלא את המפה במקומות. חילקתי אותה לקטגוריות בסיסיות (שווקים, אוכל, חנויות, מוזיאונים, מחוץ לעיר) והוספתי אייקונים רלוונטיים לכל דבר -- חנויות סומנו באייקון של יורו, מקומות של המבורגרים בהמבורגר (שוקינג!), מסעדות אסיאתיות בצלחת נודלס, איטלקיות בפיצה, מסעדות כלליות בסכין ומזלג, מקומות של קינוחים בגלידה (הכי קרוב שמצאתי מתוך שלל האייקונים של גוגל), וכך הלאה. את חנות הגבינות שהוא הכניס למפה, למשל, עיטרתי באייקון של קרינה רדיואקטיבית. כי איכס. אה, ואת Febo, רשת המסעדות (?) שאין לי איך לתאר אותן פרט ל"אוכל אוטומטי",  סימנתי במחשב. דא.

חוץ מזה, הכנסתי גם כמה דברים מעט פחות.. הגיוניים למפה, לפחות למפה שלנו. נניח מלא חנויות עיצוב, ספציפית חנויות שבתיאור שלהן במפה כתבתי "חנות עיצוב נורדי" או "חנות יפה. יש שם גם תא צילום, אוכל וספר". ספר במובן של מעצב שיער, אגב, לא ספר שקוראים.. לקח לי זמן עד שהבנתי מה כתבתי שם.

בקיצור, כל עניין ההמלצות המוזרות במפה, ספציפית העיצוב הנורדי, הפך לבדיחה בינינו עוד לפני שנסענו. כלומר, אפילו שהבנו כמה זה מופרך ומיותר עבורנו (אני צריכה להתרכז יותר בהמלצות של בלוגי אוכל, ולא בלוגי עיצוב, בפעם הבאה..), לא היתה ברירה אלא ללכת לחפש את החנות הזו. אז מצאנו. נכנסנו. תהינו האם אנחנו רוצים לקנות אהיל בגודל של הדירה שלנו. החלטנו שלא, ונכנסנו לחנות השוקולד הצמודה.

Urban Cacao הוא סוג של מפעל קטן וחנות לייצור שוקולד וגלידות. במרתף מתנהל, אני משערת, כל הייצור, על פי כל הכלים שהציצו משם - כנראה שבשבת לא מייצרים שוקולד. בקומת הקרקע, החנות, יש שלל סוגי שוקולד - מריר, חלב, עם כל מיני אחוזי קקאו, עם תוספות. בנוסף, מוכרים גם פרלינים וכמה סוגי מאפים, וגם גלידות מיוחדות, ובנוסף שתיה חמה. המקום מעוצב מהמם, ואמנם המוכרת לא נראתה מרוצה במיוחד כשביקשתי אישור לצלם, אבל בסוף היא הסכימה שאצלם כמה תמונות בטלפון.



חוץ מכל השוקולדים שטעמנו שם (ליד כל טבלת שוקולד, מונחת קערה קטנה עם חתיכות שוקולד. כיף!), לקחנו גם קופסא קטנה עם מספר פרלינים - את חלקם אכלנו בחנות, את השאר אכלנו למחרת היום, בדירה. בגדול, הפרלין במילוי גנאש הפסיפלורה - הגם שהיה יפהפה וצבעוני ומנקוד ומהמם - היה חמוץ מדי אפילו בשביל, חובבת פסיפלורה גדולה. אסף בכלל עשה פרצוף נגעל. כל השאר - לבן עם קרם וניל, חלב במילוי קרמל, אגוזי לוז, נוגט שקדים, גנאש קפה, פרלין עגול עם אגוזי לוז, ועגול נוסף עם שקדים - היו ממש טעימים לדעתי. אסף אמר שגנאש הקפה היה חזק מדי עבורו, אני חשבתי שהוא היה מצוין. בסך הכל, אני די התלהבתי מהכל, אסף פחות עף - אבל באופן כללי הוא לא מת על פרלינים. בכל אופן, החנות נמצאת ב-Rozengracht 200, ועל תשעה פרלינים שילמנו 7.65 יורו (0.85 לאחד). אם הייתי אתם, הייתי קופצת לבקר.





לאחר מכן הסתובבנו עוד קצת באזור הזה שמכיל שילוב מעניין של מסעדות תורכיות וחנויות קטנות וחמודות של.. הכל. כל מיני.

המשך הליכה הוביל אותנו, איכשהו, לאזור ככר דאם. למרות כל הפטל והשוקולד והממתקים, התחלנו להיות רעבים, לכן נכנסנו למסעדת CAU, עוד מסעדה ברשימת ההמלצות שלי. רק עכשיו, כשנכנסתי לאתר של המסעדה, גיליתי כי היא כנראה בריטית בכלל, עם מספר סניפים באנגליה, ורק אחד באמסטרדם. מסעדת הבשרים הזו נחמדה, אם כי תיירותית למדי - אסף לקח סטייק ריב איי (שלוש מאות גרם) שהיה לו טעים מאד, אני הלכתי על המבורגר שלטענת  אסף היה יבש, אני חשבתי שהוא טעים אבל מעט מלוח מדי, וחלקנו מנה אחת של של צ'יפס שהוגדרו כ-triple cooked chunky. תודו שזה נשמע טווווב. בפועל הצ'יפס היה די מאכזב, והייתי פשוט הולכת על הצ'יפס הרגיל, המוגדר פשוט כצ'יפס דק במסעדה. יחד עם בקבוק מים גדול, ולאחר טיפ, יצא לנו 50 יורו.


כדי להוריד קצת את האוכל, חזרנו להסתובב, ומצאנו את עצמנו ליד (קרי, גררתי את אסף אל) חנות הממתקים ההיפסטרית משהו, Candy Freaks, ברחוב Nieuwe Hoogstraat 4A - ציפיתי להתרגש, בתכלס התאכזבתי. יש כל מיני סוכריות גומי, שוקולדים ועוד, כאשר חלק מהממתקים - או כולם, לא סגורה על זה - הם אורגניים וטבעיים וצמחוניים ונטולי ג'לטין וגלוטן וסוכר, ובגדול עשויים מאבקת פיות או משהו כזה. בתכלס? קצת סתמי. בדרכנו החוצה, אחד המוכרים הושיט לנו חופן של דובוני ג'לי ללא ג'לטין, וממש התעקש שנטעם. אסף - בתור אחד שלא מתחבר לממתקים כאלה - סרב, אני נשברתי די בקלות. טעמתי שלושה דובונים שונים, רק כדי לוודא שלא דמיינתי, והם אכן די דוחים. אז כן, די דוחה. מצד שני, בלי ג'לטין, אז ווהו.


במסגרת שלל ההמלצות ההזויות שסיפרתי לכם עליהן קודם, הופיעה לי במפה גם חנות בדים ממש ליד הממתקים. נכנסנו לרגע, ואז נזכרתי שאין לי שום קשר לעיצוב. אמנם חשבתי שאולי אוכל למצוא רקעים לצילום או משהו כזה, אבל החנות הזו הלחיצה אותי, אז ברחנו מהר.

ברחנו... והחלטנו ללכת לכיוון בית רמברנדט (לא נכנסנו) ושוק הפשפשים Waterlooplein - לא יודעת, לא התלהבתי במיוחד.

בדרך נכנסנו לחנות השוקולדים Puccini Bomboni (יש שני סניפים, אנחנו היינו בזה שנמצא ב-Staalstraat 17) - הכל נראה טעים למדי, אבל לשנינו לא היה מקום לשום דבר. המוכרות בחנות הרשו לי לצלם תמונה אחת, אז ניסיתי להשקיע בה. בסוף יצא.. טוב, אתם רואים מה יצא. אבל לא קניתי כלום, ולא רציתי לעצבן, אז הסתפקתי בזה. בכל אופן, תקנו את הטעות שלי -- קנו משהו ותראו אם טעים שם, טוב? תנקס.


משם חזרנו קצת לדירה כדי שאחליף לנעליים יותר נוחות ואנשום קצת לפני הדרמה הגדולה - רכיבה על אופניים ב-Vondelpark. העניין הוא כזה: לפני שנה בדיוק למדתי לרכוב על אופניים. עשיתי שני שיעורי רכיבה עם מורה פרטי ו"הוכשרתי". מאז היו כמה נסיונות רכיבה שנגמרו בבכי וצרחות (איזה כיף לאסף), ועוד כמה שהיו מעט יותר מוצלחים, כלומר רק הזעתי את נשמתי וכמעט הקאתי את הלב שלי מרוב מאמץ (אני נמצאת בכושר ממש טוב). ולמרות זאת, אסף החליט שלקחת אופניים באמסטרדם זה רעיון טוב.

לאחר הכנות והיסטריות ותפילות שלי במהלך הדרך - חלק בלב, חלק בקול - שאולי אולי יקרה משהו וכל חנויות השכרת האופניים הסמוכות לפארק תהיינה סגורות ו"ניאלץ" פשוט לטייל בו ברגל, בערך בשלב בו אסף כבר התחיל לשקול מחדש את עניין הטבעת, הגענו לחנות השכרת האופניים. המוכרת הנחמדה כבר נתנה לנו טופס למלא בו את הפרטים, אבל בניסיון נואש אחד אחרון, שאלתי אותה אם האופניים שהיא הולכת להשכיר לנו מתאימים לרוכבת אממ.. מתחילה.

היא מיד נבהלה וענתה שלא ממש, כי הם גבוהים, וככל הנראה (בטוח) לא אגיע עם הרגליים לרצפה, מה שאולי לא מומלץ במצבי. כדי בכל זאת להראות לאסף שאני בחורה ספונטנית וזורמת (אם כי באמת שאין צורך להתאמץ בשלב הזה, אתה כבר מתחתן איתי, מיסטר! נדפקת!), ניסיתי לטפס על זוג אופניים כדי לראות מה קורה. אחרי שריחפתי לרגע באוויר, הבנו שזה לא יעבוד ויצאנו, כי בסניף הזה של השכרת האופניים לא היו להם אופניים נמוכים יותר, רק באזור הליידספליין ליד הדירה שלנו, ולא - לא היה סיכוי שנחזור לשם ואעשה את הדרך הזו עד לפארק שוב.. על אופניים.

אמנם הלב שלי עשה ריקוד שמח קטן, הרגשתי רע בשביל אסף, כי הוא כל כך חיכה לזה, ואני ביאסתי לו את החיים. כדי לא לוותר (אם כי שוב, באמת שקיוויתי שלא נצליח), בדקנו עוד חנות קרובה לפארק, אפילו שכבר התחיל להיות יחסית מאוחרת. בחנות הזו כן היו אופניים לילדים כמונים, אבל היא היתה בערך שעה לפני הסגירה, כך שלא היה טעם לקחת אופניים, אבל כן סיכמנו לחזור לשם למחרת (וו-פריקינג-הו).

בשלב זה לא היתה ברירה. נאלצנו ללכת להתנחם בקצת pofertjes, כלומר פנקייקים הולנדיים קטנים. כריות אכילות של אושר, אם תרצו. די קרוב לפארק, ברחוב Stadhouderskade 11, נמצא בית קפה בשם De Vier Pilaren. כשאסף הציע שנשב שם, קצת התלבטתי, כי הוא הרגיש לי כמו המקום התיירותי בעולם (ואני, כידוע, מור ואן קייק -- אמסטרדמית מלידה). אבל בסוף החלטתי לזרום (הרגע ניצלתי מרכיבה על אופנים, אני צריכה להיות נחמדה אליו!), ואיזה. כיף. שזרמתי.



בתור התחלה, שנינו הזמנה קפה לאטה. רגע רגע, אסף הזמין קפה. בחוץ. זה רגע היסטורי ומרגש, לדעתי הראשון שלו אי פעם. הוא רק התחיל לשתות קפה לפני מספר חודשים (תודה לך, מכונת נספרסו, ומלא חלב מוקצף שגרם לקפה להיות משהו נסבל בעיניו!), ועד כה הוא מעולם לא הזמין קפה בחוץ. התרגשויות.


קיצור, קפה. ויחד חלקנו מנה אחת קטנה של פופרטייס, כי לא יצא לנו לאכול כאלה עד עכשיו בטיול (לדעתי אסף לא טעם מעולם). המיני פנקייקים הגיעו עם חמאה מומסת ושכבה עבה - מה עבה.. לא ראיתי את הפנייקים מתחת - של אבקת סוכר, ולצדם קערית קטנה של נוטלה, לבקשת אסף. מסתבר שקטשופ זו התוספת שלו לכל דבר מלוח, נוטלה לכל דבר מתוק.


לפני שהפופרטייס הגיעו, היינו מאד גאים בעצמנו על זה שהחלטנו לחלוק מנה אחת קטנה (עשר יחידות; במנה גדולה יש עשרים), אבל אחרי הביס הראשון, התחלנו לתהות למה לא לקחנו, כל אחד, מנה גדולה. רגע, אסף אמר לכם שהוא לא תהה? רק אני חשבתי על זה? אררר מביך קלות. בקיצור, הקפה היה טעים (גם לאסף!), הפנקייקים היו באמת כמו כריות קטנות ומתוקות של אושר (אם כי הייתי מרגיעה קצת עם הסוכר), המלצריות היו חמודות לה פליא, ואני בעיקר הייתי מאושרת מזה שהתחמקתי מאופניים. זה הרגיש כאילו התבטל לי שיעור ספורט פתאום באמצע היום.. אושר. וכל זה ב-14 יורו (השארנו 15, עם טיפ)!

זוכרים את השוקולד שהכנתי ב-Zaanse Schans? איזה טוב הוא נראה, נכון?

אז זהו, שזה כל מה שהצלחתי לאכול ממנו. איכס.

אז חזרנו לדירה (היום תכף נגמר, מבטיחה), נחנו, ואז החלטנו שאנחנו צריכים לצאת לחגוג קצת. יצאנו, הסתובבנו הסתובבנו, לא היינו סגורים על עצמנו, ובסוף ישבנו בליידספליין, בסוג של פאב/באר/מסעדה - זה הרגיש כאילו יש שם מתחם של כמה מקומות שונים, וכל השולחנות בחוץ משותפים, אבל אולי דמיינתי. אני לא זוכרת בדיוק את השם, וגם לא כמה שילמנו בסוף, אבל אסף טוען (ואני נוטה להאמין לו) שזה היה Le Pub. הוא שתה אמסטל, אני לף בלונד, וביחד חלקנו צלחת שמנונית למדי - אבל טעימה! - של פיש אנד צ'יפס. לא זוכרת גם מחירים כרגע, אבל אסף טוען שזה היה באזור ה-16-17 יורו.


זהו, הולכים לישון. למה היום הזה היה כל כך ארוך???

יום ראשון
קיוויתי שאסף ישכח מעניין האופניים, אבל כנראה שלא השקיתי אותו במספיק בירה בלילה הקודם.. בהתחלה שקלנו לנסוע בבוקר לאחד מכפרי הדייגים, וולנדאם או מארקן, לכמה שעות, אבל בסוף ויתרנו, ופשוט שחזרנו את צעדינו מהיום הקודם, כלומר צעדתי שוב לעבר מותי המשוער (לא דרמה קווין). אבל קודם - דא - ארוחת בוקר.

כל כך נהנינו מהמיני פנקייקים בשבת אחר הצהריים, אז החלטנו לשוב לאותו המקום (De Vier Pilaren), והפעם לנסות את הפנקייק הגדול. למענכם, קוראים. רק עבורכם. אני לא עושה את זה בשבילי. אתם חושבים שאני נהנית מזה?!

(כן)


אז הפעם, לטובת הגיוון, ישבנו בפנים (אתמול ישבנו בחוץ). כן לקחנו שוב קפה (אסף הזמין קפה בחוץ בפעם השניה בחייו!! מעניין מתי אפסיק להתרגש מזה!), אבל הפעם ביקשנו לחלוק פנקייק גדול אחד עם בננות ונוטלה. בתפריט איימו עלינו שגם הפנקייקים הגדולים מוגשים עם אבקת סוכר, אבל בעקבות מנת היתר של הסוכר בביקור הקודם, ביקשנו לקבל את הפנקייק ללא סוכר.

הקפה הגיע, התחלנו לשתות, היה טעים. בינתיים ראינו ששולחנות סביבנו מקבלים את הפנקייקים שלהם, כולל כאלה שהגיעו אחרינו, אבל אנחנו? טרם. עד שהמלצרית הקורעת (אחת מהשתיים מאתמול) באה והסבירה לנו שהפנקייק שלנו מתעכב כי ה-stupid colleague שלה - נשבעת לכם, במילים האלה - פיזרה לנו בטעות אבקת סוכר, כך שהם נאלצו להכין אחד חדש. וואו אחותי, אחד חדש? הגזמת. זה לא שהיא פיזרה על זה ירקות או משהו.. היינו אוכלים את זה. אבל בסדר.

בקיצור, לאחר מספר דקות, עדיין משועשעים מהנחמדות כלפינו של המלצרית ובו זמנית רשעות כלפי העמיתה המטופשת שלה, הגיעה הפנקייק שלנו. הבננות, מסתבר, מוכנסות לתוך הבלילה, והפנקייק מטוגן יחד. לא בננות מטוגנות מלמעלה, אלא אשכרה פנקייק עם בננות בתוכו. התרגשויות!


המסקנות שלנו: קודם כל, חד וחלק - המיני פנקייקים לוקחים בהליכה. ובכל זאת! גם הפנקייק הגדול טעים, וזה המקום להזכיר את הפנקייק הסתמי מהפנקייק בייקרי. גם כאן הוא היה דק יחסית, אבל מוצלח בהרבה. אני מודה שכן היתה חסרה לי קצת מתיקות, ואמרתי את זה למלצרית אחרי שהיא פינתה את הצלחת ושאלה אם העדפנו את הפנקייק בלי הסוכר. היא אמרה שחבל, ושיכולנו פשוט לבקש את הסוכר בצד. אז תעשו את זה! חוץ מה, אני ממש התלהבתי מהבננה בתוך הפנקייק. אסף פחות, אז הוא אכל את החלקים ה"נקיים" ומרח אותם בנוטלה. בגדול, אני גרה עם צנצנת נוטלה אחת גדולה. ורזה. כבר אמרתי שהוא בלתי נסבל?


הפעם שילמנו 19.55 יורו, כולל טיפ, ובשורה התחתונה - אני ממליצה בחום על בית הפנקייקים הזה. לא משנה אם תקחו אחד גדול (או שניים..), או הרבה קטנים, הפנקייקים שלהם ממש טובים, השירות טוב (כל זמן שלא נופלים על קולגות סתומות), והכל טוב.

חוץ מאופניים. זה לא טוב.

סתם סתם. תראו. בשורה התחתונה - שרדתי את זה. אפילו היו איזה ארבעים שניות לקראת סוף הרכיבה שאשכרה נהניתי. רגע, נחזור אחורה טיפה (כי הפוסט הזה לא מספיק ארוך):

אחרי ארוחת הבוקר, צעדנו לסניף הקרוב של חנות השכרת האופניים Mac Bike לפארק. לקחנו שני זוגות אופניים עם בלם יד (זה יותר יקר מאופניים בלי) לשלוש שעות, ושילמנו 22 יורו יחד. כן, יש מקומות זולים יותר (למשל החנות בה היינו יום קודם, לא זוכרת את שמה כרגע), אבל לא היו שם אופני גמדים עבורי, אז התפשרנו.

מהחנות רכבנו את מספר המטרים עד לפארק (אני גיבורה!), ואז התחלנו לרכוב בתוך הפארק היפה. הכל ירוק ויש אגמים קטנים (או.. לא יודעת, מים כלשהם). יש שבילי הליכה/ריצה/רכיבה רחבים, שכולם נמצאים עליהם יחד, ואיזו סיבה יש לכם לחשוב שבשלב מסוים שני רצים עקפו אותנו, בעודנו רוכבים על אופניים? מה מביך בזה בכלל?

בקיצור, על פניו זה פסטורלי ומהמם וכיף חיים. בפועל, כל עשר שניות התחלתי לצרוח לאסף "אני עייפה! אני מותשת! כואב לי הכל! אני הולכת לבכות! אני צריכה לנוח!". בגדול, אורכו של הפארק הוא בערך עשרים מטר, ואנחנו עצרנו לנוח בשישה ספסלים שונים.

הייתי כל כך היסטרית, שרק אחרי שיצאנו מהפארק והחזרנו את האופניים, פתאום הבנתי
שלא צילמתי בכלל, וזו התמונה היחידה שיש לי מהפארק...

סתם, תכלס - ההתחלה היתה סיוט. הסוף היה סיוט. האמצע היה סיוט.... אבל רק לפרקים. וכשיושבים לנוח ולהסתכל על הנוף, זה אשכרה כיף. חוץ מזה, הבנתי שכיף לעשות פיקניקים בפארק, אבל אנחנו לא היינו שם בשביל האוכל. היינו שם בשביל הספורט. או.. רגע, בשביל האמנות? לא לא, ספורט. היינו שם בשביל הספורט.

אני אתן לכם רגע לצעוק "מור, את גיבורה, כולנו רוצים להיות את כשנהיה גדולים" לפני שנמשיך.

...

אוקיי.

אחרי שאסף העניק לי מדליה פיקטיבית על הישגיי האולימפיים בתחום רכיבת העצלנים, עלינו על טראם - סתם כי אסף רצה לעלות על טראם פעם אחת - וקיווינו שהוא לא יתפרק לנו תוך כדי נסיעה, עם הרעשים שהוא עשה. נסענו עד לתחנה הקרובה ביותר לבית הקפה-מסעדה הסופר מאאאאגניב Coffee & Coconuts, והלכנו את שאר המרחק ברגל.


כמובן שהמקום הזה היה ברשימות שלי, אחרת לא היינו מגיעים אליו. הדרך היתה קצת מבאסת, כי כל הרחוב נראה כמו עיר רפאים. או במילים אחרות, יום ראשון בבוקר באמסטרדם..


אז הקפה והקוקוסים הזה. מדובר בבית קפה גדול מאד, בן שלוש קומות, או שתיים וחצי, ובכל זאת יש שם תור די רציני. אנחנו חיכינו משהו כמו רבע שעה, אולי קצת יותר, עד שהושיבו אותנו על בר מוזר כזה בקומה התחתונה, אפילו לא הבר האמיתי שיש סביבו ברמנים, אלא פשוט דלפק בפינה חשוכה עם כמה כסאות שפונים לקיר. מה שכן, המקום מעוצב מגניב. יש כל מיני פינות ישיבה (או ריהוט אלטרנטיבי, שזה הביטוי החדש שלמדתי, עכשיו שהתחלתי להסתכל על גני אירועים. למישהו יש המלצות, אגב?) - שולחן נמוך עם כורסאות, שולחן ארוך אותו חולקים מספר אנשים, וכאמור - דלפקים חשוכים הפונים לקיר.


לא ממש היינו סגורים על מה מתחשק לנו - אני בעיקר רציתי את אחד המיצים שזכרתי מהתפריט באתר שלהם, אסף היה קצת גמור (זה היה היום החמישי שלנו בחופשה בחו"ל, זה מעייף!), אבל בסוף קיבלנו החלטה. ואז חיכינו עוד עשר דקות, אולי יותר, עד שאחד המלצרים יתייחס אלינו.


אסף לקח סנדוויץ' פסטרמה שהיה "לא משהו מיוחד, אבל טעים" וקולה קטנה. אני התפרעתי עם אדממה ברוטב סויה ושומשום, ושתיתי מיץ בטטה-ג'ינג'ר-תפוח-אגס-קינמון. המיץ הזה היה לי ממש טעים בהתחלה, אבל בערך בחצי הדרך לא יכולתי כבר, והוא אשכרה עשה לי בחילה. אולי הבעיה בי, לא יודעת. בסך הכל יצא קצת פחות מ-24 יורו, כולל טיפ.


לא בטוחה מה לומר לגבי המקום הזה. שנינו הרגשנו שהוא סוג של גירסא הרבה יותר גדולה ומאגניבה והיפסטרית של הסטריטס, למי שמכיר. אני לא יכולה לומר שעפנו לגבי מה שאכלנו ושתינו, אבל לא יודעת עד כמה זה אינדיקטיבי. כן יש להם דברים מיוחדים במקום, ואני בטוחה שאם לא הייתי מרגישה שאני יושבת בעונש כל הזמן, עם הפנים לקיר, הייתי נהנית קצת יותר. אם יוצא לכם לאזור, הייתי קופצת לבקר - בהנחה שהתפריט מדבר אליכם (יש תפריט באנגלית באתר, כמו בחלק גדול מהמקומות באמסטרדם). אבל אולי שווה להזמין מקום.. אנחנו כמעט התייאשנו בזמן ההמתנה.


בדרך חזרה מהקפה והקוקוס, קפצנו לסניף הקרוב לדירה של הסופר Albert Heijn, והתחלנו לקנות שטויות - מלא סטרופוואפל, כמה קופסאות של מוצרי דה רויטר השונים וכו'. מאוחר יותר קפצנו גם לסניף של חנות הממתקים Jamin, שהיא כבר חנות הרבה יותר שווה - בעיניי - מהקאנדי פריקס. ברשת החנויות הזו יש כל מיני ממתקים ושוקולדים - גם במשקל, גם באריזות מוכנות. דברים הולנדיים, דברים אמריקאיים, כל מיני. לא זול, אבל כיף לשוטט קצת. בסוף, מבין כל הדברים בחנות, קניתי רק שלוש שקיות קטנות של ג'לי בלי לאחייניות שלי.

מה שדילגתי עליו, בין הסופר לממתקים, ולחלוטין לא בצדק, הוא בית הקפה/מסעדה Winkel43 (זוכרים שהזכרתי אותו קודם, ממוקם ליד שני השווקים שביקרנו בהם בשבת?). כן, יש שם גם אוכל "אמיתי", אבל תכלס - הוא לא מעניין אף אחד. הם מפורסמים בזכות פאי התפוחים שלהם. ובצדק.

נכנסים למקום (אפשר גם לשבת בחוץ, ובדיעבד אני קצת מצטערת שלא, כי היה מחניק בפנים, אבל היה נראה מלא בחוץ, אם כי בדיעבד שיש עוד כמה שולחנות ליד השייכים גם הם לווינקל, ולא ידענו עליהם) ---> מתעלפים. התחושה היא כאילו נכנסתם לתוך צנצנת קינמון. במובן הטוב ביותר של המילה (יש מובן רע בכלל?!). צלחות על גבי צלחות של פאי תפוחים (עם קצפת או בלי, כמובן שלקחנו עם, כי אסף) נערמות שם, אחת אחרי השניה. יש אנשים שעוד משתעשעים בהזמנה של משהו מלוח, למשל הבחורה שישבה בשולחן לידנו והזמינה מה שאני יכולה לתאר רק כ"פלטת מטוגנים" (ביטרבאלן ועוד כמה דברים), אבל בסופו של דבר כולם מגיעים לפאי. הו הפאי.

הבצק מצוין, מילוי התפוחים והקינמון מעולה. הפאי מגיע מחומם קלות, כמובן, ואפשר לומר שזה די אחלה. אני מודה שאפילו הקצפת ליד מוסיפה (אבל לדעתי הפאי היה טעים גם בלעדיה). גם אסף, מר "אני לא אוהב עוגות תפוחים או פירות בכלל, שוקולד שוקולד שוקולד, תנו לי שוקולד", אמר שטעים. הבצק יותר, המילוי פחות, אבל היי -- זוכרים שהוא התחיל ללמוד לשתות קפה ובטעות אהב רוטב בוטנים? בואו נתן לו את הקרדיט הראוי ונעריך אותו על הצעדים הקטנים, אך המשמעותיים, שהוא עושה לקראת הפיכה לבן אדם נורמלי (היי, סיפרתי לכם פעם שאני לא אוהבת ירקות, גבינות, רטבים ועוד מיליון דברים, והייתי בעצם יכולה להתקיים על אורז לבן נקי במשך שבועות, כמו אחרונת מתמודדי תכניות ההישרדות למיניהן? סתם, בלי קשר לכלום..).


קיצור, הפאי טעים מאד מאד, השירות אחלה (המלצרית החמודה לחלוטין הבינה את הראש שלנו, וכשביקשנו רק מים מינרליים ליד הפאי שלנו, ענתה מיד שהיא יכולה גם להביא לנו קנקן מי ברז - ללא תשלום - אם נרצה), המחיר לחלוטין סביר (ארבעה יורו לפרוסת פאי מכובדת מאד), והבחורה - הרזה מאד, יש לציין - בשולחן לידנו לגמרי התמודדה עם הפאי שהזמינה לעצמה אחרי פלטת המטוגנים, בעוד אסף ואני התקשינו לנשום אחרי החתיכה שחלקנו. בחיי שאני שונאת אנשים.

עד שיצאנו מווינקל, כבר היה בערך שבע בערב, והכל באמסטרדם נסגר בשש, לכל היותר שבע (מה הפלא שהם אנשים כל כך נחמדים? הם כמעט לא עובדים, העצלנים האלה!). אז הלכנו לחנות הממתקים שציינתי קודם, ומשם עשינו את שלוש דקות ההליכה לדירה. נחנו קצת, התאוששנו מפאי הקינמון - סליחה, פאי התפוחים - ויצאנו לאכול שוב.

היות ששנינו כל כך נהנינו באיל פרימו בפעם הקודמת, החלטנו שמספיק לשחק וללכת סחור סחור -- אנחנו חוזרים לסיבוב נוסף.

בשחזור כמעט מדויק של הארוחה הקודמת, אסף לקח את הלזניה, אני את הפיצה (מעולה גם בפעם השניה, אולי אפילו יותר!!), וחלקנו בקבוק מים מינרליים. היות שבפעם הקודמת אסף בקושי סיים את המנה שלו ועזר לי רק קצת, ממש קצת, עם המנה שלי, כך שעדיין לא סיימנו אותה, הוא החליט להפיק לקחים ולעשות את המעשה הנכון ביותר: להזמין מנה ראשונה. מרק העגבניות (איכס) שהוא לקח אכזב אותו בכך שלא היה מרק ירקות (ברור שלא, הזמנת מרק ירקות. זה כאילו שתתאכזב מזה שהלזניה שהזמנת היא לא המבורגר, מה יש לך?!), ולטענתו היה לזה יותר טעם של רסק עגבניות, "לא משהו מיוחד". שוב -- הזמנת מרק עגבניות. למה. בדיוק. ציפית?

יום שני
יום אחרון, יום אחרון! מתרגשים? עייפים? עושים אנסבסקרייב? כן.. אני יודעת. לא קל להיות אתם.

אז הייתם מצפים שנהיה מבואסים ביום האחרון שלנו, אבל קודם כל - קצת הגענו לתחושת מיצוי. ברור, יכולתי להישאר לגור באמסטרדם בשמחה. מצד שני, מבחינה תיירותית, הרגשנו שכבר אין עוד הרבה שלא עשינו ועדיין רצינו לעשות. חוץ מזה, ידענו שאנחנו חוזרים בדיוק לפני יום כיפור, כך שהיו צפויים לנו עוד יומיים של חופש מוחלט בבית, בלי עבודה.

המלצה חמה: השתדלו תמיד לנסוע לחו"ל ולחזור בדיוק לחופש כלשהו מהעבודה.. או לפחות ביום שישי. בהנחה שיש לכם מספיק ימי חופש. או אם, כמוני, אתם מתעלמים מהעובדה שיש לכם מינוס של, הו, שלושים ימים? פלוס מינוס.

טוב, אז היינו צריכים לפנות את הדירה באחת עשרה, והטיסה שלנו היתה רק בעשר בלילה, לכן החלטנו לא להתרחק יותר מדי בארוחת הבוקר.

למרבה השמחה, נפלנו על אחלה מקום ממש ברחוב שלנו - De Sneeker Pan, ב-Kerkstraat 48. עכשיו, כשהצצתי באתר שלהם, גיליתי שיש להם תפריט נפרד לפנקייקים, כולל פנקייק בייקון וצימוקים, שזה, אולי, השילוב הכי מוזר ששמעתי אליו אי פעם (אתם הולכים לצעוק עלי שזה לא כזה מוזר, ויש דברים הרבה יותר מוזרים, נכון?).


בכל אופן, זה לא מה שאכלנו. מן הסתם, אנחנו לא דוחים. חלקנו את ארוחת הבוקר ה"מלאה" שלהם (בניגוד לקונטיננלית והאנגלית), כלומר ביצה מקושקשת, קרואסון, טוסט עם חמאה וריבה ומיץ תפוזים. לזה הוספנו קפה לאטה, ובסך הכל יצא 14 יורו, כולל טיפ. אחלה ארוחת בוקר, טעימה וטובה אם אתם בסביבה ומחפשים משהו זריז יחסית.


משם המשכנו לעוד כמה קניות זריזות של מתנות אכילות - משפחה, עבודה, עצמנו, כאלה - בחנות Eichholtz (רחוב Leidsestraat 48), החנות שבאתר שלה מגדירה את עצמה כ"חנות עבור המאכלים הבינלאומיים שלכם". וזה.. די מדויק. יש שם המון ממתקים אמריקאיים (אוראו, ריסז, שלל סוגי M&M's, מה שתרצו), ולא רק - דגני בוקר, ממרחים שונים, גבינות מקומיות, הכל. נכון, לא זול שם, אבל כל כך כיף. החנות לא גדולה, אבל בכל פינה בה תביטו תמצאו משהו טעים ומגניב אחר. עוגות אוראו, ג'לי בלי בטעם פנקייק עם סירופ מייפל (כה ספציפי!), ועוד ועוד. חוץ מזה, בעלת החנות/המוכרת חביבה ודוברת אנגלית מצוינת (כן, אמרתי את זה על כל נותן שירות בטיול הזה. זה לא מפסיק להלהיב אותי). אנחנו אשכרה הוצאנו יותר משישים יורו בחנות הזו, אבל קנינו שוקולדים לשתי העבודות שלנו, הפתעות לעצמנו, סקיטלס ורודים בטעמי קינוחים (!) לאחותי ולאחייניות, כל מיני גבינות למשפחות, וכו'. אתם לא חייבים לבזבז כל כך הרבה כסף.. אבל לפחות תיכנסו לבדוק את המקום, טוב? טוב.









טוב, רימיתי. את התמונה הזו צילמתי בסופר, לא באייכהולץ. busted!

אחרי זה חזרנו לדירה. בדרך נס כלשהי, אסף הגיבור הצליח לדחוף את רוב מה שקנינו לתוך המזוודה והגדולה והטרולי הקטן שהבאנו (אני חשבתי שצריך שתי מזוודות גדולות, אבל הוא טען שלא חייבים, ו.. אממ... בואו נאמר שהוא למד את הלקח), וכמה דברים יקרים שחששנו לגביהם (אני כמובן מתכוונת לכל ה-stroopwafels שקנינו) הוכנסו לתיק הגב שלו.

כפי שציינתי, את הדירה פינינו בבוקר, הטיסה היתה בלילה. אז מה עושים עם המזוודות? לוקרים!

אנשי משרד התיווך (או מה שזה לא יהיה) שהשכירו לנו את הדירה המליצו לנו על מקום בשם Drop & Go בקרבת תחנת הרכבת, אז לקחנו לשם אובר (8 יורו מאזור ליידספליין) ו... בואו נאמר שמזל שהמקום הזה קרוב לרכבת.

אני דמיינתי לעצמי אולם גדול, מלא לוקרים, בו כל אחד בוחר לעצמו לוקר, נועל אותו, שמח, טוב לבב, יוצא החוצה בדילוגים והולך להעביר את שאר היום באכילת צ'יפס ופנקייקים. בפועל - זה נראה יותר כמו מאורת סמים. באמת, לא ידעתי אם יש סיכוי יותר גדול שישדדו אותנו שם, או שהמשטרה תקפוץ עלינו ותעליל עלינו.. ארררר לא יודעת, משהו. לא התרכזתי כל כך בפנטזיית הבלהות הזאת. יש לציין, אגב, שאני אפילו לא נכנסתי פנימה, רק ראיתי את המדרגות המובילות לעבר המרתף הזה. אני המתנתי בחוץ עם המזודוות, אסף נכנס פנימה, הסביר לי שמדובר בחדר בו יושב אדם אחד (הוא, אגב, לא היה שם כשהגענו, וכל האנשים שהמתינו לפנינו בתור פשוט חיכו לו. ויכלו, לצורך העניין, לקחת מה שבא להם משם. או להכניס מה שבא לכם. בטוח, בסך הכל), וסביבו כל המזוודות. בלי לוקרים, בלי מנעולים. "אני כבר רואה איך יהפכו לנו את המזוודות כשישמעו על זה בבידוק לפני הטיסה".

רק המחשבה על זה שמישהו יעז להרוס את מלאכת הקודש שאסף עשה עם המזוודות שלנו גרמה לי להבין שמאורת הסמים הזו היא לא המקום הנכון לאכסן בו את המזוודות שלנו. או כדי לקצר במעט סיפור שהיה אמור להיות קצר אבל הוארך הרבה מעבר למידה -- צעדנו את כמה מאות המטרים מהמאורה אל תחנת הרכבת, מצאנו שם לוקרים, ודחפנו אליהם את המזוודות שלנו.

לא שלמצוא לוקרים ברכבת היה כל כך קל (היי תראו, שיקרתי, אני בכל זאת לא מקצרת!) - יש לוקרים גדולים (10 יורו לעשרים וארבע שעות) ולוקרים קטנים (7 יורו). רק שאיכשהו, באחת עשרה וחצי בבוקר, כל הלוקרים כבר היו תפוסים. רק אחרי חצי שעה בערך, אחרי שמישהי לא הסתדרה עם הלוקר הגדול היחיד שאיכשהו נשאר שם, אסף הצליח לתפוס אותו ולשים בו את המזוודה הגדולה שלנו. לוקרים קטנים כבר היה יותר קל למצוא, והכנסנו את הטרולי לשם.

ברכבת, אגב, זה נראה יותר כמו שדמיינתי - חדר עם מלא לוקרים, כל אחד מארגן לעצמו לוקר, משלם עליו, נועל אותו, ומדלג החוצה לעבר הצ'יפס והפנקייקים. או במילים אחרות -- לכו יש לתחנת הרכבת, ותרו על מאורת הסמים. זה הרבה יותר בטוח, הרבה יותר נוח, ואם אתם מתכננים לקחת רכבת לשדה התעופה יותר מאוחר, עדיף לכם שהמזוודות יהיו כמה שיותר נגישות ברגע האמת. שלא תאחרו פתאום לשדה או משהו.

לאחר סערת הרגשות הזו, הלכנו להירגע קצת בשיט תעלות קטן. כן, הסירה הזאת שמטיילת בין התעלות וכל מבקר בה מקבל זוג אזניות, בהן הוא יכול לשמוע כל מיני פרטים לא יותר מדי חשובים ו/או מעניינים על אמסטרדם. להגיד לכם שהיה סופר כיף או סופר שווה? לא כזה, אבל יכולנו לנוח קצת במשך שעה (16 יורו לאדם בחברת Gray Line.. סירת אלברט שווייצר שולטתתתתתת. יש גם סיורים של שעה וחצי) ולראות את העיר ולומר "יא, פה היינו" ו"היי, זוכר את זה?". בכל אופן, אם אתם בוחרים לעשות שיט תעלות -- עשו אותו בהתחלה. לא ביום האחרון.



תחילת התור לבית אנה פרנק, למי שמתעניין..








מיואשים מכמות התמונות? זה בסדר, גם אסף. ברצינות. זה לא קטע כזה שאני סתם אומרת.. הוא אשכרה תפס את
הראש בחוסר אמונה ומלמל משהו בסגנון של "כמה תמונות את מצלמת?!"

ביום האחרון שלנו עשינו את מה שלא עשינו באף יום אחר - הלכנו להסתובב קצת ב-Kalverstraat (אני צוחקת, איכשהו הגענו לשם כמעט כל יום). קודם כל עשינו סיבוב קטן בחנות הגדולה (מסוג החנויות שמכילות מלא חנויות אחרות, סוג של כלבו), de Bijenkorf, הנמצאת ממש על ככר דאם. אני הייתי גיבורה ועשיתי סיבוב במחלקת כלי הבית והמטבח בלי לקנות כלום, רק ייבבתי קצת, אסף היה גיבור ואפשר לי לעשות זאת. אחר כך עלינו לקומה העליונה ואשכרה אכלנו שם צהריים: אסף אכל המבורגר וצ'יפס, אני שתיתי מיץ תפוזים-מלון-מנטה טעים וגנבתי לו קצת צ'יפס (16.70 יורו).

מגנום חגיגי!


עוד קצת הסתובבויות - בגדים לאחותו בטופ שופ, שמלה בשבילי ב-h&m, בלה בלה..

שוב אוכל!

זוכרים את Van Stapele מהפוסט הקודם? המקום שמוכר עוגיה אחת? אז חזרנו לשם. אסף קנה לו שם עוגיה, אני בינתיים קניתי לי קפה וסטרופוואפל קפה-קרמל בגודל של הראש שלי, פחות או יותר (ויש לי ראש גדול), בבית הקפה הסמוך, Lanskroon (כתובת: Singel 385). המקום הזה היה גם ברשימת ההמלצות שלי, כמקום לקנות בו סטרופוואפל (תגידו, דיברנו בכלל על מה זה סטרופוואפל? נראה לי שלא. מאד בגדול, שני ופלים/ביסקוויטים דקים מאד, וביניהם יש סירופ דבשי-קרמלי-טעימי כזה. אני לא באמת יודעת איך להסביר את זה, אבל זה מאד מתוק ובמקביל מאד טעים, ואתם צריכים לאכול כמה שיותר כאלה במהלך החיים שלכם, ובאמסטרדם בפרט).


זה לא שלא ידעתי שסטרופוואפל זה דבר טעים, אבל הספציפי הזה, לא מהסופר, אלא ממקום שאשכרה מתמחה בזה, זה שהיה בו גם טעם של קפה בנוסף לכל המתיקות הקרמלית הרגילה, והיה קריספי מבחוץ, רך רך רך מבפנים -- הוא היה טעים. טעים מאד. אסף, למשל, היה בטוח שלא יתלהב ממנו, ולכן ניצל את הזמן כדי לקנות לו את העוגיה ההיא בוואן סטאפלה. בסופו של דבר, הוא היה מבסוט על הסטרופוואפל שלי, וסייע בחיסולו הממוקד. אה, וגם היה אחלה (4.95 יורו על הקפה והעוגיה).


מצאנו ספסל, אכלנו את המתוקים שלנו, שתיתי את הקפה שלי, נחנו קצת. אמנם בשלב מסוים היה טיפה קריר, אבל עדיין כיף. במיוחד כי ידענו שזה הקור היחיד שניתקל בו בחודש הקרוב (אשכרה הופתעתי מכמה חם היה בארץ כשחזרנו.. ידעתי שחם, ובכל זאת לא זכרתי עד כמה).


עשינו סיבוב אחד אחרון באזור החנויות, המשכנו עד לרכבת, ולבסוף לא היתה ברירה אלא לקנות כרטיסים לרכבת, לעלות עליה ולרדת בסכיפהול.

וזהו, נראה לי שאסיים בזה, כיוון שאני מניחה שהעיכוב הקל שהיה בטיסה שלנו לא מעניין. גם לא השיחה של חבורת הצעירים שהאזנו לה בשער, לפני העליה לטיסה - משהו כמו שבעה-שמונה בנים, כולם חנוני פיזיקה קשים, בחורה אחת - ככל הנראה גם כזאת - וההימורים שלנו לגבי מי יזכה בה בסוף.

רגע, יכול להיות שעליתי על פורמט ריאליטי חדש?

הממ. אולי בגלל זה המנהלת שלי אמרה שאני מזכירה לה את רייצ'ל גולדברג.

***

אני מרגישה שהיו לי עוד דברים לומר (עוד? באמת?), אבל איכשהו אני לא זוכרת אותם כרגע, אז כנראה שהם לא היו חשובים במיוחד.

אני כן מצרפת פה מפה של המקומות שביקרנו בהם (התרגשויות! התרגשויות!). המפה המלאה איתה יצאתי מהארץ גדולה הרבה יותר, אבל ממש לא הגענו לכל המקומות. כמובן שהסתובבנו בעוד כל מיני חנויות ודברים, אבל אני לא אכנס לכל פיפס ופיפס. אני בחורה די תמציתית בסך הכל.


בגדול, די נצמדתי לאייקונים המטופשים המקוריים מהמפה שלי: המבורגר מסמל המבורגר. וגם מקום של צ'יפס.
ספל קפה זה מקום של ארוחות בוקר. או קפה.
גלידה = קינוחים.
וכן, אני יודעת שה-M הכחולה הגדולה לא מסמלת שוק. במפה שלי היא כן! הא!

ולסיום (בחיי), אני יודעת מה אתם חושבים לעצמכם - וואו, הם ממש הצליחו להתאפק ובקושי אכלו באמסטרדם. גם מבחינת הכמויות, גם מבחינת טיב האוכל. כל הכבוד. בכל זאת.. לפני שיצאנו מהארץ, הבטחתי לרופא שלי להשתדל להימנע מאוכל מטוגן, והחל מהיום השני, שנינו ידענו שיש לנו חתונה על הראש. אפשר לומר שניצלנו את השבוע הזה כדי להתחיל את הדיאטה.

אתם בטח צריכים הפסקה של שנה-שנתיים-שמונה ממני, נכון? הא! בהצלחה עם זה. אני אחזור בקרוב. מוקדם יותר ממה שאתם חושבים.

**צחוק מרושע**

**ורזה**


פססססט אתם יודעים שזו רק הפעם העשירית בה אני אומרת "צ'יפס" בפוסט הזה? הכי התמתנתי.


4 תגובות:

נטלי אמר/ה...

בכלל לא בא לי לטוס לאמסטרדם עכשיו.

The Cookie Fairy אמר/ה...

1. מה לא הייתי עושה עכשיו בשביל פנקייק הולנדי ענקי עם טונות של סטרופ מעל?
עם ג'לי בלי בטעם פנקייקס בצד! הה!
2. אני מוחה - אבקת פיות היא הרבה יותר טעימה, גם בדובוני גומי P:
3. גם לי יש סיפור דומה עם אופניים, אז ממש מעריכה את התעוזה :)
בחורה תמציתית זאת הגדרה המדויקת שלך, אין ספק
חוצמזה עשית לי חשק היסטרי לשוב לאמסטרדם, בהקדםםם

אנונימי אמר/ה...

מור ואן קייק חחחחחחחחחחחחחחחחחח
(כן הייתי חייבת)

פוסטים אדירים לגמרי והכי עושים חשק! ושוב המון מזל טוב :)

אנונימי אמר/ה...

אדירה שאת. וזכית בגבר שיודע לארוז מזוודה כמו שצריך! אין בת מזל ממך.

הוסף רשומת תגובה